על ההיגיון

דגי' היקר

רק חומר למחשבה עבורנו.

מהי סתירה?
דברים שאינם יכולים להתקיים יחד.

עתה נשאלת השאלה, שייך שתתקיים סתירה?

עניין הסתירות, הוא בכל הבריאה ובכל הטבע והמציאות, הכול מורכב מדברים סותרים ומתנגשים, עצם ההרכבה של חומר ורוח, החומר עצמו, הוא אש מתלקחת, שמים = אש ומים, האדם מלא ניגודים, העזר כנגדו, ומושג הזכר והנקבה שקיים בכל הבריאה, כולל המגנט הנקרע בין קטביו, המושך והדוחה, ועוד ועוד. הסבר עניין שני הכתובים המכחישים זה את זה. בסופה של פרשת העקידה נאמר: 'ויהי אחר הדברים האלה...', ופירש רש"י בשם המדרש, 'אחר הדברים', אחר הרהורי דברים, בא אאע"ה לפני הקב"ה ואמר לו: אפרש לפניך שיחתי, אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, והיום אתה אומר לי העלהו לעולה? א"ל הקב"ה: וכי שחטהו אמרתי לך, העלהו, אסקיה אחתיה.
והביא הגרי"ז מבריסק זצוק"ל בשם אביו הגר"ח זצוק"ל, שאל אותי חסיד אחד, וכי היאך אתם מקשים קושיות על התורה, והלא התורה היא דבר ה', ואיך מעיז ילוד אשה להקשות קושיות על השי"ת? אמר הגר"ח, צדק אותו חסיד, באמת כל עוד שני כתובים סותרים ומכחישים זה את זה אסור להקשות קושיות, ועל כן לא שאל אאע"ה את השאלה רק בסוף לאחר שנסתיימה הפרשה ולאחר שנאמר לו: 'אל תשלח ידך אל הנער...' (אגב, יש אימרה נאה מאוד, הלא הציווי נאמר לו מפי הקב"ה ואיך שמע למלאך שאמר לו אל תשלח וגו', אלא שכדי לשחוט יהודי צריך לשמוע רק מפי הקב"ה, אך להציל ולהימנע מפגיעה ביהודי די לשמוע ממלאך...), כאשר בא הכתוב השלישי הזה, כי אז הרשה לעצמו אאע"ה לשאול את הקושיא העצומה.
גם בתשובה יש לעיין, והלא אאע"ה היה נביא, והראשון שהכיר את בוראו וכו', וכיצד לא הבין מה שאומרים לו. אלא שאאע"ה נסתפק (חקירה...) מה פשר הציווי של העקידה, האם המצווה היא הקדשתו של יצחק לעולה והקרבתו על המזבח, והכול מצווה אחת, ואם נאנס ולא קיים את המצווה בשלימותה, נמצא שלא קיימה כלל, או שמא לצד אחר, שהמצווה היא בהקדשתו של יצחק לעולה, ואז ישנו דין כללי שכל קרבן שהוקדש יש להעלותו כדינו. ואם נאנס ולא העלהו, אין זה חסרון במצוות העקידה, אלא זה דין צדדי. ותשובת הקב"ה הייתה שהמצוה לא כללה את השחיטה, אלא העלאה בלבד, ובזה נסתיימה מצוות העקידה. זה שלבסוף לא נשחט, אין חסרון במצוות העקידה אלא דין צדדי (הקרבת העולה) שלא נתקיים. ועל כן נראה שאפשר היה לומר בתפילות ובמדרשים, שאפרו של יצחק צבור על המזבח, וכו'.
זו דוגמה להגיון השמעי, הנבואי, העברי. אפשר לחיות עם סתירות, ולא זו בלבד אלא מוכרחים לחיות עם סתירות, כי העולם כולו מלא סתירות, והאדם כולו מלא סתירות, ולעולם יעקב ועשיו מתרוצצים בקרבה, זה לכאן וזה לכאן. וזה פשרו של תירוץ הרמב"ם לשאלת הידיעה והבחירה, ולא כמו שחשב הראב"ד שהרמב"ם התחמק מתשובה ועל כן אמר שאין תשובה לזה, אלא שחוסר התשובה הוא מהות הדבר, כי במישור הארצי הגשמי החומרי שלנו באמת אין תשובה לשאלת הידיעה והבחירה (באור שמח כתב שהשאלה דומה לשני אנשים שמתכסים בליל חורף בשמיכה קצרה מדי, וכאשר אחד מושך לצד אחד נחשף הצד השני, וכן אמר לי אחד המשגיחים הגדולים זצוק"ל, כששאלתיו על תירוץ מחודד הלכתי של הר"א ווסרמן זצוק"ל הי"ד, בקובץ הערות לקושיא זו שהתפעלתי ממנו, ואמר לי דע לך, כל מי שאומר תירוץ לשאלה זו, משמע שלא הבין היטב את השאלה ...!), כי זה במישור העל טבעי, האלוהי, שאינו מובן בשכלנו.
זה דומה קצת למה שהתבטא הרמב"ם בפיה"מ לכלאים, כשדן בהוצאת חזקה מחמש או מחמישים וכיו"ב, שאי אפשר לעשות זאת, לא מקוצר שכלנו אלא מטבע המספר!! לומר לך יש דברים שבטבע אינן יכולים להיתפש בשכל המוגבל שלנו, שהוא מוגבל באופן אובייקטיבי לכל האנושות ולא למי שכלו קצר.
הרבה שנים אי אפשר היה להבין ולתפוש במוחנו ובשכלנו את תירוץ הרמב"ם לשאלה זו, אך כמדומני שהיום התקדמנו מאוד, לפי שכיום, גם אם אין אנו עדיין יכולים להבין מציאות כזו של מישור אחר, על טבעי, של חוסר מקום ושל היעדר זמן, שאין בו עבר ולא עתיד, ואין בו תפישת מקום כלל, אמנם המדע בימינו מכיר בקיומו של מצב כזה, שהרי הגענו לשם, אם כי הוא בלתי מובן אך הוא קיים.

