החטאתי בלה"ר? [על חושדי ציונים בשפ"ד]

מיכי,
גם עולם הישיבות רואה את עצמו כממשיכו של הגר"א למרות ששיטת הלימוד שלהם שונה לחלוטין מזו של הגר"א, כנראה שאנשים צריכים גיבור.
אמנם יש קבוצות שמנסות לחזור/לחדש את דרך לימודו של הגר"א, רק ימים יגידו מה הצלחתם.

דגים,
בעיניי זה לא דומה. לזכור פוגרום נחשב אצל רבים כערך (גם אם ניתן להתווכח עליו, זה לא חשוב. בעיניהם זה חשוב). אולם להתכופף מתחת לנברשת זה טמטום (אם זה נעשה בכוונה. אם זו סתם אינרציה, אז מה רע בזה?).

אריק,
באשר לר' חיים, שתי תשובות בדבר:
1. ר' חיים החזיק מעצמו (וואחריו כל חסידיו) כממשיך של הגר"א. קשה לראות משהו אחד שבו הוא באמת המשיך אותו. קשה למצוא מישהו רחוק יותר מהגר"א מאשר ר' חיים (אולי פרט ליחס למרכזיות של הלימוד. אולם אם הלימוד עצמו שלהם היה כה שונה, אז מה נשאר ממשמעותו של דמיון כזה?).
אם כן, ר' חיים חידש שניתן להיות חסיד גם בלי להמשיך את המסר. והנה, גם תלמידיו עושים כך.
ואת"ל שהם עצמם חידשו את היסוד הנ"ל. כאותו סיפור שסיפרתי פעם באשכול אחר על ר' נח (או מרדכי) מלכוביץ שעלה לאדמורו"ת במקום אביו שנפטר, וכששינה ממנהגיו הקדושים שאלוהו על שום מה עשה כן? וענה שהוא ממשיך את דרך אביו: מה אביו שינה מנהג אבותיו, אף הוא כן.
וכידוע, יש שני סוגי חזון-איש'ניקעס: החסידים שממשיכים כעיוורים כל מה שהוא אמר ("כאילו נעצרו השכלים אצל האיש הזה". לשון הרמב"ם בהקדמת השורשים). והחסידים שממשיכים לסמוך על עצמם כמו שהוא עצמו עשה (וגם כתב שיש לעשות). ודוק בכל זה, כי הוא אמנם פשוט, אולם חשוב.
2. התשובה השנייה היא פשוטה יותר, ולכן אני כותב אותה שנייה (כי אז לא היה מקום לפלפול הראשון): הם אכן אינם ממשיכים שלו. וכי תימא: מדוע הרבה שוטים נאחזו בשולי גלימתו? אענה ואומר כנגדך: כי הוא היה אדם גדול, ושוטים תמיד מחפשים אדם גדול להישען עליו. וזו הבעיה שיש בכל דרך חדשנית שמייסד אדם גדול, שהרבה שוטים אח"כ יקטינו וימזערו אותה לכלל חסידות של הבל.
לשון אחר: האם אתה מכיר אדם גדול (לפחות כזה שרבים מכירים בו כגדול) שלא באו אחריו הרבה שוטים ואמרו שהם ממשיכיו? אולי יש כאלו, אך מספרם הוא כמספר האצבעות על כף רגל אחת (זו של שמאל).
מנאי, הטרוד


מיכי

בהמשך לבדיחות הללו, ידועה גם הבדיחה על בית כנסת בגרמניה, שבשעת ההקפות בשמחת תורה כאשר היו הרוקדים מגיעים לפנה מסויימת של הבמה היו מכופפים את ראשם. לאחר שמישהו חקר בדבר מצא שלפני שנים היתה תלויה שם נברשת שהעובר מתחתיה היה חייב לכופף את ראשו ... ומאז ...באמת אין זו בדיחה כל כך, שכן ישנה תשובה בשו"ת חוות יאיר לר' יאיר בכרך (בן חוה, ולכן קרא לספרו חוו'ס יאיר, יאיר של חוה) רבה של ורמייזא, שמסביר את המנהג בעיר לומר פיוט מסויים לחנוכה רק בחלקו ולא את כולו. משום שפעם היה פוגרום והתנפלות על היהודים, ושדדו ובזזו את בתי הכנסיות ולא נשארו להם ספרים שלמים. מצאו סידור קרוע שנשתמר בו הפיוט הזה רק בחלקו, ומאז הנהיגו לומר בחנוכה רק החלק שנמצא.

בבריסק אומרים, ר' חיים האט געהוצט ר' ברוך בר האט געמאכט א ניגון.

