| נשלח ב-10/11/2004 13:43 |
 |
| |
תושיה ותפילת הצדיקים
תושיה (שם בדוי) חזרה נלהבת מן הגן, ומיהרה לשתף אותנו. שמענו על יצחק ורבקה, שלא היו להם ילדים. הם היו כל כך עצובים. אז הם הלכו להתפלל. כל אחד עמד בפינה שלו. זה התפלל וזו התפללה. אבל ה' שמע דווקא את התפילה של יצחק.
ומדוע? הסבירה תושיה. – מפני שהוא היה צדיק בן צדיק, והיא צדיקה אבל בת של רשע.
ללא ספק, השיעור של הגננת של תושיה גדוש ומלא בחומר, כולל המדרשים. אני, עם זאת, הייתי מעדיף קורטוב של סלקטיביות. יש מדרשים שמעוררים שאלות לא פחות ממה שהם עונים עליהן. כך אנו מקנים הנחות יסוד שנשארות סמויות ומנחות - ולפעמים אולי משפיעות לרעה - על חשיבתנו.
שאלתי: למה שה' יקבל את התפילה של יצחק ולא של רבקה? וכי יש הבדל בין מתפלל למתפלל? הלא ה' שומע את כל התפילות. אפילו של הגויים.
תושיה חשבה ולא ידעה מה לענות. אבל זה בסדר. רציתי להציע לה את הפרשנות שלי.
אגיד לך מה אני חושב, אמרתי. רבקה התפללה מכל הלב. אבל גם יצחק התפלל מכל הלב. והוא גם ידע, ממה שהוא למד מאברהם ושרה, שאדם לא צריך להתפלל רק על עצמו. הוא התפלל על כל האבות וכל האמהות שאין להם ילדים (אל תקשו על הסתירה הפנימית במשפט הזה, בבקשה). וזה יותר טוב מאשר זה שמתפלל רק על עצמו.
רבקה, הוספתי, באה מבית אחר. אז למרות שהיא היתה צדיקה, וידעה שצריך להתפלל רק לה', לא ידעה להתפלל גם על אחרים. ולכן קדמה תפילת יצחק לשלה.
המקור: הרעיון שלי היה לקוח מהמדרש כי בשעה שנפקדה שרה, נפקדו עוד עקרות אחרות. וממה שאמרו בגמרא שצריך אדם להתפלל בעד זולתו, ואז הוא נענה תחילה.
תושיה הקשיבה. חשבה. ושאלה:
אז למה יצחק לא לימד את רבקה את הכלל הזה?
זו היתה שאלה קשה. חשבתי עד שמצאתי תירוץ. לא הכי טוב, אני מודה.
יצחק בכלל לא ידע שרבקה אינה יודעת את הכלל הזה. הוא היה בטוח שרבקה לבדה מבינה שכך צריך להתפלל. זה היה כל כך ברור לו, עד שלא חשב שצריך להסביר זאת. אבל רבקה, בגלל המקום שבו גדלה, לא ידעה את זה.
ונחה דעתה של תושיה. ונחה דעתי.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2004 09:07 |
|
| |
קראתי פעם על מחקר עם תוצאות חיוביות , אלא שיש ויכוח לגבי האופן בו נערך.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2004 08:26 |
|
| |
מיימוני יקירי
לגבי סעיף ג' אשמח להסכים איתך, בתנאי שהמילה 'שואה' תתייחס לכל האסונות הנוראיים שפוקדים את האנושות, ובכלל כך גם את האסון הנורא שנגרם על ידי אחד מגדולי רשעי העולם, אשר על 'הפטרותו' ראוי היה לכל העולם לשמוח - ועליו יאמר ב"אבוד רשעים רנה" היטלר ימח שמו - וה'ציונות' נרמזת בכל פעם שעם ישראל 'חזר' מהגלות , וניסה לבנות מחדש את ה'ארץ',נקווה שהפעם ה'חזרה' לא תיחשב לנו כאפיזודה- ואני אסיים בברכת שתצליח דרכנו
....
כי גם אני הקטנה אף על פי שחוששין לי אני מאוד ציונית (סמיילי)
איזה טעות פרוידיאנית
אה וגילוי נאות - אני דור שני לניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, ושרד כילד לבדו.