קעלמ

אכן זאת הנקודה, תודה שמיקדתה אותה. אכן הנושא מבוסס על ההנחה שלא יימצא אדם העושה דבר ללא סיבה שהוא עצמו ימצא לפעולתו. סיבה משמעה קשר של התאמה והיגיון, ויתירה מכך, אם נניח שאדם עושה דברים ללא סיבה אזי אין זה האדם, שכן הרי אין רקע תודעתי מכוון לזה, שהרי כביכול אין סיבה.

הסתבכתי, מה נפתח עכשיו דיון על האהבה סוגיה, סיבותיה, ועניניה?

אולי במקום אחר ובזמן אחר. שלא לדבר על כך שיתכן שנשאל שאלה לא פחות בעייתית, מה זאת אהבה? מהי מבקשת? את חיי, את ימי, ולא די.

אבל האם לא ידוע לך שיש אהבות לא הגיוניות, מוזרות שכל הרואה משתומם.

בכל אופן מכיון שדומני שאתה מחבר בין מתאים להגיון וזו נקודה משמעותית בעיניך .
והזרימה החויתית קשורה איך שהוא לענין,אשמח אם תרחיב מעט בנקודה זו.
ואני מתכון בעיקר לקטע שהגבת למיכי. אתה שולל את יכולתו של האדם לפעול נגד ההגיון או המתאים?.


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

קעלעמר היקר

לתפיסתי, ואני מעלה אותה כמובן לדיון, אין אהבה ללא סיבה, ואין אהבה בלתי הגיונית. אולי נתעכב באמת על זה, באר נא עמדתך בעני"ז (האהבה) יותר בפירוט.

דגים

דבריך סתומים לשכלי עד מאד. וכי "בדיבור אחד" נראה לך שהכוונה באופן פיזי? האם היה כרמקול שב' אנשים מדברים בו? או מילה אחת הנשמעת גם כך וגם כך? איך שהבנתי עד היום, הכוונה שהמסר העקרוני כלל את שני המובנים, השימור על ידי שכירה וזכירה על ידי שמירה ללא הבדל עקרוני המחלקם לב' מהויות וכן בכל שנאמרו בדיבור אחד.
גם התפיסה שב' פסוקים סותרים מתקיימים לא מוכר לי בדת, אם כי מושג אלו ואלו מוכר, הוא כבר התפרש ונידון הרבה כאן ובעלמא, ראה נא במומלצים.

