| נשלח ב-18/11/2004 19:58 |
 |
| |
'הקדיש' \ בעקבות מאמרו של מיימוני.
http://atsorkanchoshvim.qpon.co.il/Front/NewsNet/reports.asp?reportId=23554
בעקבות מאמרו של הרב מיימוני אודות הקדיש יתום, מאמר שאותי הפתיע , התחלתי מתעניין בקדיש בכלל, מי חיברו, וכיצד נקבע , וכ"ו.
לא עשיתי עבודה יסודית ולכן דרושה עזרתכם . אם מי מכם חקר את הנושא , ויש לו מידע הוא מוזמן להאיר את עיני.
ממה שראיתי, הרי שבזמן חז"ל היו אומרים אחרי הדרשות אמן יהא שמיה רבא, או יהי שמו הגדול. ברכות ג'– סוטה מ"ט , תו"ס מפרשים שזה רמז לקדיש הידוע ותוקן בלשון ארמי כדי שיבינו עמי הארצות. מרש"י בסוטה לא הבנתי כך,
במסכת סופרים מוזכר ה "קדיש" בהקשר של אבלים שמחכים אחרי בית הכנסת, מצד שני בקשר לקריאת התורה מובא שם נוסח קדיש אחר לגמרי מהידוע לנו , כולו בעברית ועיקרו שבח וקילוס.
בסוף כל מסכת יש גם קדיש והוא שונה לגמרי מהרגיל.
והשאלות הם :
• מי חיבר את הנוסח המוכר לנו.
• מדוע חובר בארמית.
• איך השתלב בתפילה שכולה לשון הקודש. ולמה דווקא לפני ברכו.
• האם יהא שמיה רבא הוא הוא הקדיש , או שהוא רק שולב מאוחר יותר בקדיש.
( ומה היחס למסכת סופרים )
הרב מיימוני, או מי מהחברים\ות שיכול להרחיב ברוך יהיה.
תוקן על ידי - יצחקומר - 18/11/2004 20:03:29
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2004 10:25 |
|
| |
"פני משה כפני החמה- ופני יהושוע כפני הלבנה".
ואם אמרו ש"ראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו" התכוונו מבחינת שהדמיון בעניין, ולא על צד השיויון
פסוק זה מתאים להסבר שחכמים גדולי תורה אינם שווים במעלתם, ויש חכם שהוא במדרגה יותר גבוהה מחברו- וכל השטויות ששיחק לו המז"ל וספרו נתפשט - זה לעג לרש למי שמכיר את סיפור התפשטותם של ספריו.
אין להם מזל לישראל -
תוקן על ידי - riv - 26/11/2004 10:29:20
|
|
|
|
| נשלח ב-26/11/2004 10:04 |
|
| |
לניק רמ_במזל. נראה לי שהנוהג הזה של חכמי ספרד לכתוב כך את שמו של הרמב"ם ז"ל, הר"מ במז"ל, הוא מפני פירוש המושג הזה בערבית, והיינו, מיימון פירושו בערבית מזל, ועל כן רצו לרמוז, שבן מיימון הוא בן מזל (ואין צורך לפירוש המשונה בספר קורא הדורות, ששמא גרים, והרמב"ם שיחק מזלו ולכן ספרו נתפשט ואילו הראב"ד, שגם הוא חיבר לדבריו ספר הלכות גדול, לא זכה וספרו אבד, ואגב, פרופ' ש' אברמסון הוכיח במאמר חשוב שהראב"ד לא חיבר ספר הלכות גדול כמו הרמב"ם, אלא קונטרסים קונטרסים שונים בנושאים שונים).
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2004 14:49 |
|
| |
רמ_במז"ל,
אכן (וגם המלה "קבל" באקדמות), אולם לצורך הענין אין הבדל בין חטף קמץ וקמץ קטן מבחינה זו ששניהם אינם מבוטאים כ-"אה" (ah) אלא כ-"או" (oh). המלה "חכמתא" באקדמות מנוקדת כקמץ קטן לא חטוף.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2004 14:10 |
|
| |
ליצחקומר.
לפני מספר ימים כתבתי:
"התשובה לשאלותיך בספר "הקדיש", כרגע איני זוכר מי חברו".
והרי תשובתי:
שם הספר: "הקדיש".
מחברו: דוד בן אפרים אסף.
רב בחיפה.