תוקן על ידי - riv - 15/11/2004 8:30:44
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2004 00:48 |
|
| |
רק לחשוב שאוכל להראות את האשכול הזה לתושיה בעוד כמה שנים...
אני מסכים עם משה מאיר, שהצביע על העובדה הברורה לעין כל שהתערבבו כאן כמה נושאים. ואולי זה היה צפוי מראש.
כיון שאין לי ממש מה לחדש, כי כל הדברים החשובים נאמרו, אוסיף רק כמה הערות.
א. שמעתי שאכן נעשה מבחן להצלחה הרפואית של תפילות. נשכרו נזירים או כמרים שיתפללו עבור חולים בבית חולים מסויים, ונעשתה השוואה בין שיעור ההחלמה אצל אלו שהתפללו עבורם לאלו שלא. אני משער שנבחרו חולים ברמה מחלה מקבילה (איני יודע איך זה נעשה, אבל אני משער שזה אפשרי, שהרי יש כאלו דברים ברפואה).
ככל הנראה, החולים לא ידעו שמתפללים עבורם, כי אז יש השפעה פסיכוסומטית.
המבחן הזה, עד כמה ששמעתי, נעשה כנראה אחרי מלחמת העולם השניה. ושמא שמעתי שהמארגן היה ק. ס. לואיס (בעל מחבר ספרי נרניה זכור לטוב).
יותר לא ידוע לי. ואיני יודע מה היו התוצאות. אשמח לדעת עוד.
ב. אני משער שמידת ההתפעמות מהטרגדיה של השואה והשפעתה על היחס לתפילה ולאמונה בכלל תלויה בכמה סוגי שיקולים. הפסיכולוגיה האישית, שהרי יש מי שמושפע יותר מאירועים כאלו ויש שפחות. מהביוגרפיה האישית, שהרי אין דומה מי שקרוביו נספו לבין מי שקורא על כך בספרי היסטוריה. ולעומת שני שיקולים אישיים אלו, כדברי יבוסי, יש כאן גם אפשרות של השפעה אקזיסטציאליסטית, כדברי משה מאיר. זה באמת אירוע שמעטים כמוהו בהיסטוריה, והוא בהחלט יכול לעורר תגובות קשות מבחינה פילוסופית.
כמובן, השאלה אם תגובה "קשה" אם נקרא לה כך נובעת ממניע אקזיסטנציאלי או פסיכולוגי היא עצמה קשה לבירור ואולי מובילה למעגליות.
ג. אשר לי, אני סבור שהשואה במפורש נרמזה בפרשת הקללות (כפי שהציונות נרמזה בפרשת ניצבים, שהריני ציוני כידוע. הנה פן אירציונלי ואולי אפילו מיסטי אצלי, לכל המעוניין - סמיילי).
כיון שהאפשרות של השואה גלומה בפסוקי המקרא, אזי הטענה של תפילה שלא נשמעה כמדומה שמתרופפת. אין בכך פתרון - פילוסופי או אחר - לבעיות אחרות, כמו גרסאות מסויימות של בעית הרע. אך השאלה על אדישות אלקית שלא מנעה את השואה מתפוגגת. הרי הקב"ה היה שם - הוא נתן למנהלי המשרפות לעשות את עבודתם (קשה לכתוב זאת כפי שקשה לקרוא זאת). וכבר אמר הנביא, "אשור שבט אפי".
ולשחרית - לא דנתי בדמותה של רבקה עם תושיה מפני שיש לי בעיה משלי עם דמותה של רבקה. כבר כתבתי על כך בכמה אשכולות. וקשה לי מ-א-ד להציג בפני הילדים עמדה שאיני שלם איתה. ומצד שני, איני רוצה לפגוע בדמותה של אחת האמהות במיוחד באשר הדברים אינם ברורים לי.
וכבר צדק מי שהביא לעיל שכפי שאי אפשר ללמד חשבון בלי לגעת בשאלות הגדולות של הפילוסופיה של המתמטיקה, כך אי אפשר ללמד מקרא בלי לגעת בשאלות הגדולות של האמונה.
אמנם, אני סבור שזה גופא מה שמונח בחובתנו ללמד מקרא לילדינו. כך אנו באמת מקנים להם עקרונות יסוד חשובים, גם אם בגיל מאוחר אנו מגיעים לעצור חושבים ותוהים על עקרונותינו לנוכח השואה (או שואה ללא הא הידיעה).
