דברי התורה (ויקרא, כב, כד):"ומעוך וכתות ונתוק וכרות לא תקריבו לה', ובאאצכם לא תעשו", נתפרשו בתורה שבע"פ כאוסרים על סירוס אדם ובע"ח (בבלי שבת, קי ע"ב).
לדעת הכל, האיסור לסרס אדם ו/או בע"ח ממין זכר הינו איסור מדאורייתא שהעובר עליו נענש במלקות. לגבי סירוס נקבה, נחלקו הראשונים באם אף הוא איסור דאורייתא (למרות שהפסוק עוסק בבהמות לקרבן ממין זכר), או שמא הוא 'איסור מסויים' מדאורייתא (שהרי 'לא תהו בראה לשבת יצרה' או משום צער בעלי חיים), או שהוא איסור דרבנן בלבד. ומכל מקום, אף סירוס נקבה אסור (אם כי נראה שאין לוקין עליו, אפילו למי שסובר שהא מדאורייתא - למשל כהגר"א אה"ע, ה, כה).
לדעת חלק מהפוסקים, האיסור חל אף על גוים, ובמנותק מכך חל איסור על 'אמירה לגוי' על-ידי הישראל.
האם ניתן לסרס בעלי חיים כאשר מטרת הסירוס הינה צורך של בני אדם?
לדוגמא:
א. ארגוני 'צער בעלי חיים' הציעו לסרס אחוז גבוה מחתולי הרחוב ובכך להביא להפחתה משמעותית בכמותם ובתופעות הנלוות לכך. באחת הערים הגדולות אף אימצה העירייה הצעה זו.
ב. מכוני מחקר ופקולטות לרפואה נזקקים לסרס בע"ח במהלך פעילותם לצורך מחקר ו/או לימוד.
נראה שדעת פוסקי דורנו לאסור סירוס בע"ח אף במצבים כעין אלו. כך הביא בספר 'נשמת אברהם' בשם הרש"ז אויערבך זצ"ל בעניין סירוס לצורך לימודי רפואה (אה"ע, ה, ט). כך אף הביא הר"א מלמד בשם (יבלחט"א) הר"א שפירא (http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=1998)
. ובשו"ת 'שבט הלוי' מצא הר"ש וואזנר פתח להקל באמירה לגוי בסירוס נקבה (שם, ו, רד).
ויש לענ"ד להקשות, מה הטעם נאסר סירוס בעלי חיים אף כשיש בכך צורך לאדם, בעוד שהריגתם לצורך כזה מותרת?
אמנם, ניתן לתרץ על פי מה שכתב ה'נודע ביהודה' (ח"א, יו"ד, פ"ג) בעניין הריגת בע"ח לצורך, שאין בכך צער בעלי חיים כיון שהאיסור הוא לגרום לבע"ח צער בעודם חיים. וניתן לומר שאף סירוס הוא מעין גרימת צער לבע"ח עוד בחייו.
ואולם, דומני שטעם זה אינו תקף היכא שפעולת הסירוס עצמה לא גורמת סבל כלשהו לבעל החיים (האם בעל החיים 'מודע' לנטילת כוח הרביה ממנו ולמשמעות של נטילת כוח כזה?).
אם כן, הכוונה המקורית היתה שכן נקפיד על אכילת ירק עשב ופרי עץ בלבד, ולמשול ולרדות בחיות. ורק כאשר המבול חיסל הכל, הותר הבשר, והושמו עליו מגבלות על מגבלות והתניות על התניות.
אני מוצאת שזה צודק לעשות עסקים עם בעלי-חיים: אני אתן לך הגנה ומזון, אתה תיתן לי צמר וחלב. אבל להרוג - רק במקרה של חיים או מוות. היינו, אם זה בנפשנו, צריך לאכול בשר. ואם לא - לא. כך אני מבינה את זה, שאחרי המבול, שהעצים נסחפו והירק הרקיב, עדיף כבר היה לאכול בשר מלמות.