תוכנו: "מקורו משמעותו ודיניו". אוסף הלכות ומאמרים, נוסחאות ומנהגים, ענינים ופירושים, מראשונים ואחרונים, בכל הזמנים ומעוראות החיים.
יצא לאור לראשונה בשנת תשכ"ו, ומאז נדפס בהמהדורות נוספות, בשנים תשנ"ט ותש"ס.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2004 14:05 |
|
| |
גם וגם,
המילה "קדם אבוהון די בשמיא" שבקדיש איננה מנוקדת בקמץ קטן אלא בחטף קמץ תחת ה"ק".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2004 10:23 |
|
| |
.
אבקש, מראש, את סליחתם של מי שאינם מתעניינים, ושמא בצדק, בדיון הצדדי אודות הקמץ הקטן והקמץ הגדול – אנא – דלגו הלאה.
=============================
הרשבא:
בריש דבריך כתבת דרך אגב יהא שמיה רבא מבורך לעלם ולעלמי עלמיא – הוא תרגום של - ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
(ההדגשה אינה במקור).
ועל כך הערתיך, כי בארמית אין קמץ קטן, וכי הקמץ תחת ה'ב' במלה "מבָרך" , הריהו קמץ גדול, וכן במלה "עלם" על הטיותיה השונות.
ועל דברי אלה עניתני כי יש מחלוקת בנושא, וסיימת דבריך במלים: וכידוע המסורת והמנהג הם מעמודי ההלכה, והמנהג והמסורת לבטא "מברך" בקמץ קטן, ואכמ"ל.
והנה, בהודעתך האחרונה כאן למעלה, אתה מודה כי הקמץ תחת ה'ב' במלה "מבָרך" , הריהו קמץ גדול. והריני שמח על דבריך אלו, אם כי עדיין תמוה בעיני מדוע, אם כן, כתבת בריש הדיון "מבורך" , והרי על כך באה תלונתי.
אלא שתמוה בעיני, מדוע אחרי שטרחת וסרקת מתוך הספר דקדוק שי את כל הפרק שכותרתו "שווא הבא לאחר תנועה גדולה בארמית" , אתה מנסה לכתוב הפוך ממה שהבאת, ולטעון כי השווא הנ"ל בא לאחר תנועה קטנה.
לא אכנס כאן לדיון הצדדי שהבאת בנושא הסגול/הקמץ במשיב הרוח ומוריד הגשם, או בגפן, או במלה "שאתה" בריש 'מודים אנחנו' , שלדעתי אינם כלל ממן העניין והדיון שלנו כאן.
לטענתך, היותו/אי היותו של דגש באות ת' לאחר שווא, המעיד על השווא אם נח הוא אם נע, יעיד על התנועה שלפני השווא אם גדולה היא אם קטנה, ולדעתי, אתה מרחיק לכת ביחוס שלך לדקדוק העברי. ותעיד המלה "הַמְבוֹרך" שבסידורינו. הנה, ה'ב' אינה דגושה, כאות הבאה לאחר שווא נע, אך הא' הנמצאת לפני ה'מ' מנוקדת בפתח – תנועה קטנה.
ולבסוף: מה לך כי תלין על הדבקים במסורת קריאה ולא בכללי הדקדוק הנוקשים, כאשר אתה עצמך כתבת וכידוע המסורת והמנהג הם מעמודי ההלכה, והמנהג והמסורת לבטא "מברך" בקמץ קטן, ואכמ"ל.. ואם אם למסורת ולא לדקדוק, כך תאמר, ואם ההיפך, אמור ההיפך, אך אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך?
ולסיכום:
מודים אנן כולנא, לאחר דבריך האחרונים, כי הקמץ תחת ה'ב' במלה "מבָרך" , הריהו קמץ גדול.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2004 09:26 |
|
| |
נישטאיך,
תודה על הקישור . אכן מאמר מעניין ומסכם.
אם כי עדיין יש איזו תפירה לא ברורה בין ה 'יהא שמיא רבא' ל'קדיש'. כלומר לא ברור מתי נתחברו ליצירה אחת .
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2004 06:29 |
|
| |
מוהדיב
בראשית, ברצוני לתקנך אודות הערתך הראשונה בענין המילה "מברך" שבקדיש שלדעתך צריך להיות בקמץ גדול מפני שנכתב בארמית, בודאי שהמלה "מברך" בקמץ גדול גם אילו היתה כתובה בעברית, אם הרי"ש של "מברך" היתה מנוקדת בשוא היה מקום לדיון ומכיון שהרי"ש של "מברך" מנוקדת בפתח אין בזה שאלה כלל.
מה שכן נכון זה לגבי המילים ולעלמי עלמיא שמנהג הספרדים הוא לאמרם בקמץ גדול (רחב) ועל פי מנהגם שהשו"א תחת הלמ"ד הוא נח (מפני שאצלם לא תקף הדקדוק העברי בארמי) היה צריך להיות שהעי"ן של "לעלמי" תבוטא בקמץ קטן, אלא שהם לא הולכים בזה על פי כללי הדקדוק. (ולא רק בזה, אלא גם במוריד הגשם, שהוא סוף פסוק ומבטאים בסגול וכן בפרי הגפן שהוא סוף פסוק ומבטאים בסגול. וכן יאמרו נקדישך בשו"א תחת הכ"ף סופית ועוד ועוד, וכבר עמד על חלק מהדברים האלו בשו"ת רב פעלים והסביר מה שהסביר על פי תורת הנסתר, ואין לי חלק בנסתרות.
אבל הדעות הסוברות שכללי הדקדוק חלים גם על מילות בארמית
(כמו שהבאתי לך המאמר דלעיל וכבר כתבתי שם שהמאמר דן בענין שו"א נח ונע בארמית והוא הדין לשאר הכללים כמו "קמץ קטן" או "בגד כפת" ומבטליו וכו', והכל נכלל בשאלה אחת האם יש את כללי הדקדוק בארמית או לא, ואין לחלק בין כלל זה או אחר. וכאן תשובה לשאלתך, ותמהני שאינך מבין את הקשר וממשיך לתמוה עלי שלא מצאת מוזכר בכל המאמר ענין קמץ קטן).
לדעתם צריך להניע את הלמ"ד ב"לעלמי" שהוא שו"א נע, ועל כן הקמץ תחת העי"ן הוא קמץ רחב.
אבל אם יש יצור כלאים שיתעקש לשמור את כללי הדקדוק ויטען שהשו"א תחת הלמ"ד הוא שוא נח באמת עליו לבטא את העי"ן בקמץ קטן.
תוקן על ידי - הרשבא - 22/11/2004 6:33:05
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 22:22 |
|
| |
מואדיב, אכן כדבריך, ובכל זאת - אין חולק כי מלת "כל" בקדיש מנוקדת אך ורק בקמץ, ולא בחולם חסר.
מעבר לכך, מלת "קדם" בקדיש, וכן מלות "קבל" ו-"חכמתא" שבאקדמות, מנוקדות בקמץ קטן.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2004 20:30 |
|
| |
.
גם וגם:
המלה "כל" , יוצאת דופן היא, שכן היא מנוקדת גם בחולם חסר (=תנועה גדולה) וגם בקמץ קטן (=תנועה קצרה).
למשל, בפרשת השבת האחרונה, קראנו באותו הפרק כי:
וַיִּשְׁמַע אֶת-דִּבְרֵי בְנֵי-לָבָן לֵאמֹר, לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל-אֲשֶׁר לְאָבִינוּ
ובהמשך:
וְעַתָּה, כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ--עֲשֵׂה.
אין המקום כאן להכנס לסיבה ולמקום בו מתחלף ניקוד החולם בקמץ קטן במלה 'כל', חדי העין יבחינו במכנה המשותף. אוסיף עוד כי בלשון התרגומים, מאונקלוס ואילך, המלה 'כל' מנוקדת בקמץ גם כאשר אינה מחוברת במקף למלה שאחריה.
===========================
הרשבא:
ראשית, תודה על ההשקעה.
קראתי חזור וקרא את שסרקת לכאן, והנה, השכלתי רבות בעניין הויכוחים אודות השווא הנע בארמית.
עוד השכלתי לגלות כי נכונה טענתי אודות התנועה הגדולה, הקמץ הגדול (להגיה הספרדית – A ) במלים בקדיש, כגון: עלם, עלמא, עלמי, עלמיא.
חוששני כי לא מצאתי, בכל מה שהבאת, ולו קמץ קטן אחד. ולו נשמט ממבטי קמץ קטן בדפים שהבאת, עברי או ארמי, אל נא תמנעני מתשומת לבי אליו, ותודתי נתונה מראש.
|
|
|
|
|
