לפני מספר חודשים רץ ברשת לינק לסרטון יוטיוב מעניין במיוחד. מדובר בתשדיר בחירות של המפד"ל משנת 1984 ובו נראים, שומו שמים, בחורות לבושות בחולצות מעל המרפק, בנים ובנות רוקדים במעגלים ללא מחיצה, ויש אומרים שנצפו בו גם ילדות עם מכנסיים. המסר של מפיצי הסרטון היה מאוד ברור: כך נראינו פעם, וזה היה בסדר גמור. אבל מאז עברו קצת חרד"לים בסנדוויץ' המגזרי, ואנשים שנראים ומתנהגים היום כמו אלו שבתשדיר זוכים לכינוי המעניין והלא מחמיא במיוחד — לייטים.
חוק לא כתוב בתחום "איך אתה רואה את שולחן השבת שלך" עובד כך שמעט מאוד לייטים יסכימו להגדיר את עצמם ככאלה. לרוב הם יעדיפו לבחור בהגדרות אמורפיות אחרות כמו "דתי פלורליסטי", "דתי–מודרני–ליברלי" או "דתי פתוח", וכנראה לא במקרה.
"לשפה יש כוח", אומרת עינת ברזילי, עיתונאית ומשוררת. "כשמגדירים אותך לייט, ישר נדמה שמתכוונים לאיזו מין תפיסת עולם אוורירית כזאת. אז נכון שיש כאלה שהם דתיים לייט במובן החפיפניקי. אבל אני לא מתכוונת אליהם. ממה שאני רואה מסביבי, מדובר באנשים שמשקיעים המון זמן ומחשבה בביסוס השקפת העולם הזו".
"בסוף הילד יוצא בסדר" | איור:עינת צרפתי
המחקר והמציאות
אז איך בעצם נראה הלייט המצוי? מה הוא חושב? במה הוא מאמין? איזה סיפור הוא מספר לעצמו ומהם הגורמים והתהליכים שמעצבים את תפיסת עולמו?
"צריך להבדיל בין לייטיות לבין התחדשות דתית", אומר פרופ' אשר כהן, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן. "כשקמים מניינים שיתופיים שמחליטים שמעלים נשים לתורה לא מדובר בלייטיות, זה חלק ממאבק על פניה של ההלכה. הם אומרים לעצמם: 'זו ההלכה לשיטתנו, ואנחנו מקיימים אותה'. לייטיות זה כשיש מערכת של נורמות ולא מתאים לי לשמור על כולה. הלייט לא אומר שההלכה היא לא להתפלל במניין או ללכת לרחצה מעורבת. אין טענה כזאת. זו מערכת שהיא שילוב של אילוצים ופיתויים".
אחת הטענות הנפוצות שנשמעות כיום לגבי התהליכים שמתרחשים במגזר הדתי לאומי, היא שאם פעם רוב הסרוגים התמקמו באזור המיינסטרים של הדוסומטר, הרי שהיום הקצוות הולכים ומתהדקים והאמצע הולך ומידלדל. במחקר שערך פרופ' כהן, שהתפרסם בכתב העת אקדמות בשנת 2005, הוא הפיץ 526 שאלונים בריכוזים דתיים הקיימים בשבע ערים מרכזיות בארץ: מודיעין, רחובות, רמת גן, גבעת שמואל, פתח תקווה, כפר סבא ונתניה. מהמדגם עלה כי 19.7% מהדתיים הגדירו את עצמם כליברלים, 71.6% כדתיים ו.7% כחרדים לאומיים. ואולם, כאשר נבדקו דפוסי ההתנהגות של המשיבים, לא הייתה התאמה מלאה בין ההגדרה הדתית שלהם לבין רמת שמירת המצוות שלהם. לאחר מיזוג בין הקטגוריות חולקו הנשאלים מחדש: 28.4% הוגדרו כדתיים ליברלים, 44.8% אחוז הוגדרו כדתיים, ו.8% הוגדרו כחרד"לים, ולפחות לפי המדגם הזה נראה שאכן האמצע הולך ומידלדל.