ואחרון חביב, ליבוסי - אם יש מישהו שלוקה בסובלנות יתר, אני מניח שזה אני. מה אעשה, אני סבור שראוי לדון כל אדם לכף זכות ולפרש את שאלותיו על הצד היותר טוב. הרי הייתי רוצה שינהגו כך גם בי עצמי...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2004 11:49 |
|
| |
אידך גיסא
ולי נראה שהגותו של לייבוביץ' אינה פילוסופית גרידא אלא תגובה לשואה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2004 11:33 |
|
| |
לא שאני משווה חלילה וחס, אבל חברה, משהו כנראה עקום בהגיון הישר שלכם, מפני שאתם כבני אנוש מבינים, שלא יתכן שה' 'גזר' על מליוני הכושים בעולם השלישי מות ברעב! ככה הוא 'מטביע' את מעשי ידיו, מן ה' סידיסט שכזה? מתעלל? מה לה' עם האסון שנקרא 'שואה'? היטלר הרשע ימח שמו, גזר על העם היהודי השמדה בדיוק כמו שפרעה גזר על היהודים השמדה, מה ההבדל בין תאי גזים לבין הטבעת תינוקות ביאור? למה לעצור ולחשוב רק אחרי השואה למה לא קודם לכן?
למה הסלחנות לשואה שהמיט פרעה? כי אז האנושות עבדה עבודה זרה?! ובשואה היתה האנושות מורכבת רק מצדיקים?
בבקשה תסבירו לי איך אתם מכניסים את ה' לכל הסבוטג' הזה? זה חילול השם זה.
הוא נתן את האמת והשקר הטוב והרע, את החיים והמוות לבחירתנו - רוב האנושות בוחרת ברע, בשקר, ובמוות/'כרת' מה לו ולבחירתם של בני אנוש!
הוא מחכה שנעשה סדר לבד בעצמינו, הוא לא ירד מהשמיים לעשות פה סדר!חסד משפט וצדקה!
מידת הדין פגעה באברהם אבינו הקדוש, ב"נשיא האלוהים"? בגלל זה עשו הפסיק להאמין בו - משם כבר מתחילה הבעיתיות...
תוקן על ידי - riv - 14/11/2004 11:45:38
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2004 11:12 |
|
| |
יבוסי,
כרגיל
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2004 10:35 |
|
| |
כבוד הצעיר,
כתבת: כך שגם אם מצד ההיבט הפילוסופי אנחנו יכולים לפטור כלאחר יד את הפרובלמאטיות של השואה, בכל זאת מצד ההיבט הפסיכולוגי, שהינו כאמור חלק אינטגראלי של חיינו, אנחנו מחויבים ללון בעומקה של בעייתיות זו.
אני מסכים עם הקביעה שאותו אסון נורא שפקד את העם היהודי, גרם לאנשים רבים לבחון מחדש את השקפת עולמם (או להצמיח להם אחת כזו). העובדה הזו שמישה מאד במחקר על טבע האדם; בין השאר, היא מלמדת אותנו על יכולתו לעצום את עיניו נוכח עדויות מטרידות, עד שאחת כזו ממש נופלת על ראשו.
זה לגבי החלק של "עצור".
הבעיה שלי היא עם הרלוונטיות של העניין ל"כאן חושבים". כשמגיע שלב המחקר, צריך לבדוק מה באמת קרה, האם יש פה תופעה ייחודית מבחינה פונקציונלית ואם כן, במה ייחודה. בכל מה שנכתב באשכול הזה, לא קיבלתי מענה לשאלה הזו. לומר שזה שונה וייחודי משום שזה גרם לנו לחשוב על הבעיה, נראה לי ערוב מין בשאינו מינו.
בחזרה להענות תפילות במבחן המציאות: אידך גיסא כתב/ה:
וכאן הבן שואל: אילו הייתה הסטטיסטיקה מורה כי אחוז המחלות של המתפללים קטן קצת יותר מזה של אלה שאינם מתפללים, ושגיל התמותה הממוצע שלהם נמוך בכמה שנים, האם אז היית מאמין בהשגחה?? האם לא היית מוצא שלל אמתלאות מדעיות/תבוניות להסברת הפער?