(ר' חיים השתעל ור' ברוך בר עשה מזה ניגון)

מיכי,
איך אתה מסביר שתלמידי ר' חיים החדשן הגדול נהיו כ"כ שמרנים?

מיימוני,

(אצלי עוד יש את האייקון עצמו).

ואם כבר מדברים, אז אין ברירה אלא להוסיף את הסיפור הידוע לרבים אך נוגע לנשואי האשכול עצמם (הגרי"ז והגרב"ד לייבוביץ), שאם ר' חיים היה אומר ששולחן הוא פרה, אז ר' ועלוועל היה אומר: נו שוין, 'לא תסור'. ור' ברוך בער היה מייד רץ להביא דלי לחלוב אותו (אותה?).



מיכי

מיכי

כרגיל, איקון ירוק ורענן (תודה על הרעיון לפירוש זה של האיקון לשחרית).

אמנם, כיון שהנושא של האשכול הפך לדיון בסיפורי מופתים, ובסיבות להתפתחותם, הריני להוסיף את שלי.

את הסיפור הזה, שאתה מייחס לרבי מגור, שמעתי דווקא על הגרי"ז...

וכמדומה שיש בדבר נותן טעם. זו נראית, בעיני, כבדיחה פנים ליטאית.

המנגנון של קידוש הטעות שמופיע כאן - קידוש הטעות למרות כוונתו של הרב להציל את תלמידיו מטעות - נראה לי מתאים יותר לסגנון ה"ליטאי", של למדנות ולא של עבודת ה' בנוסח החסידי.

אבהיר כוונתי. הגישה החסידית, במידה שניתן לדבר על "גישה חסידית", עומדת על מספר מאפיינים. כאשר הם מתקיימים בטהרתם, הם מועילים להתקדש ולהתקדם בעבודת ה'. כאשר הם מתקלקלים, הם יכולים להביא לשמרנות שלא במקום, לתפיסה נוקשה של משלים, להאלהת האדמור, ועוד ועוד.

לענייננו, אין זה חשוב כלל באיזו מידה הדגם התיאורטי אכן מתממש בשטח. בדגמים עסקינן.

תופעה דומה קיימת גם בגישה ה"ליטאית-ישיבתית", אם ניתן לדבר על תופעה משותפת, כללית, כזו. במידה שהיא מצליחה, היא מסייעת להתפתחותם של תלמידי חכמים - כיון שדגם האב המומלץ אינו זה של האדמור אלא של התלמיד חכם, נניח לפי הדגם שבנה הגרי"ד במאמריו (איש ההלכה) ובתיאוריו (ההספד על דודו הגרי"ז ועל סבו. מסתבר מאד, שלהתפתחותו של הדגם תרם הספר "נפש החיים", ואכמ"ל).

גם כאן, תפיסה שטחית ומוטעית יכולה להביא לתופעות שגויות או חמורות. ביניהן, שמרנות וכן - היצמדות לפרטים שאינם עיקריים.

יש לשים לב להבדל. במקום "לשמרנות שלא במקום", ו"תפיסה נוקשה של משלים" יש לנו שמרנות שלא במקום, ותפיסה נוקשה של מעשים.

כלומר, זו תופעה שנובעת מתוך יישום המתודה הלמדנית אך ללא הבנה. התלמידים רואים את המטאטא, רואים איך מוציאים אותו, אך במקום להבין שפעולה זו נועדה להצביע על אי צורך במטאטא, הם סבורים שהפעולה נועדה להראות שחלק מהאקט של הדלקת הנרות הוא סילוק של מטאטא. לכן, צריך מטאטא קודם לכן. ואז יתכן שיש מצוה להכניס אותו פנימה (בתור חפצא של המצוה).

(אפשר להציע פרשנויות אחרות, כגון שהתלמיד מבין שחלק מהדלקת נרות זה להוכיח שיש גם דברים מיותרים, ולכן צריך להביא את המטאטא כדי לסלקו, אך מסתבר שאין גבול ליכולת ההמצאה והסברה).

מעתה, דומה בעיני שטעות מתודולוגית כזו אופיינית יותר לציבור הליטאי, שאמנותו היא ההתבוננות והסקת המסקנות ההלכתיות, יותר מאשר הציבור החסידי, שאצלו ההנהגה באשר היא הנהגה היא העיקר.

כלומר, הנחת יסוד מתודולוגית של הגישה החסידית - שוב, כוונתי לדגם תיאורטי בלבד - היא שכל מעשה הוא חשוב בעבודת ה', אך המשמעות אינה נובעת מתוך השולחן ערוך, או לא רק מתוך השולחן ערוך, אלא מתוך עולמות עליונים וידע קבלי. לכן, יש מקום להעתיק את מעשי האדמור כפי שהם בלא להבין את משמעותם.