ואולם, במחקר אחר שפורסם בשנת 2010 על ידי ד"ר חנן מוזס, אף הוא מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, נבדקו עמדותיהם של חמישה פלגים בציונות הדתית ביחס לנושאים שונים. בקצה האחד הקבוצה התורנית לאומית וקבוצת הרדיקלים הדתיים (המונה על פי הערכות חמישית מהמגזר), בקצה השני קבוצת האורתודוכסיה המודרנית (המונה על פי הערכות עשירית מן המגזר), ובאמצע הבורגנות הדתית והניאו חסידיים. במחקר נבדקה עמדתם של הפלגים השונים בנוגע לנושאים שונים כמו פוליטיקה, פמיניזם, היחס למודרנה ועוד. התוצאות העלו כי הפערים המשמעותיים ביותר התקבלו בסוגיית היחס לפמיניזם, היחס למיעוטים והיחס לסמכות הרבנית. האורתודוכסיה המודרנית הוגדרה כבעלת רמת נאמנות גבוהה מאוד למדינה, מחויבות עמוקה להשתלבותה המלאה של הציונות הדתית בחברה הישראלית, חלוקה כמעט סימטרית בין עמדות ימניות, מרכזיות ושמאליות בתחום המדיני, התנגדות בולטת לסרבנות והתנגדות גורפת לפעולות אלימות במאבק כנגד פינוי יישובים.
יגאל עמיר הוא דתי?
אז מה בעצם הופך את הלייטים לקבוצה מובחנת? מה ההבדל בינם לבין למשל, מסורתיים? ומהו הגבול ההלכתי–התנהגותי שמשאיר את הלייטים בחיק המגזר, אם יש בכלל כזה?
"כאן באמת צריך ללכת קצת אחורה, להיסטוריה, מסביר פרופ' כהן. "בתהליך סוציולוגי ארוך, 200 שנה מאז שהופיעו החילונים הראשונים, הדתיות הפכה להיות מוגדרת על בסיס צר מאוד של מצוות. למה? כי מהרגע שהופיע החילוני הראשון ברחוב הסתכלו עליו ובדקו מה הוא מקיים ומה לא. ומה גילו — שאת כל המצוות המוסריות, כמו 'לא תרצח' ו'לא תגנוב' גם מערכת חוקים רגילה דורשת. לאט–לאט ההגדרה של דתי הצטמצמה למה שחילונים התחילו לעבור עליו. פתאום ראו אותם אוכלים לא כשר או מחללים שבת, וזה מה שהגדיר אותם כחילונים".
"כשיגאל עמיר רצח את ראש הממשלה, מישהו אמר שהוא לא דתי? אף אחד לא אמר את זה. אם בתוך הקהילה נמצא זוג נואף, מישהו אומר עליהם שהם לא דתיים? רק מצוות מסוימות מגדירות דתיות. ולכן, כל עוד אני לא מחלל שבת בפרהסיה, חובש כיפה ואוכל כשר, תגידי לי את, מי יכול להוציא אותי מהעולם הדתי? את מוכנה לקחת 40% אנשים מהמגזר שהולכים לרחצה מעורבת ולהגיד שהם לא דתיים?"
עינת ברזילי: "אין פה ניסיון לכונן דת חדשה. מבחינתנו אנו מקיימים את הדת כפי שהיא צריכה להיות. וחי בהם ולא שימות בהם נפשית"
מה למעשה ההבדל בינם לבין המסורתיים, האם זו רק חלוקה עדתית?
"יש דפוסים אורתודוכסיים מובהקים שמבדילים. מסורתיים למשל עושים קידוש בשבת ואחר כך רואים טלוויזיה".
לכאורה, קיים פרדוקס מובנה בין רצונם של הלייטים לבסס את עצמם כקבוצה מובחנת מצד אחד, לבין הנכונות שלהם לקבל על עצמם את הדפוסים שמגדירים קבוצה ככזאת. בניגוד לחרד"לים — ללייטים אין הנהגה מסודרת, אין מערכת חינוך אוטונומית (חשבו על כך, מיהם האנשים שהולכים היום ללמוד הוראה? לרוב הם לא מגיעים מהמגזר הלייטי), ומנעד המינונים בשמירת המצוות שלהם הוא כה רחב, שיש מי שלא יהסס להגדיר אותם כאסופת אנשים אקראית שמקיימת פולקלור יהודי–תרבותי ולא מעבר לכך. מה שמעלה תהייה נוספת ומסקרנת לא פחות — האם הלייטיות תשרוד במבחן הזמן?