זו שאלה קנטרנית. בינתיים, בויכוחים בין אגנוסטים לבין מאמינים, האפולוגטיקה נמצאת כולה בצד אחד, שאיננו הצד שלי. תן לי בבקשה הזדמנות אחת לפחות להתפלש בה, קודם שתלעג לי בגללה.
גם השימוש בביטוי "אמתלאות מדעיות" מקומם. אם היו נצפים הבדלים מהסוג שתיארת בין מתפללים לבין כאלה שאינם מתפללים, היה מתבקש לנסות להסביר אותם, כדרכו של המדע, על סמך הגורמים הידועים לנו מבלי להוסיף מורכבות לתמונת העולם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2004 22:12 |
|
| |
הערה צנועה לדיון. לדעתי אין באמת מחלוקת עקרונית בין הסבורים ש"אין חדש תחת השמש", כלומר שלאמתו של דבר השואה לא חידשה כלום, ושההגות היהודית מאז ומתמיד התמודדה עם שאלת "צדיק ורע לו" וכד'; ובין הגורסים שהשואה היא "בריאה חדשה" שכמותה לא הייתה מעולם.
העניין הוא שהכול תלוי מאיזה בחינה בודקים את השואה. במבט פילוסופי "טהור", אכן אין חדש תחת השמש. וכי מה שונה השואה מכל מקרה אחר של עוול עלי אדמות ? האם מותו של הבל בידי קין, או יסוריו של איוב הצדיק כן מובנות לאור התפיסה של האלוהים הצדיק והישר ? כך הוא מנהגו של עולם מאז ומתמיד, ומעולם לא הייתה קיימת מציאות בה כל הצדיקים קיבלו את גמולם הטוב עלי אדמות, ואילו כל הרשעים נענשו בחייהם על מעשיהם הרעים.
לעומת זאת, מבחינה פסיכולוגית אין ספק שהשואה היא בהחלט מציאות חדשה עלי אדמות אשר הינה נוקבת ויורדת עד תהום (אם כי ראוי לציין שחורבן בית שני וכישלון מרד בן-כוסבא די התקרבו למימדים שלה), מציאות שדורשת התמודדות חדשה ומקורית ואולי אף "שידוד מערכות תיאולוגי" בתפיסת העולם הדתית שלנו.
אחת הבעיות הגדולות בחיים שלנו היא שלצערנו איננו "שכלים נבדלים" (כלשון הפילוסופים בימי הביניים), אלא אנו בשר ודם. כמה שלא נהיה כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את כל התורה כולה – בכל זאת חייבים אנו להבין היטב שאנו אנושיים, אנושיים עד כדי כאב (ובכך אני מודה במקצת למצו"נ באשכול על הרמב"ם והאליטיזם, ע"ש).
כך שגם אם מצד ההיבט הפילוסופי אנחנו יכולים לפטור כלאחר יד את הפרובלמאטיות של השואה, בכל זאת מצד ההיבט הפסיכולוגי, שהינו כאמור חלק אינטגראלי של חיינו, אנחנו מחויבים ללון בעומקה של בעייתיות זו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2004 21:56 |
|
| |
ממללא,
כדריך נמצא במדרש, המשבח את רבקה דווקא על שהיא "שושנה בין החוחים" שאביה רשע ואחיה רשע ומקומה מקום רשע ואעפ"כ וכו'. מאידך, מדרש אחר מציע כי עשנן של נשות עשו הפריע ליצחק יותר מאשר לרבקה, שהייתה מורגלת בטינופת ע"ז. אבל אין צריך לומר שגדלות אינה נמדדת בסקלה לינארית, ויש גדול מחברו בבחינה זו וקטן ממנו בבחינה אחרת, ואפילו אותה תכונה עצמה (היינו כאן, גדילתה במקום רשע) עשויה להשפיע הן לטוב והן למוטב בו זמנית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2004 21:56 |
|
| |
לאבא של תושיה,
אני בטוחה שהילדה הנבונה באה עם עוד קושיות מטרידות לגבי הפרשה הנוכחית, אבל אני עדין מוטרדת בשאלותיה מן השבוע שעבר. האם תוכל לענות לשאלתי אליך, ובעיקר לאור דבריו האחרונים של ממללא והסיפא של דברי משהמאיר?
חן חן
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2004 21:13 |
|
| |
אם יורשה לי להעיר הערת אגב בנוגע לנושא המקורי של האשכול -
יש לזכור כי לפחות בעיני חלק מחכמינו, היכולת להביא ל'קבלת תפילה' אינה נגזרת מגדלותו של האדם. לעתים היא אפילו נמנעת ע"י גדולתו.
