האם אנו דוחפים לגיחזי בשתי ידים ?

משלוח מנות איש לרעהו
ומתנות לאביונים

לתת מנה על הראש מותר רק למי שהוא רעך כמוך בתורה ובמצוות . צריך לפתח איזושהי קירבה רגשית אוהדת לפני שנותנים מנה על הראש.

כל השאר הם בגדר אביונים וכל טעות שלהם נובעת מעוני רוחני. יש להרעיף עליהם אך ורק אהבה.

אם אחד כזה מתחיל להגיע לבית הכנסת באופן קבוע, יש לקרב אותו. ולאחר שהוא מרגיש שמדברים אליו באהבה אפשר להסביר לו את כללי המקום.גם אז יש להסביר לו בדרכי נועם אף על פי שבתקיפות.

גדולי המקום צריכים להיות ערים לצעירים [בד"כ] התוקפנים שעלולים להרחיק יהודי ולגרום לעוול, ולהסביר להם את כללי המקום.

יש רש"י מעניין בפרשת וישלח. כשיעקב שולח את כל בניו להשתחוות לפני עשיו, שואל רש"י ודינה היכן היתה ומתרץ שנעלה בתיבה כדי שעשיו לא יראנה ויחמוד אותה להנשא לו, וע"ז נענש יעקב במעשה שכם.
אמנם רש"י זה לכאורה סותר למה שנאמר בשבחה של לאה שבכתה כדי שלא תעלה בגורלו של עשיו, אולם נאמר כאן שאם יש סכוי להחזיר את עשיו בתשובה כדאי לתת לו אפילו את דינה לאשה.
ברור שהסכון בנישואין לעשיו עולה על הסיכון בהארת פנים לחובש כפה סרוגה.

תוקן על ידי - אריק123 - 01/12/2004 11:38:51

התשובה למואדיב היא כן, מהסבה הפשוטה שאנו עוסקים כל הזמן במגננה.
יתירה מזו מתברר שגם מוסדות שאמורים לטפל בשונה, מסוגלים או רוצים לטפל רק בשונה מסוג אחד ואינם רוצים או אינם מסוגלים להתמודד עם שונה מסוג אחר.

מואדיב

מצד אחד, אני מאד מזדהה עם דברי הביקורת המרומזים שלך. לאחרונה היה דיון על זה בפורום הסמוך שמותר להזכיר את שמו. מעשה בבית כנסת ירושלמי שבו אין ללמוד או לשהות בלא חליפה, רצוי ארוכה, כל העת.

(שם התעורר דיון מוצדק על הבעלות על בית הכנסת ובנוגע לשאלה זכותו של מי לקבוע מה הם סדרי הלבוש המחייבים שם. כמו כן דנו קצת בשאלה החשובה שלך. כיצד מתריעים בפני מי שעובר על הכללים).

כמדומה שהשאלה שלך היא חלק משאלה רחבה, שנכללת בדיני תוכחה. כיצד יש להוכיח. כלומר, כיצד יש להסביר לאחרים שהם אינם נוהגים נכון - לפי תפיסתנו, או לפי תפיסתנו את התורה.

אבל לפני שנעבור לשאלה שלך, יש כמדומה מקום לשאלה מקדימה: למי אנו פונים. ובכלל, מי "אנחנו"?

אם נניח שמדובר ב"חרדים", ובבאי הפורום הזה. אני יכול להציע את התשובה הבאה, שלקוחה כמובן מנסיוני האישי.

אישית, אני משער ומקווה שלא הייתי עונה לצעיר מספרו של ויזלטיר בלשון ההוא. לא רבים היו עושים כן. לא במקומותינו.

וזה תלוי גם בזהותו של השואל בעל המכנסים הקצרים. כלומר, במידה שאנו יכולים לזהותו.

התשובה החריפה שתארת נובעת, סבורני, מכך שאנו מגלים פתיחות לשונה ולזר כל עוד הוא מגיע על תקן של לומד וחוזר בתשובה. לפחות פוטנציאלית. אם מדובר במי שניכר עליו שאינו יודע מה ראוי לעשות, אנו מגלים סובלנות ומוכנים להסביר. מה שאין כן בנוגע למי שגדל במחנה פנימה, ועליו לדעת ולציית. שם קשה יותר, גם אישית, לגלות פתיחות וסובלנות.

לפיכך, נגלה סובלנות למי שיגיע עם כפה צבעונית וג'ינס מפני שנניח שהוא חוזר בתשובה שעושה את צעדיו הראשונים. נגלה פחות סובלנות למישהו שחובש כיפה סרוגה מפני שיהיה זה מוטל בספק אם מדובר בחוזר בתשובה, שאז יש לו לגיטימציה להיות שונה, לפחות עד שיהפוך ל"אחד משלנו", או במישהו שהינו באמת בן המחנה האחר (וי לנו שזה המחנה האחר), ואז עלולה אי הסובלנות להתעורר. מה לך במקומותינו בלבוש שמזלזל בסגנון המקובל בינינו (ולמען האמת, יתכן שזו טענה אמיתית). אין צריך לומר שאם יהיה זה מישהו חרדי, שלמד בישיבה ויצא, נראה בו "שבאבניק" ואולי נעדיף שידיר את רגליו מבית הכנסת (החלטה שגויה וגרועה בעליל).

כמובן, זו תופעה סוציולוגית, שיש לה גם הסבר פסיכולוגי. אנו מתנגדים לשונה מפני שהוא מאיים, ומפני שהוא מזכיר לנו תקופות שבהן אבדו לעם ישראל ממיטב בניו מפני שפרשו החוצה. התגובה הטבעית, מבחינה פסיכולוגית, היא להגיב בצורה יותר קצרה ותמציתית, פחות אדיבה ומאירת פנים.

מסתבר שתשובה שאינה מאירת פנים אינה ראויה. כיצד מחנכים את הציבור לסגנון אחר? האם זה אפשרי? אולי צריך לכתוב ספר בסגנון החפץ-חיים שמאריך בנידונים אלו. הרי החפץ חיים כתב כמה וכמה ספרים, ביניהם מדריך לחייל המגוייס לצבא הצאר. אולי ראוי למישהו לקחת את התפקיד הזה בזמננו זה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו