הגיגי שיש - מפגש לימודי מסודר

אני מציע לשמור אשכול זה ללימוד עקבי ומסודר. שלא כבאשכולות האחרים שבהם וויכוחים
פתוחים מעניין לעניין כדרך התלמוד [כלשון המאירי], הרשו לי להציע לכם לתת לי לערוך
ולשתף אותכם בלימוד מסודר שאני לומד בו. וכפי שפיטת התועלת, כך טבעי יהיה ההמשך.

רו"ד,

שתי השאלות התבארו אי שם בפורום. [לינקזצר, אייכה?]

א. מסר העקידה הוא שוהיה אם תהיה התאמה כזו הדורשת הקרבת בן, היא מצדיקה אותה למרות הקושי הגדול. נגיד אם מישהו ניגש לפלוני ואומר לו שאם לא ילחץ על כפתור ההורג אדם [או יותר אם נחוץ לצורך המשל], הוא ירצח את אשתו וילדיו, לא ייענה לו. החידוש הוא [כהגדרה בלשונו של יהוסף] שאין עוצמה דוחה עצם אלא מכרעת. הכוונה היא שאם בעצם ראוי לעזור לשני בני אדם בשוה, אבל עוצמת העזרה מבחינתי היא גדולה באחד מהם כי הוא קרוב אליי, לגיטימית ההכרעה של הקרוב קרוב קודם. אבל אם העזרה לרחוק חשובה יותר כאוכל לרחוק ומכונית לקרוב, קודם הרחוק. ייתכן שלפעמים יש להתחשב בחולשה האנושית להקדים את הקרוב גם כאשר ההטבה אליו היא קצת פחותה מצורך ההטבה לרחוק. אך בדבר חמור כנטילת חיים אין עצה ואין תבונה.

[כעת יטענו המבקרים למיניהם שהסיפור הוא פגאני וכו' וכו'! התשובה היא בהודעתי באשכול של מוישה "גזיה"כ או הסבר?" שמאחר וקבלתי את התורה כבית הוראתי המוסרית היא אובייקטיבית, העיקר שאני מוצא את השמיים שלי בתורה!]

ב. אכן כטענתך. אך באשכול מסוים התברר שיש "שני דינים" א. השחתת חיים התלויה בערך כל חיים וחיים, ב. גזל חיים מעיקרון הבעלות של כל אחד על חייו [כברירת מחדל מתוך חוסר היכולת והאמינות של קנה מידה א'] ומצד זה ניתן לוותר על חיי עצמו ולא על חיי זולתו גם אם הם שוים פחות.

ווטו,

עברה אמנם יותר משנה, אבל אני מקווה שההזמנה להעלות מצווה כדי שתבאר אם היא שייכת לעצם ההתאמה או לשמירת ההתאמה עדיין בתוקפה...

יש לי שתי שאלות [אני מקווה שהן לא אוויליות, במיוחד האחרונה]:
א) העקידה.
אמנם זוהי איננה מצווה, אבל אם דבר השם = התאמה כיצד ניתן לזהות את דבר השם עם העלת ילד לעולה?
אני חושב שהבעיתיות הזאת נשארת גם אם לא מבינים את העקידה כסיפור היסטורי.

ב) נניח שבפני אדם עומדת הברירה אם להציל את עצמו על חשבון זולתו או להקריב את עצמו ובכך להציל את חברו.
מה "מתאים" יותר [מלשון התאמה]? אני לא מדבר על נקודת המבט ההלכתית, אלא על נקודת מבט אוניברסלית.
האם הכרעה כזאת תלויה במידת יכולתו של האדם להעריך את חייו שלו אל מול חיי רעהו?

קוני,

יישר כוח - כפתור ופרח!

יש להוסיף לפי דבריך נפקא מינה [תרגום: השלכה מעשית היוצאת ממנה] משני ההביטים, בין סיני [אדם הבקי בכמויות טקסטים] ועוקר הרים [חריף ומפולפל].
שמי שבקי ללא הבנה הרי הוא נושא התורה, אבל היא אינה תורה שלו, כי לא חידש מהבנתו, אלא עושה מעשה מחשב "נושא ספרים" והוא ראוי לכבוד אך מצד כבוד התורה ואינו יכול למחול כל הכבוד הזה [להגרי"ז לפי רמב"ם], אבל המעמיק וממיר את שפת התורה לפילוסופיה טבעית שלו, שהיא "תורתו", הוא יוכל למחול!