אני לא אכלתי בשר ושום מוצר מן החי, כולל ביצים (כיוון שחשבתי שזו גזלה) במשך שלושים וחמש שנה. ובוודאי שלא סנדלי עור ולא מוצרי עור בבית. כאשר כמעט מתתי וצוּויתי חד וחלק לאכול בשר - התחלתי לאכול בערך פעם בחודש או כשמזמינים אותי לחתונות... חחחח.. ומאז התחלתי להסתבך עם הכשרות...
וסימוכין וחיזוקים לזה קיבלתי מן הפרק הראשון הזה. ככל שיותר בהתחלה, בשבילי, יותר טהור.
אז לעניין השאלה בדיון: למשול ולרדות, יכול, אולי, לכלול גם היתר סירוס, עד כמה שזה נשמע נורא. ולהרוג נראה בעיני חמור עשרת מונים.
הטיבטים אינם חופרים באתר בנייה עם טרקטור כדי לא לפגוע בתולעים, אלא מושיבים מישהו שאוסף אותם בידיים ומרחיק אותם, ורק אחר כך באים עם הטרקטור... קראתי שפעם היתה ליד איזה כפר מכת ארבה והממשלה שלחה מדבירים. אנשי הכפר עצמו, שהיו בסכנה הגדולה ביותר מן הארבה, קמו בלילה, חיבלו בציוד של המדבירים, פרשו סדינים ענקיים שתפרו מכל מה שהיה להם בבית, כדי שהארבה יהיה חייב לעוף אך ורק דרך הסדינים, אבל לא יושמד... זה התפרסם משום שאחר כך הם עמדו למשפט בגין הנזק שגרמו לציוד. חבל שאני לא זוכרת מה אמרו אנשי הכפר ככתב ההגנה שלהם.
כמה התרחקנו מגישה כזאת של אהבה לבריאה... אפילו שזה קיצוני, ובכל זאת... רק לחשוב על זה קצת...
נשלח ב-29/11/2004 00:05
מצטרף לכל מילה של ממללא.
(איקון ירוק חמוד מניף אצבע).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-28/11/2004 23:21
הרב ד"ר הלפרין,
החכמתי. תודה רבה וישר כוח
נשלח ב-28/11/2004 17:00
גם וגם
נצחתני.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
נשלח ב-28/11/2004 16:52
קעלעמר,
האם גם "והוא ימשל בך" אתה מפרש כזכות להרוג?
לפי הפשט, אכן לאדם הראשון ניתן רק הצומח למאכל. בכל אופן, לאחר המבול מתיר הקב"ה אכילת בעלי חיים:
א וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. ב וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. ג כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. ד אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ
"כירק עשב נתתי לכם את כל" - משמע, שוב, שעד כאן היה רק ירק עשב מותר להם.
נשלח ב-28/11/2004 16:49
הציווי שבסיפור הבריאה בוטל כלפי הציווי שלאחר המבול. ההבדלים המרכזיים בין השנים הם שבעלי חיים ניתנו לאכלה כירק עשב. ו "כבשה" "רדו" לא נאמרו, יתכן בגלל שיצר לב האדם רע מנעוריו. נתנו לאדם לאכלה בלבד. השאלה היא, האם המושג "אכילה" כולל שימושים אחרים.
בולטת גם הסמיכות בין הריגת בעלי חיים, ובני אדם.
אגב לי יש ספק עם מותר להשתמש בכל הבריאה כולה מעבר לנצרך כדי לחיות.
"ויברך אלהים את נח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ.
ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים בכל אשר תרמש האדמה ובכל דגי הים בידכם נתנו.
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נ
נתתי לכם את כל.
אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו.
ואך את דמכם לנפשותיכם אדרש, מיד כל חיה אדרשנו, ומיד האדם, מיד איש אחיו, אדרש את נפש האדם.
שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם.
ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה."
תוקן על ידי - kisarita - 28/11/2004 16:53:18
נשלח ב-28/11/2004 16:23
ממללא
כונתי היתה שמעשה הסירוס עצמו אסור וזה מפורש בגמרא שם.
ד"ר הלפרין סמך ידו על החינוך, ואין לי מה להוסיף לפירושו
שהוא פשט אמת ולכך התכונתי [כנראה שלא הסברתי עצמי כרגיל.]