"זו אכן שאלה מעניינת", מודה ברזילי, "אני חושבת שלא רק שהחברה הזאת תשרוד, אלא שהבשורה תצא ממנה. מאנשים דתיים שנפתחו ומאנשים חילונים שהתקרבו לדת. יקום זרם שלישי שינסה לבנות איזו אפשרות אחרת שיש בה מקום לביקורת ולהתבוננות מפוכחת. התורה אולי נצחית, אבל היהדות תמיד השתנתה. למשל, ללבוש מכנסיים, שזה כל כך טריוויאלי. אני לא חושבת שלאורך זמן מכנסיים ימשיכו להיות סממן של צניעות".
מי ינהיג את הציבור הזה?
"קשה לומר. מה שבטוח, הדור הקודם לא יכול להיות מנהיג של לייטים. תצטרך לקום הנהגה פנימית, וזה כבר קורה במקומות כמו הישיבה החילונית, ועם הוגי דעות כמו תומר פרסיקו (דוקטורנט בתוכנית לדתות באוניברסיטת תל אביב וחוקר תרבות רוחנית, ר.מ.ב) שיש להם פוטנציאל לסחוף אחריהם אנשים".
אבל מה הסיכוי שהם יהיו פוסקים. הם יהיו אולי הוגי דעות, אבל מי יקשיב להם?
"זה כל העניין. מי רוצה לאמץ דרך חיים בהתאם לעקרונות שלהם? אני חושבת שכאן ההבדל. היהדות תהיה הבסיס המוסרי, החברתי, האינטלקטואלי. אבל הלכתית? מה זה אומר לגבי ביצה שנולדה ביום טוב? אולי יקום בית מדרש חדש, אבל ההלכה לא תיעלם. חשוב לציין שאין פה ניסיון לכונן דת חדשה. אנחנו לא רפורמים. מבחינתנו אנחנו מקיימים את הדת כפי שהיא צריכה להיות. וחי בהם, ולא שימות בהם נפשית".
גם פרופ' כהן סבור שאין מה לדאוג להמשכיות של הלייטים: "בניגוד למה שהחרד"לים אומרים עליהם, המרכיב הדתי בזהות שלהם הוא כן חשוב. איך אורי אורבך הגדיר את זה פעם יפה, 'דתי ליברלי הוא דתי שלא לוקח לריאות'. לכן גם כל כך קשה למחנכים עם התופעה הזו. כי הנטייה האינטואיטיבית בדת היא להעניק למחמירים הערכה. הדת מבוססת על מערכת שלמה של ציוויים, ולכן ברור, כביכול, שמי שמקפיד הוא יותר ומי שלא הוא פחות. אבל אפשר גם להגיד ההיפך — איך נפיץ את היהדות עם כל ההחמרות הללו, כשאנשים עומדים עם זכוכית מגדלת שלא הייתה לאבותינו מול הלולב ואומרים 'זה כשר'? ברגע שנוהגים בהחמרות, בעצם אומרים: 'היהדות האמיתית היא דבר לא אפשרי'".
נכון לעכשיו יש פער בין החינוך שהילדים הלייטים מקבלים בבית לבין זה שמנסים לתת להם באולפנה או בישיבה. למה הלייטים לא מקימים מערכת חינוך אוטונומית?
"זה מזכיר לי דברים שזוג אחד אמר לי פעם: 'אנחנו שולחים את הילד לישיבה, שם הוא יקבל מנת יתר יהודית, בבית הוא יהיה עם הטלוויזיה, בסוף ייצא בסדר'. הרי גם הלייטים מפחדים מהסביבה המתירנית, אז הם שולחים לישיבות ולאולפנות ובסוף נוצר איזשהו איזון. הישיבה התיכונית במודיעין, למשל, מבינה באיזו עיר היא חיה. אז יכול להיות שיבדקו שם שהילד שלי לא מאחר לתפילה. אבל מהרגע שהוא חוזר הביתה אין להם שליטה על מתי הוא הולך לקניון ואם ההורים שלו קנו לו עכשיו פיפ"א 2013".