הגישה הליטאית היא שאין מעשה שאין לו מקור וטעם, ולכן יש להתבונן בפרט כדי למצוא את מקומו לפי השולחן ערוך. אמנם, כיון שהרב הוא רב והתלמיד הוא תלמיד, ראוי לבטל את הדעת ולהעתיק את המעשה קודם כל באשר הוא מעשה, ולכן הוא בוודאי משקף תובנה למדנית כלשהי שטרם נתבררה.

סבורני שמתוך דיון זה שלנו התברר שסיפור עם או אגדה אורבנית יכולים לשמש רקע לניתוח של תפיסות עולם וסוגי למדנות.

ועל זאת, מגיע לך שוב איקון ירוק ורענן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיכי,
שתי הערות:
בתו של הרוגאצ'ובר היתה נשואה לר' ישראל אבא ציטרון שהיה רבה של פתח תקווה לפני הרב כ"ץ.
הספור על המטאטא מסופר דווקא על הרב מבריסק הליטאי. מי שהיה פעם בהדלקת נרות בגור מבין שספור כזה לא יכול להתרחש בגור.

ולגופו של עניין, לפי החשיבה הבריסקאית הציונים חשודים של שפיכות דמים כי הם יוצאים למלחמה ללא סנהדרין, וא"כ נוח לנו שיהרגו כל יושבי אה"ק בשוא"ת ומי שיפסוק כך אינו בכלל שופכי דמים, מאשר שיצאו חיילים למלחמה שלא כדין.

עוד על חסידיות של ליטאים באשכול השכן על העצבות.

מיכי

אריק,

וידוע שהגרי"ז (בנו של ר' חיים) אמר פעם לר' עמרם בלוי שהוא גדול הציונים שכן הוא הולך להפגנות נגדם וסומך על כך שלא יהרגו אותו.
וכן ידוע על הרוגצ'ובר שלא עלה לארץ מטעם זה. אמנם בתו שהיתהנשואה לר' ראובן כ"ץ, רבה של פ"ת (שגם אז היתה בא"י), נספתה בשואה כשבאה לאירופה לאסוף את כת"י של אביה. ודוק'.

שלויימעלא,
אתה צודק בזיהוי ציוניסטען=חופשיים, אוללם האם זה משנה משהו. כך אכן הם ראו את המפה. האם ה'חופשיים' (עבדי עבדים בעיניי) הם כן שופכי דמים? האם הם היו אז כאלו?

זהו חלק מהאינדוטרינציה הכללית, וגם אם החכמים הנ"ל אמרו את הדברים (ואני בספק), זה היה כהלצה על דרך החידוד שיש להתרחש מהציוניסטען והחופשיים,, כלומר כחלק מהאינדוקטרינציה החרדית. זהו סיפור המטאטא של הרבי מגור לליטאים: ההלצה הופכת לאמיתת יסוד אידיאולוגית, ואח"כ לאמת עובדתית שיש לחשוש מפיקו"נ.
על כן זהו בהחלט לשון הרע (שאסור על אף שהוא אמת) על גדולי ישראל, ועל כן מי שלוקח את דבריהם המחודדים כאמת עובדתית (ולצערי יש לא מעט שוטים כאלה). אמנם זה יוע באפי תלתא, ועי' בח"ח בתנאים הנחוצים בזה.

נזכרתי שאולי יש לבאר את סיפור המטאטא לחלק מהקוראים.
הרבי מגור ביקש מהמשמש שלו לסלק את המטאטא שעמד בפינה לפני הדלקת נרות. כששאל הלה: מדוע? ענה לו: כי בשנה הבאה כל החסידים יעמידו מטאטא בפינה לפני הדלקת נרות.
ומאז בכל שנה החסידים מעמידים מטאטא בפינה, מסלקים אותו, ואח"כ מדליקים נרות.


מיכי

עם כל ההסתיגויות הנדרשות.
שמעתי שהרב מבריסק לא היה הולך להפגנות מהאי טעמא.

שלומיעלה כנראה צודק (גם) פה.

אני בטוח שמדובר בבדותא.

הבעיה בחלל האוויר שהזיות כאלה יכולות לרחף בו. כמה "תקנוני צניעות" צריך יהודי לקרוא כדי שסיפור כזה לא יקומם אותו.

לצערנו אנו שומעים גם על יודים יראים ושלמים שלא בוחלים בתגרות אלימות, האם גם עמם יהיה אסור להתיחד או שיש כאן גדר בריסקאי?