| נשלח ב-3/12/2004 10:04 |
 |
| |
הרב שטיינזלץ על חנוכה
השיעור הבא פורסם בח"ח על ידי זכות התגובה.
לאור הנושא, ועוד יותר לנוכח דמותו של המחבר, חשבתי שכדאי להעתיקו לכאן.
זה שיעור ארוך, בן כמה הודעות.
שיעור של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ). סוכם ע"י תלמידיו. לא מוגה.
פרשת מקץ / שבת חנוכה
מאי חנוכה
היו אנשים שבשבילם חנוכה היה דבר גדול. הרבי הראשון מדינוב, אבי השושלת של מונקאטש, כתב ספר שנקרא 'בני יששכר' על מעגל השנה. בספר זה, כותב המחבר הרבה מאוד על חנוכה, והסיבה לכך קשורה גם לשם שהוא בחר לספרו. המחבר כתב על כך שבכל חנוכה היתה לו הארה גדולה, והוא כל-כך התרגש מזה, עד שבפועל ממש הוא הלך לחוזה מלובלין לשאול אם לא היתה לו איזו טעות בשושלת, והאם הוא לא מצאצאי החשמונאים. החוזה אמר לו, שאמנם הוא לא מצאצאי החשמונאים, אבל הוא מצאצאי בית הדין שקבעו בזמנו את חנוכה, ולכן, הוא לא כהן אלא הוא משבט יששכר, ובגלל זה, ורק בגלל זה, הוא קרא לספרו 'בני יששכר', וזה ספר שחלקים רבים ממנו הם שווים לכל נפש.
אולם אינני רוצה לדבר על צד ההארה שבחנוכה, אלא על השאלה מאי חנוכה. יש הרבה פלפולים בשאלה מאי חנוכה ומאי נס חנוכה, וידוע, שהקושי הכי גדול בשאלה 'מאי חנוכה', זה התשובה בגמרא. מה כוונת הגמרא בכך, שעל השאלה "מאי חנוכה?" עונים - הדליקו נרות, קרה נס לנרות. השאלה הזו היא שאלה חמורה לא בגלל ספרי ההיסטוריה, אלא מפני שבאותה סוגיה בגמרא מדובר על השאלה מתי אומרים על הנסים, וכפי שאנחנו יודעים, ב"על הנסים" מוזכר הכל, חוץ מהענין של הנרות. בעל הנסים כתוב ענינו של חנוכה: המלחמה, הניצחון, טיהור המקדש, חנוכת הבית מחדש, כל זה קשור יחד לענין של חנוכה, וכל מה שכתוב שם על הנרות, זה המילים: 'הדליקו נרות בחצרות קדשך'. אינני רוצה להכנס לא לשאלה הזו, ולא לצדדים ההלכתיים של הגמרא, אלא לעצם הענין - באמת מאי חנוכה? מהו חנוכה? היתה מלחמה גדולה. מה היתה המלחמה הזו? אני משער שכבר שמעתם דברים בשאלה על מה היתה המלחמה, יש דרשות על כך, ויש גם מדברי הצדיקים בזה. חלק מהדרשות, של דרשנים ראשונים ואחרונים, נסוב סביב הענין שזו מלחמה בין היהדות ליווניות, ויש בזה אריכות גדולה בכל מיני ספרים, הרבה דברים יפים בענין הזה.
אינני רוצה, חלילה, לקפח שכר דרישה ודרשה, יש כל-כך הרבה דרשות בעקבות חנוכה ואסור לקלקל. אבל מאידך גיסא, אם מסתכלים על הענין של חנוכה במבט היסטורי עד כמה שאפשר, מסתבר שחנוכה בכלל הוא בכלל חג אחר. למשל, מבלי להיכנס לכל מיני פלפולים, אחת הטענות הבולטות כנגד הענין היא, שיש ארבעה ספרי מכבים, מתוכם רק שניים מפורסמים - חשמונאים א' וחשמונאים ב'. באחד הספרים מובאים הספורים על קידוש ה', ביניהם הסיפור על חנה ושבעת בניה, ומקור זה הוא מוקדם בהרבה מהמקור הקדום ביותר שיש לנו בעברית על הנושא. בשביל לחדד את הענין, ספרי המכבים מדברים על חנוכה, ולא זו בלבד שהם כתובים ביוונית, אלא קרוב לודאי, שבניגוד לספר בן סירא, למשל, שבשנים האחרונות התחילו למצוא את הנוסח העברי שלו, נראה, שגם מקורם של ספרי המכבים הוא ביוונית. יוצא כך - מי כותב על היוונים, על המלחמה ועל חנוכה? יהודים שכתבו ביוונית. דוגמא זו נותנת חלק מההרגשה, שלא פשוט לדבר על מלחמה של יהדות מול היווניות, מבלי להיכנס לכל הפרוט ההיסטורי ולכל מה שקרה שם.
במשך דורות רבים עמדה השאלה, מה באמת היה שם. לדעתי בשביל להבין מה היה בימי מתתיהו כהן גדול, בשביל להבין לעמקו את מה שקרה באותם הדורות, צריך לעשות דבר שלא נעשה בדרך כלל. מהו הדבר שלא נעשה? בשביל להבין מה קרה בזמן מתתיהו כהן גדול - צריך להסתכל מסביב! במובן מסוים, יש לנו עכשיו בדורנו אילוסטרציות, תיאורים, של מה שבערך קרה באותם הדורות.
עכשיו, יותר מאשר בדורות רבים, אנחנו אולי מסוגלים להבין את הענין הזה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 15:31 |
|
| |
גם_וגם
ייתכן אולי ואגב שיטפא החלפת בין מרד החשמונאים למרד בר-כוכבא ? בנוגע לאחרון אכן חלוקים ההיסטוריונים, יש כאלה שאומרים שהגזירה על המילה הייתה אחרי המרד וכתוצאה ממנו, ויש כאלה שאומרים שהיא קדמה למרד והיתה הסיבה לו. חשוב לזכור שבנוגע למרד זה אכן אין לנו מקורות היסטוריים רבים מאותה תקופה, מה שגורם לעירפול ולחוסר הידע שלנו לגביו, מה שאין כן לגבי מרד החשמונאים בו מצבינו טוב יותר (ראה למשל: אהרון אופנהיימר, 'מרד בר כוכבא', בתוך: א"י מחורבן בית שני ועד הכיבוש המוסלמי, עמ' 47). אולם כאמור בנוגע למרד החשמונאים, כמדומני שמוסכם על הכל שאכן הגזירות היו הסיבה למרד.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 08/12/2004 15:39:39
|
|
|
|
| נשלח ב-6/12/2004 13:49 |
|
| |
.
אני מתנצל על כי אני מחזיר את הדיון מעט לאחור, אך בדף הראשון נשאלתי על ידי יצחק_יונתן אודות מלחמות דת/תרבות של היוונים, שלא כנגד היהודים.
היו רבות כאלו, אם כי אנו, מטבע הדברים, מתמקדים בהיסטוריה הפרטית שלנו.
אזכיר שתי דוגמאות, רחוקות גאוגרפית:
הראשונה:
מואסיה (MOESIA ) ממלכה מצפון למקדוניה, עברה "הלניזציה" בכפיה, כמקומות רבים אחרים.
השניה, מזרחה יותר, ו"קרוב" יותר ללבנו:
אנטיוכוס אפיפנס (המשוגע שלנו), הנהיג מדיניות של הלניזציה בכפיה לא רק ביהודה. בין השאר, את בבל עצמה הוא העביר תהליך דומה, כולל הכנסת אוכלוסיה הלנית גדולה פנימה (חיילים משוחררים וכו'), דבר שקודמיו לא עשו (בם, בד"כ, נותרו בתוך סלווקיה שעל החידקל - עיר הבירה שהקים מייסד השושלת).
(דומני שגם הרחק משם, בתחומי אפגניסטאן של היום, במחוז בלח' (בקטריה בתקופה ההלניסטית), נתבצעה הלניזציה כפויה של הזורואסטרים שבמקום, אך אינני בטוח לגמרי אם זכרוני אינו מטעני כאן.)
|
|
|
|
| נשלח ב-6/12/2004 12:30 |
|
| |
גם_וגם
כפי שמן הסתם שמת לב, אלו הם פחות-או-יותר הדברים שכתבתי לעיל. כמובן שהיתה התנגדות מסויימת למנלאוס, דבר שבסופו של דבר גרם להריגתו של אחיו. אולם לפי המקורות ההיסטוריים ההתנגדות לא הייתה כלפי התיוונותו, אלא בעיקר משום שהוא היה מושחת ולקח את אוצר בית המקדש כדי לשחד את אנטיכוס, וזאת משום שהוא הבטיח לו להעלות מיסים כפולים על מה שהוא קיבל קודם מהכהן הגדול הקודם יאסון. עול המיסים הכבד והעזתו לגנוב את אוצר בית המקדש היו מן הסתם הגורם העיקרי להריגת אחיו.