"אין שום קרע"
הרב שלמה אבינר סולד באופן בסיסי מהחלוקה להגדרות. "אני נגד חלוקת עם ישראל לזרמים", הוא אומר. "החלוקה הזו יוצרת לשווא שנאת חינם. יש חילוקי דעות, זה לא חדש. תמיד היו גוונים באומה. אבל הרצון לעשות מהם חלוקה ציבורית הוא רע מאוד. כך גם לגבי חרדים וחילונים. הרב קוק אומר ב'מסע המחנות' שיש חרדים ויש חילונים והוא מכנה אותם 'שמות הבעל'. הוא טוען שזו חלוקה דמיונית. יש המון אנשים שלא מקפידים על חלק מהמצוות. אחד מקפיד בשבת, אחד בכשרות, אחד בלשון הרע, אחד בצבא. אבל בעיניי אין זרם. יש צדיקים, בינוניים ורשעים, וכולם שייכים לציבור. בהגדה של פסח גם הרשע שייך לציבור".
ומה לגבי אנשים ששייכים לזרם הזה ואומרים שזו לא רק חולשה, אלא אג'נדה חדשה?
"פה הבעיה. אסור שיראו בעמדה הזו תפיסה אידיאולוגית. הפרשנות לא ניתנת בידי כל אחד. לא כולם תלמידי חכמים. למשל, יש זרם שטוען באופן יסודי שהתורה אינה מחייבת אלא לפי הנגיעה האישית של האדם. קוראים לו העידן החדש. לפי העידן החדש, הטוב והרע בידי האדם, וכל הקיום של התורה מותנה בתנאי מקדים שאני מתחבר. אז מה עושים כאשר יש חילוקי דעות לגבי הפרשנות הנכונה של היהדות? בעניין הזה אינו דומה תלמיד חכם שלמד 100 שנה למי שלמד כמה שנים".
"מי יכול להוציא אותי מהעולם הדתי?" פרופ' אשר כהן | צילום:יח"צ
האם הרב מודאג מהדיבורים על כך שקיים קרע במגזר הדתי בין לייטים לחרד"לים?
"אין קרע. יש בודדים שמדברים על קרע. כל המחקרים הסטטיסטיים שאני מכיר הוכיחו שזה לא נכון. יש מיעוט קטן וצעקני שמדבר על קרע, אבל הזרם המרכזי חי באהבה ובאחווה. הדיבורים על קרע באמת עלולים לגרום להיווצרותו ואני שומע אותם כבר 50 שנה. הם לא מייצגים אף אחד. הם רק מייצגים קבוצות קיקיוניות וקולניות".
יותר פשוט להתווכח עם חרדי
כמו בכל תהליך שמתרחש במגזר הדתי, גם תופעת הלייטים לא מתנהלת בוואקום והם סופגים לא מעט ביקורת מצד החרד"לים והאורתודוכסים השמרנים. אורתודוכס שמרן שכזה הוא משה רט, דוקטורנט לפילוסופיה בבר אילן ובעל טור קבוע באתר "כיפה", שם הוא מרבה להכות בברזל החם.
"הבעיה אצל הדתיים לייט קיימת בעיקר בקרב הקבוצה האידיאולוגית", מסביר רט. "הם לא תופסים את הדת כמערכת כללים מחייבת. זה כמו שיש חייל שאומר 'אני מקיים רק את הפקודות שנראה לי', או ספורטאי שאומר — 'אני משחק לפי הכללים שלי'. אדם שנוהג כך, לא רק שהוא חייל גרוע, אי אפשר בכלל לקרוא לו חייל".
מה אתה עונה לאלו שטוענים שהמציאות השתנתה?
"הטענה הזו נדונה כבר מזמן אצל הרפורמים, שלא נשאר מהם שום דבר. הבעיה היא שלא כל אחד יכול לבוא ולעשות את השינויים הללו, כי יש גבול מסוים שברגע שעוברים אותו נמצאים כבר מחוץ למשחק. אז אפשר להגיד 'אני יוצר משחק חדש לגמרי', ואז אתה בעצם מקים דת חדשה. אבל אם אתה רוצה לקרוא לעצמך יהודי אורתודוכסי, על הדבר הזה כבר יש זכויות יוצרים".
אחת הביקורות של הלייטים על העולם ההלכתי האבסולוטי היא שיש תחושה שרק הסבל מקודש. אם אתה מתאפק, אתה קדוש.
אם אתה סובל, אתה קדוש.