וטו

ראה בחי' הרי"ז על הרמב"ם, הקטע הראשון.

הוא מחלק בין כיבוד ומורא של תלמיד לרבו לבין הידור הכבוד של כל אדם לכל ת"ח.
דווקא לכיבוד ומורא מתלמיד לרב הוא קורא "חיוב" שניתן למחול עליו ולהידור לכל ת"ח הוא קורא "מצוה" שלא ניתן למחול עליה. הוא לא מסביר.
לדבריך זה מצויין. חיוב התלמיד לרב זה מצד שהוא עיצב אותו וזה חיוב בין אדם לחבירו אותו ניתן למחול, אבל הידור כל ת"ח שאינו רבו, זה מצד כבוד התורה שלא ניתן למחול.

בנידון הקרבנות בעמוד הקודם, נפתח אשכול מיוחד:
http://1364.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=278747

לשאלת תמיד_לומדת; "מה נותנת לנו החלוקה הזו? האם היא חותרת למסקנות מסויימות?" עליה השבתי "להבנה משופרת, מרוכזת, מדויקת ואחדותית של כלל המצוות וממילא לשיפוט טוב יותר",
אני מביא דוגמא בה עזרה לי היום החלוקה להבנה משופרת.

במקום אחד אומרים חז"ל שעדיף כיבוד התורה עצמה מאשר כיבוד אדם גדול בתורה ובמקום אחר להפך שעדיף כיבוד לומדי התורה מאשר את התורה עצמה. [סתירה מפורסמת]
כאשר חיפשתי ברשימת החלוקה היכן מופיעים דיני כיבוד התורה וחכמיה מצאתים בשני מקומות [חוץ מכיבוד שם השם].
מקום אחד הוא "כיבוד מעצבי האדם" - הורים ומורים, שם צויין שבהיבט זה כבוד החכמים עדיף שהם המלמדים את התורה ויוצרים את העיצוב התורני של האדם ובמקום אחר "כבוד התורה" נאמר שלפי היבט כבוד התורה, עדיפה התורה עצמה.

קלף,

הנכתב למעלה הוא בידיעת מה שכתב הרמב"ן, אלא שכבכל מחלוקת חכמים יש ללמוד משתי השיטות ולפי הכלל של "אלו ואלו" נעמול להבין את הלגיטימציה לשתי השיטות.

לכן גם כאשר הם ראו את עצמם חולקים, אנו נבקש את המשותף שביניהם ונבין ששניהם אך לקחו שני הביטים שונים מאותו נושא וכל אחד ראה בהיבט שהוא נקט, את הדומיננטי.

הרמב"ם נקט את היבט הקמת מקדש לקרבנות שהוא מקביל להמחשה שבע"ז.
הרמב"ן נקט את היבט משמעות הקרבת קרבנות שהוא מתן חיים להשם.

יש הבדל גדול בין הרמבם והרמבן

לגבי הקרבת קורבנות

הרמבן בחומש ויקרא ממש בהתחלה מצטט את המורה נבוכים וחולק עליו לגבי הצורך של הקרבת קורבנות

תמ"ל,

להבנה משופרת, מרוכזת, מדויקת ואחדותית של כלל המצוות וממילא לשיפוט טוב יותר, אבל כמובן ללא מסקנא שזה סוף הדרך ושאי אפשר לטעות!

ווטו,
מה נותנת לנו החלוקה הזו? האם היא חותרת למסקנות מסויימות?

אהלון,

לו יהי כדבריך. אבל מהפורום כמו מהחיים למדתי שגם למבוגר "חנוך לפי דרכו". בפרט שטבעו של פורום [גם כזה של חושבים רציניים] אינו עשוי ללימוד ממושמע, אלא לזריקת רעיונות לשם בדיקה.

אחי בני התהילה

לא הגיע הזמן לטלטל אשכול זה מקברו???

רשמי הרצאה

אתמול דובר על כלל שמירת ההתאמה, שלדעת המוסחת מהתאמה, דרושה נקיטת דרך למען תשוב לעצם ההתאמה. מכלל נקיטת הדרך השומרת, לבישת תפילין וציצית והנחת מזוזה. הפעם לא אלאה אתכם בעמקי ההשקפה הכוללת, אלא אביא הערה שיש בה הארה מעניינת.