יתר על כן, לפי המסופר זקני ירושלים עלו אל אנטיוכוס כדי לרצות את פניו ולהסביר לו שהמעשה לא היה מרד כלפיו, אלא עניין יהודי פנימי, אולם כאמור הוא לא האמין להם והרג אותם.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 16:14 |
|
| |
רב צעיר,
קראתי על כך בשעתו בספר של האוניברסיטה הפתוחה. אשתדל למצוא את הספר ולתת הפניה. בינתיים, אפנה אותך לאתר של סיכומים לבחינות בגרות בהיסטוריה (ואני יודע היטב שזה אינו מקור אקדמי), שם מובא התאור הזה של התקופה שקדמה למרד:
להלן פירוט המאבק בירושלים. המאבק רשום בסדר כרונולוגי, מהדבר שקרה קודם עד למה שקרה בסוף.
שמעון ממשפחת בילגה שימש כנגיד בית-המקדש (האחראי על הכספים) וביקש מחוניו ה-3, הכהן הגדול למנות אותו לתפקיד האחראי על השווקים (ביוונית – "אגרונימוס"). תפקיד זה הבטיח לשמעון הכנסה נאה ולכן רצה אותו. חוניו סירב לבקשתו של שמעון.
לאחר שחוניו סירב, פנה שמעון למושל היווני של האזור – אפולוניוס והבטיח למלך, אנטיוכוס השלישי, מאוצרות בית המקדש אם ימנה את יאסון, אחיו של חוניו (שהיה מתיוון) לכהן הגדול.
אנטיוכוס ה-3 הסכים ומינה את יאסון לכהן הגדול במקומו של חוניו ה-3. בצעד תקדימי זה, נפגע מעמד משרת הכהן הגדול ובמקום שמשרה זו תישאר משרה שמייצגת את המנהיגות הרוחנית של העם היהודי, היא הפכה ל"משרה נוספת" בממשל היווני שניתן לקנות אותה בכסף. בתגובה לפיטוריו, חנויו נוסע למלך הסלווקי כדי לנסות ולהשיג שוב את משרתו, אך בדיוק המלך מת ובמקומו מתמנה אנטיוכוס ה-4, אנטיוכוס אפיפנס.
יאסון נמצא במשרת הכהן הגדול במשך 3 שנים והמתיוונים הקיצוניים מתאכזבים מתיפקודו ומציעים לאנטיוכוס ה-4 כסף רב יותר בכדי למנות כהן חדש.
אנטיוכוס ממנה את מנלאוס, אחיו של שמעון בילגה לתפקיד הכהן הגדול. זאת למרות שאין לו זכות להיות כהן גדול (כי אינו שייך לבית-צדוק, המשפחה ממנה מונו כוהנים גדולים). מנלאוס פגע במסורת, חילל את בית המקדש ופגע ברגשות העם.
169 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע למצרים ולמרות הצלחתו שם הוא נאלץ לסגת ע"י רומי שהופכת בהדרגה לממלכה החזקה באזור. בדרכו חזרה הוא עובר בירושלים ובוזז את אוצרות בית המקדש (ביניהם גם מנורת הזהב).
168 לפנה"ס - אנטיוכוס יוצא למסע נוסף למצרים ובארץ ישראל מתפשטת שמועה שהוא נהרג. בתגובה פורצות מהומות בירושלים נגד מנלאוס והוא מודח ע"י העם. יאסון חוזר לירושלים ומעוניין לחזור למשרת הכהן הגדול, אך העם אינו מסכים והמתנגדים משתלטים על השלטון ולא ממנים כהן החדש.
השמועה על מותו של אנטיוכוס מתבררת כשמועת שווא, אנטיוכוס חוזר לירושלים מתוסכל ומושפל ומדכא את המהומות בצורה אכזרית, הורג את מתנגדי מנלאוס ומחזיר אותו לתפקיד הכהן הגדול. שר הצבא, אפולוניוס בונה בעיר מצודה בשם "חקרא" (פירוט בהמשך) וכמו כן מנפץ את חומות ירושלים ומיישב אותה בזרים שמביאים איתם פולחן זר, מגרש מהעיר יהודים רבים כדי לפנות מקום לזרים.
167 לפנה"ס - חודשיים לאחר המהומות, מטיל אנטיוכוס על היהודים גזרות שמטרתן הייתה להשמיד את הדת היהודית – גזרות השמד.