------------------------------
מגי
היש למישהו ספק שהכוונה היא למשול ולרדות ולא להרוג ולא לאכול אלא תוצרת העצים והאדמה? שלוש פעמים נאמר, שמא פן אולי מישהו לא הבין.
היש למישהו ספק, שבתנ"ך כשכתוב למשול ולרדות הכונה גם יכולת להרוג?
הרקע למגבלות הקשות המוטלות על המסורס בידי אדם מובא בספר החינוך פרשת כי תצא, מצוה תקנט.
מלכים, שליטים ובעלי הון עתק נהגו בעבר (ובאזורים מסויימים בעולם, כולל במזרח התיכון, נוהגים כך גם היום) להשתמש בסריסים כשומרי הרמון הנשים שלהם. הדרך היעילה להשגת סריסים כאלה היתה והינה פיתוי נערים לפני התבגרותם שיאפשרו את סירוסם מרצון, כשהפיתוי כולל שילוב של תנאים כלכליים מפתים, משרות יוקרתיות, יחד עם הבטחת עתיד כלכלי מזהיר. נערים צעירים סמוך לגיל ההתבגרות היוו תמיד טרף קל להצעות מפתות. כשהפיתוי כלל בנוסף גם הטבות מפליגות להורי הצעיר, זו היתה הצעה שכמעט לא ניתן לסרב לה, למרות שהצעת סירוס הינה בעצם הצעה אכזרית מאד.
לדעת ספר החינוך, מגבלות החיתון הקשות המוטלות על הסריס הזה, מהוות משקל נגד בעל עוצמה לפיתוי, משקל נגד כזה שיסייע לצעיר ולהוריו לדחות את הפיתוי האכזרי [1].
טעמו של ספר החינוך מסביר היטב[2] את הגבלת האיסור דווקא לסריס בידי אדם ולא לסריס בידי שמיים, כמו גם את ההבדלים בין זכרים לנקבות בהלכות סירוס ופצוע דכא.
לענ"ד, יש בהסבר זה גם תשובה לתמיהתו הנפלאה של ממללא.
התורה רצתה להרחיק אותנו מפעולת הסירוס באופן מוחלט, וליצור מעין תיעוב והרחקה מוחלטת של פעולות כאלה (פרט למצבי פיקוח נפש). משום כך נאסר עלינו לא רק לסרס בני אדם פוריים אלא גם לסרס בני אדם מסורסים.
בלשון השו"ע אבן העזר, ה, יא:
"אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בארץ ישראל בין בחו"ל. וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום. ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה."
כמו כן נאסר גם לסרס בהמה חיה ועוף, כשהכל כדי להטביע בנפשנו את התיעוב וההרחקה מפעולת הסירוס, ולהקטין, כאמור בספר החינוך, את סכנת ההסכמה לפיתוי האכזרי.
הערות
[1] המלבי"ם בשם הראשונים מסביר באופן דומה את האיסור על הבעל הראשון להחזיר גרושה שנישאה לאחר ונתאלמנה או נתגרשה מהאחר (דברים כד, ד). לפי הסבר הראשונים, מטרת האיסור למנוע את התיעוב של פיתוי בני המעמד הנמוך להפרד מנשותיהם באופן זמני לטובת בני המעמד העשיר המשלם. בלשון המלבי"ם: "שמביא לדברים מתועבים להחליף נשותיהם, והעשירים יתנו עיניהם בנשי העניים להטעות את העני בדחקו שיגרש את אישתו על זמן ידוע בעד בצע כסף ומבטיחו שתשוב אליו עוד..." וכעין זה מובא בפירושו של רבי יהודה החסיד לתורה, דברים כד, (פירושי התורה לר' יהודה החסיד, המהדיר: יצחק שמשון לנגה, ירושלים תשל"ה, עמ' 207).
[2] שלא כמו טעמו של הראב"ד בהשגות, פט"ו מאיסו"ב הל"ב: "והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה" עכ"ל. וכבר עמד על כך בשו"ת חת"ם סופר אבהע"ז סי' יז, וציין שם החת"ס כי כמדומה לו "שהקשה קושיא זו בספר מעין חכמה ואיננו אתי כעת".