"אני חושב שזה ההבדל המהותי בין תפישה דתית לחילונית. החברה החילונית רואה את החיים כמחנה נופש. החברה הדתית רואה אותם כמחנה אימונים. כל מחנה אימונים מציב יעד — הוא רוצה לשכלל את האנשים שלו, להפוך אותם ליותר טובים. אם אדם מפרנס שיש לו אישה וילדים נוטש את הבית כי נמאס לו, אנחנו הרי לא נהיה בעדו. אז מי שמאמין באלוהים ובתורה, מי שמאמין שהמצוות האלה הן לא משהו שמישהו המציא כדי להתעלל בנו ולעשות לנו דווקא, מבין שעם כל הקושי אנו מחויבים בזה — בין אם מתחברים ובין אם לא. אי אפשר שכל חולשה תהפוך לאידיאולוגיה. בשלב הבא יבואו אנשים שרוצים להתחתן עם האחיות שלהם וגם זה בסוף יהפוך ללגיטימי".
רט טוען שאחת המגבלות הקשות בדיון מול הלייטים היא שאין הסכמה בסיסית על מקורות מקובלים ומשותפים: "אחת הבעיות בשיח הזה היא שאי אפשר להתחיל לדבר מבלי להחליט מהם המקורות שעליהם אתה מסתמך. כשאני מצוי בוויכוח עם חרדי אני יכול להגיד לו בוא נפתח שולחן ערוך, כי הוא מקובל על שנינו. יש לנו בסיס משותף. במקרה של הלייטים זה יותר מסובך, כי הם לא מקבלים את השולחן ערוך ואת חלק מהפוסקים הראשונים. הם רוצים לחזור לתקופת התנ"ך. יש הרבה כאלה שאומרים לי 'מי אתה שתגדיר מי דתי ומי לא'. כדי שיהיה בכלל אפשר להתחיל לדבר צריך להגדיר מה הבסיס. למי אתה מחויב — לשולחן ערוך, לתורה שבכתב, לתורה שבעל–פה? בלי זה מאוד קשה לייצר דיון פרודוקטיבי".
כמו אברהם בסדום
נהוג לחלק את הלייטים לשתי קבוצות מרכזיות. "הלייטים החפיפניקים" ו"הלייטים האידיאולוגיים". שתי הקבוצות מאופיינות בתפישה הלכתית סלקטיבית, אולם הראשונה מודה שהדבר נעשה מתוך אילוץ וחולשה, ואילו השנייה רואה בכך דרך חיים אלטרנטיבית ומגלה עניין כלפי המקורות, הגות יהודית, לצד ביקורת והתבוננות מפוקחת.
"קיים פער בין המצב הזהותי–נפשי של אנשים לבין איך שהשפה הסוציולוגית מגדירה אותם", אומר ד"ר מיכה גודמן, חוקר מחשבת ישראל וראש המדרשה למנהיגות יהודית "עין פרת". "סוציולוגית, יש דתי ויש חילוני. אבל בחיים האמיתיים אין קטגוריות, יש הרבה גוונים של אפור. הבעיה היא שאם אתה שם כיפה על הראש עושים לך דקלרציה לכך שאתה דתי, ואם תוריד אותה — אתה חילוני. השפה ענייה מכדי לבטא את האנשים. למשל, אדם חילוני שמת ללמוד תורה, ולא רואה עצמו כאדם מצווה להלכה אבל כן מעוניין לכבות טלפון בשבת כי הוא מחובר לרעיון הזה. החברה יכולה להגיד לו 'מה, אתה מתחזק?' כדי להמשיך להיות חילוני הוא יהיה חייב לקיים התנהגויות מסוימות שיוכיחו שהוא עדיין שם".
מה מאפיין למעשה את תפיסת עולמם של אלה המכונים לייטים?