כך למשל מסופר בבבלי ברכות לד, ע"ב על ר' חנינא בן דוסא שתפילותיו הביאו להחלמת בניהם של מי שהוחזקו כגדולים ממנו כרבן גמליאל ורבן יוחנן בן זכאי, כאשר האחרון, לאור תמיהת אשתו כיצד לא התקבלה תפילתו במקום שתפילת ר' חנינא התקבלה, נימק זאת בכך שר' חנינא 'דומה כעבד לפני המלך, ואני כשר לפני המלך'.
יוצא אם כן, שהעובדה שתפילת יצחק נתקבלה, אינה בהכרח מעמידה אותו 'מעל' רבקה. אדרבה, בהיבטים אחרים נראה שודאי המקרא ואף חלק מחז"ל הכירו בעליונותה של רבקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2004 19:58 |
|
| |
חברים יקרים
במהלך הדיון עלו ונבללו זה בזב חמישה נושאים שונים.
א. גם וגם טען כי ערבוב בעיות בתר שואתיות [בהנחה שיש כלאה] בפרשנות המדרש הוא ערבוב מין בשאינו מינו, שכן חז"ל הם קדם – שואתיים, וממילא אינם מתמודדים עם בעיות אלה.
כנגד טענה זו אני מציב טענה נגדית. המשמעות של לימוד מקור בעולם של איש מסורת איננה המשמעות של לימוד אובייקטיבי, החותר להבין את תמונת העולם של המקור בעת שנכתב. ה'שימוש' [בלשון האקזיסטנציאליסטים] של הלימוד הוא בהכלה של תמונת עולם עכשווית בלימוד. גם אנשים מודרניים כמותכם, אינם פטורים מעמדה זו, בוודאי כשמדובר בוהיגדת לבתך, כבמקרה תושיה. האב העונה לביתו תשובה על שאלתה על הפרשה או המדרש כולל בה במובלע משפטי חיווי על המציאות, אלא אם כן הוא אומר לה במפורש אחרת. לכן – או שעליו לומר 'אז חשבו שכך וכך' או שעליו להכיל בתשובה את תודעת זמנו. [אגב – דוגמת שמש בגבעון דום מובאת בסוגיה זו בפרק השני של המאמר התיאולוגי של שפינוזה].
ב. כמה מהכותבים טענו כי המקורות הקדומים מכילים תובנות בתר שואתיות מכיוון שהשואה אינה אלא מקרה פרטי של כל אובדן פרטי או לאומי.
גם אם נקבל את ההנחה בדבר אי יחידיותה של השואה [ראו הסעיף הבא], הרי שלמרות שהמקורות מונחים לפנינו, הקריאה בהם משתנה. ראו למשל בספרו של אנדרה נהר [פילוסוף יהודי צרפתי בן זמננו] 'ובכל זאת'. בפרק 'מאיוב עד אושביץ' ' הוא מראה את הריכוז הגדול של הוגים העוסקים באיוב [ראו הערת מימוני] אחר השואה, הגדול לעין שיעור מהעוסקים בו לפניה. הנטיה של חברי האשכול לומר כי אין חדש תחת השמש, צריכה להתמודד עם כך שגם הטוענים כך נזקקים באופן חדש, באינטנסיביות חדשה ובפרשנויות חדשות למקורות הישנים שלכאורה מונחים היו לפנינו במשך כל ההיסטוריה. אין ברירה חברים, אי אפשר להימלט מהטלטלה החדשה שטלטלה השואה את התודעה, גם אם מנסים להגיב לה בתגובה שמרנית [קרי - אין חדש].
ג. הטענה השלישית היא הטענה על ההיסטוריה. כמה מהחברים טוענים שוב כי אין השואה תופעה מיוחדת, ומימילא אין היא מצריכה תגובות חדשות, או בניית עולם ערכים חדש.
המערכה בסוגיה זו נטושה בין הוגים והיסטוריונים. בדברי הקודמים ניסיתי לייצג את הסוברים כי אכן מדובר בתופעה חסרת תקדים המשנה את התודעה האנושית, ולכן צריך להתייחס אליה גם כאירוע פילוסופי. אפשר כמובן לחלוק על טענה זו, אך לעניות דעתי אי אפשר להתייחס אליה כחסרת פשר. גם מי שחולק חייב להודות כי השאלה היא שאלה חזקה, ולא כך נהגו הכותבים.