יהוסף

לא. מצטער לא נראה לי שהמילה סביר היא תחליף שישנה את עמדתי.
עשיתי תרגיל קטן ועברתי על דבריך , והחלפתי את המילה הגיון בסביר. וזה לא שינה מאומה.

הנה משפט מפתח.ציטוט:ההיגיון אינו תמיד בעל נימוק. ההיגיון הוא כל שמתאים וזורם בחוויית האדם כנ"ל.
כאן טמון ההבדל בין גישתך לבין מה שאני מנסה לשאול.
אני רואה את ההגיון כתמיד בעל נימוק [רכישת תמונה שלמה]. יתכן שקשה להעביר את הנימוק לזולת,אבל הוא ישנו. אם הוא אינו בעל נימוק הוא יכול להיות טוב וראוי אבל לא הגיוני.
ושוב אני לא אומר שמה שזורם בחוית האדם סותר בהכרח את ההגיון אבל כפי שלוי אמר הוא אינו קשור .
מיד בתחילה היתה לי תחושה שהמטרה היא, שמה שמתאים הוא בעצם ההגיון.
זה נכון באופן חלקי.לא כל מה שמתאים וזורם בחוית האדם הוא הגיוני,או קשור בהכרח להגיון.
הדבר הכי בולט שעולה לי. היא האהבה, היא אינה מנומקת, היא לפעמים גם לא הגיונית,אבל היא זורמת בחוית האדם והיא מתאימה [אני מקוה].


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

בתוספתא ובירושלמי נאמר: 'אין מרובע במעשי בראשית'! ואכן אין למצוא בטבע קוים ישרים, הכל בכל מכל ורק לא קוים חתוכים וישרים. גם התורה אילו ניתנה חתוכה לא היתה לרגל עמידה. מכאן יסוד למחשבת חכמינו ז"ל במרבית התקופות, שלא חפצו בשיטתיות ובסדר. היום אין סבורים שבטבע יש כל כך סדר, פרט לכאוס ולאי יציבות בחומר יש עוד ועוד. ההגיון השמעי העברי אומר בניגוד ללוגיקה היוונית ששני כתובים המכחישים זה את זה יכולים להתקיים, גם לפני שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, וההגיון השמעי העברי אומר שידיעה ובחירה יכולים להתקיים כאחד. וכן 'זכור ושמור' יכולים היו להיאמר בדבור אחד (וגם לא קשה האם יכלו להשמע כאחד, כפי שתמע הראב"ע). וכעת די בזה

2] חוזקו של רושם – נקודת מוצא
הדברים המרשימים את האדם, גם כאשר לא יהיו הגיוניים, הם יוצרים הגיון לנגזר מהם. אם אדם מניח על האחר שהוא רע לב, גם אם הגיע למסקנה זו בטעות ושלא בהגיון מבוסס, המעשים וההחלטות הבאות לאחר מכך ובהתאם לכך, הם כבר הגיוניים, באשר הם תומים לתפיסה שיש לאדם ביחס לאותו אדם. הדברים המרשימים את דעת האדם, אינם צריכים להתבסס בהיגיון כמו הנתונים שאינם מרשימים באופן ראשוני, והאדם הוא ששוקל ויוצר מהם התרשמויות. האדם אינו נזקק כל כך לחפש הגיון לדבר המוגדר בנפשו ודעתו כהנחה או אקסיומה. האדם מתעורר באופן טבעי לחפש היגיון, כאשר הוא זה הבוחר את התרשמויותיו, אך ההתרשמויות הנקבעות בליבו, דומות לנתון מציאותי קיים, שאין צורך טבעי כל כך לחפש לו היגיון, הוא נקבע במידת מה כהגיון עצמו. האדם לא תמה מדוע הוא בעל רגשות, זו עובדה ואינו מחפש לה היגיון, לפחות לא במבט ראשון. כך הדבר גם בדברים המרשימים מאד את דעת האדם באופן טבעי, האדם חווה את רשמים אלו כדברים מוגמרים וחיפוש ההיגיון אינו הפעולה הנבחרת הראשונית לעסוק בה. הרושם מהווה א"כ במידת מה כנקודת מוצא בחוויותיו והגיונותיו של האדם.