"הכשל הלשוני שיש לדתיים מסוימים הוא כזה: לדת יש תביעה טוטאלית ממך. כל הצורה שבה אתה תופס את העולם אמורה כביכול להיות דתית. מבחינה מדעית התורה מספרת לך שהעולם נברא בשישה ימים, מבחינה פוליטית התורה אומרת לך שחייבים לציית למלכות, ומבחינה פסיכולוגית–פילוסופית צריך להיות מוסריים כי אלוהים יתגמל אותנו בעולם הבא. אבל רוב הדתיים אינם חיים בוואקום ועוברים חילון אינטלקטואלי במינונים כאלה ואחרים. ומה שקורה הוא שהתביעה הטוטאלית של הדת לא שורדת את המודרניות. הפוליטיקה עוברת חילון, המדע עובר חילון והמוטיבציה עוברת חילון. אז יש דתיים שמתרחקים באופן כמעט מוחלט ממודרניות, ויש חילונים שהחליטו לקלף את הדת מחייהם, אבל רוב האנשים נמצאים בעמדה של שילוב. אני חושב שהחילונים החדשים הם אלה שהבינו שבחיים שלהם יש מקום לדת, והדתיים החדשים — הלייטים האידאולוגיים אם תרצי — הם אלה שהבינו שהדת היא לא כל חייהם".
מה ההבדל בינם לבין רפורמים?
"הבדל של שמים וארץ. היהדות הרפורמית רוצה לשנות את היהדות. הקבוצה הזאת רוצה לשנות את היהודים. היא לא רוצה להתנער ממקורות הסמכות של המסורת. התחושה של הדתיים החדשים היא שהאורתודוכסיה היא תגובה מבוהלת למודרניות, והריאקציה שלהם מול החילון היא שהם פשוט לא מבוהלים ממנו".
מה הסיכוי שמהזרם הזה תצמח מנהיגות הלכתית? הם הרי לא מקשיבים לרבנים.
"זה לא מפתיע. אנחנו נמצאים בעולם שבו יש אינפלציה של הלכה. יש אפילו הלכות לגבי איך תופסים טרמפים. ההלכה לא יכולה לכסות את כל החיים שלנו ואי אפשר למסד את הכל. זה כמו אלו שהולכים לרבנים כדי לשאול איך להתחיל עם בחורות כי להלכה צריכה להיות גם אמירה בענייני רומנטיקה. מה, תקנה לה פרח, כאילו? ההלכה הגיעה היום למצב שהיא מעלימה את כל דפוסי המחשבה האינטואיטיביים. אצל הדתיים החדשים ההלכה לא מחליפה את האישיות, ולכן אם תקום מנהיגות, היא בוודאי לא תהיה רק הלכתית. יהיו להם מנהיגים הגותיים, פוליטיים, חברתיים וכן, גם הלכתיים".
מהו בעצם הקושי של הדתיים החדשים מול עולם ההלכה?
"אני חושב שמה שמייחד את הדתיים האלה הוא שהיחס שלהם למסורת אינו מונולוגי אלא דיאלוגי. מונולוג זה שכתוב בתורה ואני מציית. דיאלוג זה מה שהיה בין התנאים לאמוראים — להיות קשוב למסורת אבל לא להיכנע לה, כי גם לנו יש מה לומר. במובן מסוים ניתן לומר שהדתיים החדשים לא מתנהגים כמו אברהם בעקדה, שאלוהים אומר והוא מציית, אלא כמו אברהם בסדום, שאלוהים אומר והוא מתמקח. הדתי החדש הוא לא פשרן ולא לייט. הוא אברהם בסדום. הוא מרגיש שמה שהמסורת אומרת בהחלט חשוב, אבל לא מוכן לבטל את עצמו בפניה. לרב הראשי של אנגליה, הרב יונתן זקס, יש דימוי יפה לזה: המסורת שלנו זה ספר שנכתב ולא ספר שכתוב. כל דור כותב פרק בספר".
לייטית וטוב לה. עינת ברזילי | צילום:רונן שטלצר
מה לגבי אלו שטוענים שהלייטיות היא חולשה שהפכה לאידאולוגיה?
"יש חלשים בכל קבוצה. אז יש דתיים שאין להם כוח לחשוב ויש כאלה שעושים מתוך הבנה. יש חילונים שאין להם כוח לחשוב ויש חילונים שהם כך מתוך הבנה. אז הביקורת נכונה, אבל אני רוצה לנסח מהי האידיאולוגיה של המעולים מבין הדתיים החדשים. זה שלא כולם כאלה, זה נכון. אבל גם הרב התורני, כשינסה לנסח מהם דתיים ראויים, ידבר על המעולים שבהם. אז אני מניח שלא כל הדתיים לייט הם אידיאולוגיים, אבל הקבוצה הזאת מעריצה את מי שזו האידיאולוגיה שלו".