יש הבדל עצום בין לא לעודד לבין למנוע. מעבר לכך, יש לי ספק גדול במוסריותן של תפישותיהם הליברליות של אנשים מסוגו של אברהם "שישתו מצדי מי גשמים" פורז.
מדוע "לא נותר אלא לעקרם"? כי לאנשים מתחשק להחזיק חתולה, אבל לא מתחשק להם לקחת אחריות על הגורים?
נשלח ב-28/11/2004 09:42
אם יורדים ממש לפרק א' בבראשית וקוראים, לשם שינוי, מה שכתוב:
"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו <וְיִרְדּוּ> בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ" (26)
ובהמשך: "ויאמר אלהים: הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע -לכם יהיה לאכלה". (29)
היש למישהו ספק שהכוונה היא למשול ולרדות ולא להרוג ולא לאכול אלא תוצרת העצים והאדמה? שלוש פעמים נאמר, שמא פן אולי מישהו לא הבין.
אלא מה - כרגיל, אחר כך משנים לפי הנוחות, ממציאים כוונות לפי הנוחות.
גם לחיות כתוב בהמשך "וכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה - את כל ירק עשב לאוכלה".
היינו, גם החיות אמורות היו לחיות על ירק ועשב. אלא, מה הם טורפים, אז גם אנחנו. במקום שהם יתרוממו אלינו, אנחנו יורדים אליהן...
נשלח ב-28/11/2004 09:27
קעלמער,
אין הסוגיא כרגע בפני, ואולם דומני שההיתר של 'כוס של עקרין' הוא דוקא בנקבה שלא מחוייבת בפריה ורביה - כך שהעניין בהחלט קשור לכך, לענ"ד.
גו"ג,
בחברה הליברלית יש בהחלט גישה שסוברת שאין לעודד ילודה רבה אצל שכבות מצוקה (ע"ע ביטול 'חוק הלפרט' בעניין קצבאות ילדים והשיח הציבורי סביב העניין), ודומני שאף בפורומינו עסקנו בכך בעבר. כיון שאי אפשר להסביר לבע"ח את הבעייתיות במצב זה, לא נותר אלא לעקרם.
נשלח ב-28/11/2004 09:10
ראשית, מאז ומתמיד נראה לי שההצעה לעקר או לסרס בעלי חיים היא גרוטסקית כאשר היא באה מצד ארגוני צער בע"ח. הטענה כאילו חתולי רחוב הם אומללים משום שהם חיים ברחוב ולפיכך יש למנוע מהם את כושר ההתרבות כדי שלא יביאו אחרים לחיי סבל היא, לטעמי, תמוהה מאד; לפי אותו הגיון, יש לעקר גם בני אדם עניים.
שאלת מודעותו של בעל החיים לכך שכושר הרביה ניטל ממנו אינה רלבנטית, לדעתי. איננו יודעים מהי "מודעותו" של בעל חיים ומה הוא מרגיש שניטל ממנו או שחסר לו. אם תקטע את רגלו או תעוור את עיניו באופן שאינו מכאיב, האם אתה יכול לומר בוודאות שהוא מודע לכך שהדבר נעשה ולמשמעות הענין? ודאי שלא, ובכל זאת לית מאן דפליג שזהו צער בע"ח מהמדרגה הראשונה. ושוב, טיעון דומה אפשר לטעון לגבי בני אדם שמצבם השכלי או הנפשי מגביל את מודעותם. האם תעלה בדעתך לקחת כליה, למשל, מאדם כזה? גם הוא אינו מודע למשמעות הענין. ברגע שאתה פוגע בשלמותו הגופנית של בעל חיים (או אדם, כמובן) אתה גורם לו צער, גם אם הוא אינו חש בכך באותו רגע או אין לו את הכלים להיות מודע לכך כלל. במצבים מסוימים הדבר הכרחי, אולם הוא דורש הצדקה רצינית יותר מאשר חוסר רצונו של אדם להתעסק בגורים שתמליט חתולתו.