ד. שאלה רביעית נשאלה על עצם הדיון בתפילה. האם יש מבחן ליעילותה של התפילה, או בניסוח השלילי – אין הבדל בין התנהלות חייהם של המתפללים להתנהלות חייהם של שאינם מתפללים.
כאן יש להכיר כי כל ניסיון נבנה בתוך הקשר של כללי משחק [אנחנו אחרי קאנט, חברים]. תמונת העולם הדתית ותמונת העולם החילונית הן שני שדות משחק שונים. הניסוי הנערך בשדה האחד מניח את קיום ה'אחר', והשני איננו מניח אותו. ביחס לקטגוריה כל כך כללית אי אפשר לעמוד בעמדה אובייקטיבית ולבחון האם שדה זה הוא הנכון או משנהו, כפי שאי אפשר לעשות זאת ביחס לקיום החלל או הזמן. [לטענתי, כבאשכול אחר, חלק גדול מביננו הינם בעלי זהות כפולה, כלומר שבתודעתם קיימים שני השדות, ולכן גם יחסם לתפילה אמביוולנטי]
ה. שאלה אחרונה שהובלעה בדיון היתה, האם שיחה עם ילדה קטנה איננה משוחררת מכל המטענים הפילוסופיים [ויש אומרים פילפוליים] שבדיוננו.
לאחרונה יצא ספר מרתק של רון אהרוני הנקרא 'חשבון להורים'. המחבר הוא פרופסור למתמטיקה שהלך ללמד חשבון בבית הספר היסודי. הוא מראה וטוען כי החומר הבסיסי הנלמד בכיתות א' וב' מכיל את יסודות המתמטיקה המופשטים ביותר, ורק הבנתם והעברתם לילדים יכולה לבנות בסיס מתמטי איתן.
אני סובר שגם כאן – שיחה עם ילד מכילה את יסודות תמונת העולם העמוקים והמופשטים ביותר, ועל כן על הורה ומחנך להיות מודע ליסודות הכלולים בשיחתו עם ילד, ולהתייחס אליהם. מה נעשה, אי אפשר לענות תשובה לשאלת תושיה מבלי להיזקק לגופי אמונה וכפירה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2004 18:35 |
|
| |
גו"ג,
לא הבנתי במה אתה חלוק או מקשה עלי. עכ"פ אני מסכים עמך כי האמונה בכוחה של תפילה, כמו גם האמונה בחוסר כוחה של תפילה, אינן מבוססות על מחקר אמפירי (אגב, לעומת דברי יבוסי ודבריך לעיל, לעניות דעתי ולמיטב ידיעתי טרם נעשה מחקר כזה, ויש סיבות לחשוב שלא ניתן לערוך מחקר כזה בשל הקושי לכמת הן את איכות התפילה, והן את מידת ההענות) אלא על הנחות מוקדמות שאינן ניתנות להנמקה רציונלית.
למרות זאת, אינני סבור כי דיון באמונות שאינן אנליטיות משוחרר מחוקי הלוגיקה. דרך משל, אם פלוני מאמין כי אכילת מאכלים טבעוניים תקנה לו חיים ארוכים ולמחרת הוא משנה את דעתו בעקבות ברד שירד בדרום ספרד אני סבור ששינוי עמדה זה איננו סביר, אף שבלאו הכי האמונה המקורית שלו לא נומקה בכלים רציונליים. דומני שכבר האריכו בענין זה הן רבנו געצל והן רבנו מיכי במק"א.
אגב, לא ראיתי לא בדברי המדרש ולא בדברי, להבדיל, רמז לכך שיש ברירת מחדל לפיה תפילה נענית (ולמען האמת אינני מבין את עצם משמעותו של מושג ברירת המחדל בהקשר זה). מן הכתובים אנו למדים כי יש תפילות שנענו ויש תפילות שלא נענו. לא זכורה לי כעת תיאוריה מסודרת שמנסה לתת כללים בדבר. לכן, כל שאוכל לומר הוא שלפי המקובל במסורת יש ותפילות נענות, כפי שאכן קרה לתפילתו של יצחק.
|
|
|
|
|
|