מה לה' ולנייר חתוך בשבת?
קשה להתעלם מכך שיש קו מחבר ברור בין ההלכות שהלייטים נוהגים לוותר עליהן — שמירת נגיעה, צניעות, שלוש תפילות ביום, ציצית. הדתיים האדוקים יותר נוהגים לכנות את התופעה "הרב נוח". ברזילי יוצאת בתוקף נגד הטענה הזו: "אני לא חושבת שזה נכון", היא אומרת, "יש דברים שקשים לי ובכל זאת אעשה אותם. למשל, אני לא אלך עם גופייה, כי בעיניי יש פה הצהרה משמעותית וזה גבול שאני לא עוברת. יש דברים שאני לא עושה למרות שהם מאוד קלים לי. למשל, לחתוך נייר טואלט לפני שבת. לא קשה לי לבצע את הפעולה הזו, אבל אני לא עושה אותה באופן עקרוני. כי זה מרגיש לי טיפשי. כי אני לא רוצה לזייף. כי זה הופך את אלוהים למשהו קטן וקטנוני. אין כאן אידיאולוגיה של אי שמירת מצוות מכוונת. אני חושבת שבגדול הלייטיות שואפת שתהיה הלימה בין המצב הנפשי שלך למצב הדתי שלך, שלא תהיה התנגדות. שלא תסתובב בעולם עם איזו מועקה אדירה שהדתיות יוצרת אצלך".
אם נרד לרגע לרמת התכל'ס, לא מעט שואלים את עצמם כמה רחוק תגיע הלייטיות. מהו האסור והמותר שלהם. כשרות כן, צניעות לא? ומה לגבי סלט בבית קפה בלי תעודה, הדלקת המתג בשינוי והשמועות בביצות הרווקים על טבילת רווקות וזוגות שעוברים לגור יחד לפני החתונה?
"הניסיון להגדיר את הגבולות של הלייטיות הוא בעייתי", טוענת ברזילי, "כי המהות של הלייטים היא שאתה לא קובע בשביל מישהו אחר אם הוא דתי או לא. אז אני מניחה שאם אתה נוסע בשבת אתה כבר לא דתי, ואם אכלת שרימפס בבר השכונתי אתה לא דתי. אבל אולי יש לייטים שבבית ידליקו את האור בשבת כשאף אחד לא רואה. מכל מקום, אני לא חושבת שיש לי זכות להגדיר בשביל מישהו אם הוא דתי או לא".
תמונה אחת שווה אלף ויכוחים
בחזרה לסרטון ההוא משנת 84' — שיכול להפוך לסמל הוויכוח בין הלייטים לחרד"לים על מי היה כאן קודם ומי באמת המציא דתיות חדשה. "זה מזכיר לי שפעם דיברתי בכנס מול כנס קצינים של בה"ד 1", מספר פרופ' אשר כהן, "ישב שם הרב הגר. עליתי מולו וסיפרתי שכשאני שירתי בתור תלמיד ישיבת הסדר בבית הספר לשריון לפני 30 שנה היו שם רק מדריכות, ואני לא זוכר שאף רב דיבר על זה. אמרתי לו 'תגיד לי, נשתכחה מהם הלכה מלפני 30 שנה?' הוא ענה לי 'כן — עשינו בעבר הרבה טעויות'".
"יש לי תמונה כזו", נזכר כהן, "פעם הייתי הולך איתה לכל הכנסים של החינוך הממלכתי דתי. זו תמונה ממחנה של בני עקיבא שבה אנחנו עומדים בשורה — בן בת, בן בת, בן ובת, וכמובן הבנות עם מכנסיים. מה שמעניין הוא מי נמצא בתמונה — מופיעים שם הרב יהודה זולדן, המפקח על לימודי התושב"ע במינהל החינוך הדתי, לידו אשתו לעתיד, מיד אחר כך הרב אבי גיסר, רב היישוב עפרה שהוא גם ראש מועצת חמ"ד, ואז הרב פתחיה זיו אור, ראש הישיבה התיכונית ברמת גן. תמיד כשאני מגיע לכנסים האלה ונתקל בביקורת הקבועה והידועה על החפיפניקיות הדתית אני פוזל אל הכיס ואומר להם בחיוך — 'שאני אוציא שוב את התמונה?'".