נשאלה שאלה, מה משמעות הצבעים ביהדות?
בלשון התורה בפרשת שלח לך, נושא ציצית הכנף, משמע (אם כי לא בספרות המאוחרת יותר. שבתקופתה היה התכלת נדיר), שהתכלת הוא עיקר מצות ציצית.
אריגי המקדש היו מעורבים מתכלת וצבעים אדומים (ארגמן ותולעת שני) ובתפילין מספרים חז"ל (מנחות לה) שתלמיד רבי עקיבא קשרן בלשונות של תכלת ובן רבי אליעזר בלשונות של ארגמן, אלא שלא היה ראוי לעשות כן שהלכה למשה מסיני שעליהן להיות שחורות.

מתוך התבוננות אובייקטיבית, ניתן להסיק כי:
תכלת הוא הממוצע המאוזן שבצבעים שהוא זורם לעין ונוח לצפייה.
אדום מריץ את המודעות לקראת הדבר הצבוע - התעוררות רגשית.
שחור מדגיש את הדבר הצבוע וכך מצביע עליו ('שחור על גבי לבן')
אי לכך:
התכלת שבציצית, מטרתה התבוננות נוחה המביאה לקישור לשמים.
האדום שבאריגי המקדש בא גם לרגש את האדם לקראת המקדש ('בבית אלוקים נהלך ברגש')
השחור שבתפילין בא להדגיש את קשירות האות והזיכרון. ההדגשה מחדירה בדעת הישראל את משמעותן שהוא מיועד לאהבת השם ולעבודתו.

עוד נשאל למה בתפילין גם פרשיות מכת בכורות ויציאת מצרים ולא במזוזה שהיא גם באה להקיף את הישראל?
התפילין המונחות על הגוף המשועבד מצטטות את מקור השעבוד בהוצאה מעבדות פרעה לעבדות השם. המזוזה שהיא ציון על פתח מגורי הישראל ולא על גופו, די שתצטט את השיוך הכללי להשם ולמצוותיו שבפרשיות 'שמע' ו'והיה אם שמוע' ולא את שעבוד הגוף.

מקווה שהועלתי.

מיימוני,

אני מתנצל על שלא הבהרתי מספיק באשכול פרשת השבוע על ענין "משמעות" ו"טעם" למצוות.

ראשית אני מסכים אתך על ההבדל בין "משמעות" ו"טעם" ועל זה שכאן אנחנו עמלים להבין את ה"משמעות" ולא למצוא "טעם" בלבד ועל זה שלא נחלקו חכמים על ר"ש אלא אם לדרוש את "טעם" המצוה שהיא תהיה תפורה אך לדרגה האב-טיפוסית של הטעם.
מה שניסיתי לבטא, הוא שחכמנו קראו גם ל"משמעות", "טעם", כיון שלא התעסקו בהגדרת המשמעות.
אנסה להסביר.

נגיד למשל [נא לא לקלקל לי את המשל - יש מקצוענים לכך] שכל היהודים אימצו בשפה שלהם לקרוא "סחיבה" למה שאנו קוראים היום "גזלה" ולשתיית קפה קוראים גזלה. האם משום כך נפרש את הכתוב בתורה "לא תגזול" - "לא תשתה קפה"?! [בשלמא לא תשתה מפחית, נו, ראה אשכול ה"עדר".]
ברור שנתייחס למשמעות אליה כיוונה התורה ונפרש גזלה-גזלה. זו המשמעות. כאשר נלמד עוד מדיני התורה כמו דין אונאה, תשלום שכר שכיר, השבת אבידה וכו' נגיע למשמעות עמוקה וכוללת יותר שהוא כיבוד בעלות הזולת [הצד השווה], אלא שנבחין בדרגות הכיבוד, שלא הרי התעלמות מהשבת אבידה המונעת השלמת הבעלות כהרי גזלה הפוגעת בשלימות קיימת של הבעלות.
בחלוקת המצוות שהוזכרה למעלה, ישנה עלייה הדרגתית למשמעות העליונה של כל התורה והמצוות, שהיא ה"כלל הבלתי משתנה" שלהן: "התאמה" [להווה ב"ה]. בה שני חלקים, עליון: עצם ההתאמה ומתחתיו משרתו: שמירת ההתאמה. התבארה משמעות ה"משמעות".

"טעם" הוא רק היבט של ה"עיקר"-ה"משמעות". נקטתי בהודעה הקודמת באשכול פרשת השבוע כדוגמא ל"טעם" אי הגזלה, את 'שמירת השלום בחברה'. לא מפני שזו התכלית האחרונה של המצוה [אם כי זה נכון] אלא אדרבה מפני שאין שמירת השלום, המשמעות המדויקת של המצוה, שאם לא כן יותר לגזול כאשר שמירת השלום מובטחת. [מאחר ולא שייך עמידה מדויקת על שמירת השלום אלא על כיבוד הבעלות, לכן זו המצוה.]

כאשר אנו לומדים את מצות פרה אדומה ואנו מנסים לתפוס את משמעותה ללא הצלחה מיידית כמו בנושאים פשוטים כגון גניבה, אז אנו מנסים למצוא "טעם" דהיינו איזו שהיא התאמה למצוה, אם כי עדיין איננה ה"משמעות" האובייקטיבית המשתקפת מכל חלקי המצוה. רבי משה הדרשן ז"ל מצא התאמה לחטא העגל וכן הלאה. ל"טעם" תועלת כפולה:
א. שלא תהיה המצוה מוזרה לגמרי בעינינו וכמ"ש האבן עזרא שאין המצוות מכחישות שיקול הדעת וכמו שסוגנן בפורום ש"דבר השם בתורתו" אינו מנגד אלא מבהיר את "דבר הווה בעולמו", או בלשון מיסטיקאית יותר: "אסתכל באורייתא וברא עלמא".
ב. שההתעסקות ב"טעם" מקילה על ההגעה ל"עיקר" דהיינו ה"משמעות", כי דרכה של החשיבה כאשר הנושא לא מספיק ברור עדיין, למשמש בטעם ועל ידי כן להגיע למשמעות.

כאשר נגיע להבנה למשל שפרה אדומה היא קרבן מעבר בין חוץ למקדש לתוך המקדש - קרי מעבר בין טומאה לקדושה וזה יתאים לכל פרטי דיניה, הרי זו תהיה משמעותה ולא אך טעמה. [משל זה אינו סותר את דרשת ר' משה הדרשן ז"ל, אלא אדרבה מבהירה. הרי העגל היה המחשה מעוותת וטמאה של השכנת השכינה בתוך ישראל ואילו הפרה כוונה להתקרבות להמחשה הישרה של השכנת השכינה.] ראה רש"י פרשת בשלח שגם במעבר ישראל מטומאת מצרים לקדושת הר סיני, ניתנה לישראל פרשת פרה אדומה גם כשעדיין לא היה צורך לטהר טמאים.
יש כאן רעיון של מעבר ממצב טומאה למצב קדושה, בו מי שמגיע מפחות נטהר ומי שמגיע מיותר נטמא. היטהרות הטמא מת מאפר הפרה היא רק ביטוי ותוצאה לרעיון הפרה אדומה הכללי. לכן חולקה פרשת פרה לשני נושאים: 'פרה אדומה' דהיינו הרעיון הכללי המתבטא במעשה הפרה לחוקת עולם עד פסוק י' ללא אזכור תהליך טהרת הטמא. רק אח"כ מפסוק י"א, נאמר על 'חיטוי הטומאה' הנעשה באפר הפרה.

כללית יש להעיר: שמאחר ועלינו לשחזר את כוונת התורה מתוך הדרך בה היא נאמרה לפני כמאה דורות, אין לנו אלא את ה"משמעות" לשמיעה שלנו וזה חלקנו בתורה. אך לא ניתן להתיימר שיש לנו את הכלים לדעת בדיוק את המשמעויות המקוריות. איך נדע אם נוכל לדייק לדוגמא בענין עריות במשמעות של דודה, כאשר צורת החיים המשפחתיים וה"חמולתיים" השתנתה ביותר. אין הכוונה פה להקל משום אי הידיעה, אלא אדרבה לתשומת הלב שלא ייתכן לתת נאמנות שלימה להבנתנו כמה שתהיה טובה.