הרגל
ההרגל הוא המאפיין הקלאסי לרושם שעיקר חשיבותו וקביעותו בדעת האדם הוא אך התרשמות, ללא סיוע הקשר לוגי או השערתי, לפעמים בכלל לא. ההרגל קובע נקודת מוצא, והנוחות של סטטיות לעומת שינוי, מעצימה את כוח המצב הנקבע על פני כל מצב אחר הבא לשנותו, שלא הוכרע עדיין כראוי למאמץ באופן חד משמעי או עוצמתי.
מכאן אנו למדים:
מסר 26: "כאשר אנו משוכנעים שעלינו או על אחר להשתנות, אך התובנה אינה תמיד ניצבת במלוא עוזה, יש לנו ליצור הרגלים התומכים בתובנה האחרת, למען יהיה הוא נקודת המוצא, כך החיכוך עם הקבוע מכבר יסתלק, והעמדה תקבל תמיכה חזקה מצד קביעות ההרגל"
ולמשל, אם אנו משוכנעים שעל פלוני להיות יותר נדיב, יותר דברן וכיוצא בזה, אזי אם ניצור אצלו הרגל, כמו תקופה של פיזור כספים ללא בדיקה רבה, או לדבר כמה שיותר לתקופה, למרות שלא זה מה שאנו מבקשים להגיע אליו, הנהגה זו תיצור הרגל תומך לנקודות ההתמודדות שעליו לעבור אותם. היות וראינו שהיגיון/סבירות מתייחסת להתאמה שיש בין מבנה המודעות למה שמתחדש בשקילת האדם, הרי שההרגל ממרכיבי ההיגיון המדובר הוא. כך כל תכונות הרושם שלהלן.

ראשוני
כל דבר שהוא ראשון אצל האדם, מקבל הדבר עדיפות של "נקודת מוצא", וכל הבא אחריו כבר שייך לתחום ה"שינוי" מהקיים, הזוקק אנרגיה והצדקה גדולה יותר מאשר אילו היה בא אל מצב נטרלי, כלומר מצב שלא נקבע לפניו ההיפך ממה שהוא בא להציע. הראשון, עקב היותו "קודם" הרי שהוא הקבוע מכבר, ותמיד יהיה הוא נקודת מוצא, כלפי כל דבר הבא אחריו.
אחרוני
גם הדבר האחרון, שהוא בעצם "ראשון" בסדר ההפוך, כלומר מההווה לעבר, גם הוא מהווה נקודת מוצא ראשוני לפעמים, וזאת מחמת שהוא הקרוב יותר למודעות, ביחס לכל מה שהיה לפניו, אלא א"כ מה שהיה קודם מרשים מטבעו יתר.

חברה
מלבד היות מעשי החברה רושם חזק, ומכאן שכח הרושם החברתי עולה על רושם ראשוני ואחרוני, בדרך כלל הוא יוצר גם הרגלי חשיבה. לאדם אלפי הכרעות, שאילולי החברה לא היה מגיע לידי הכרעה בהם. בלבוש יש כמה אפשרויות של לבישה, בנישואין יש כמה וכמה דפוסים ומודלים, גם לקו הנהגת האכילה, וכן בהרבה מאד דברים. קושי ההכרעה האישי מתוך מחשבה עצמית, וכן היות כמה מהדברים דברים שהשיקולים בהם אינם אובייקטיביים, כמו האם עדיף בגד כזה או אחר, לכן האדם נוטה להשתייך לדעת ולזרם של חברה. השיוך מוסבר בעינינו ומכאן שהוא הגיוני. מכאן אנו למדים:
מסר 27: "חשיבות החברה מכרעת הרבה מנטיותיו של האדם. מכאן שבבחירת החברה אדם בעצם בוחר קו התנהגותי ומוסרי, ואף קווי מחשבה. לכן גם כדי ליצור שינוי כללי או מהותי בהרגלי החיים, מומלץ למצוא לכך תימוכין חברתיים, כאשר האדם, וכך זה על פי רוב, מכיר בעצמו את תווית השיוך החברתי"