כתובת האתר:
http://www.sikumim.co.il/sikumim/grade10/history4.htm
אם כן, על פי תאור זה, הגזרות היו תגובה למהומות ולהדחתו של מנלאוס, הכהן-מטעם של אנטיוכוס; אם כך הוא הדבר, אזי השאלה היא האם ניתן לראות במהומות אלה את ראשיתו של המרד.
תוקן על ידי - גם_וגם - 05/12/2004 16:23:42
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 16:05 |
|
| |
גם וגם
האם אתה בטוח שיש דעה שכזו ? למיטב זכרוני בכל ספרות ההיסטוריה שקראתי (ואני מדבר כמובן על ספרות חילונית) לא נתקלתי בדעה שהמרד קדם לגזירות השמד. מה עוד שלפי המקורות ההיסטוריים של אותה תקופה, היינו ספר מקבים, הגזירות קדמו למרד. כמובן שהיסטוריונים יכולים תמיד לטעון שכל המקורות הקדומים הינם שקריים ושההפך הוא הנכון, על דרך של "אפכא מתסברא" מחקרי, שההיסטוריונים כל כך אוהבים לעשות. ברם אשמח מאוד לקבל הפניות לדעה זו.
עד כמה שידוע לי הסיבות שגרמו לגזירותיו של אנטיוכוס אפיפנס היו:
א. הוא היה יוצא דופן בעולם ההלינסטי בכך שרצה להפיץ את התרבות ההלינסטית בקרב העמים שכבש. מן הראוי לציין את הכינוי שלו הוא זכה כבר בחייו: "אפימנס", כלומר "המשוגע".
ב. הוא כעס על הריגתו של אחיו של מנלאוס על ידי אנשי ירושלים וראה בכך מרידה במלכות (למרות שזקני ירושלים באו לפייסו).
ג. הוא שמר טינה ליהודים ששמחו בטרם עת על מותו כביכול במלחמה נגד בית תלמי.
ד. הוא היה ממורמר מחוסר יכולתו לכבוש את מצריים כאשר כבר היה קרוב לשעריה של אלכסנדריה, ונאלץ לשוב חזרה בעקבות איומם של הרומאים (שכמובן שלא מטוב לבם עשו זאת, אלא מתוך רצונם לשמור על מאזן כוחות ולא לתת לסלווקים להפוך למעצמת על). את מרמורו וכל כעסיו על העם היהודי הוא הביא לידי ביטוי בגזירות השמד שהיו אמורות למחוק את יהודה.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 05/12/2004 16:09:43
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 14:50 |
|
| |
רב צעיר,
במחקר קיימת מחלוקת האם הגזרות קדמו למרד או המרד קיים לגזרות. מעבר לכך, היו גורמים נוספים, כגון המתיחות המתמדת בין הערים ההלניסטיות לבין הישובים היהודיים (בפרט על רקע זכויות היתר שנתן הממשל הסלבקי לערים ההלניסטיות), מתחים בין תושבי הכפרים לבין תושבי הערים (גם על רקע דתי-תרבותי של נטיית תושבי הערים להתיוונות וגם על רקע כלכלי) ועוד.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 14:05 |
|
| |
אמנם לא קראת את כל הנאמר לעיל, אבל הערה אחת קטנה: ההלניזם וההתיוונות היו מאוד חזקים בארץ ישראל עוד לפני פרוץ מרד החשמונאים, כך למשל היו כהנים גדולים מתיוונים כגון יאסון ומנלאוס (שבזמנו פרץ המרד), וכן משפחת בני טוביה המפורסמת.
כאמור,דבר זה כשלעצמו לא גרם לפריצת המרד. מה שכן גרם לו היו גזירות השמד של אנטיוכוס אפיפנס (או: אפימנס...) על היהודים, הווה אומר עונש מוות למי שיקיים את מצוות התורה ובעיקר ישמור שבת, ימול את בניו וכו'. אנשים הוצאו להורג על לא עוול בכפם, וזאת אך ורק משום שהם רצו לשמור ולקיים את מסורת אבותיהם.
סבורני שגם לפי הקריטריונים החילוניים הפלורליסטיים דהיום, דבר זה בהחלט מהווה עילה מוצדקת למרד ואף למרד אלים כאשר לא קיימת אפשרות אחרת. וכדבריו של יוסי שריד: "הקם לשלול את זכויותיך, השקם לשלול את זכויותיו" (וכמובן לא שאני מסכים להקשר שבו הדבר נאמר)
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 12:34 |
|
| |
מואדיב (ושאר חכמי הפורום),
האם ידוע על מלחמות דת\תרבות בין היוונים לבין עמים אחרים תחת שליטתם?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 12:31 |
|
| |
.
יצחקומר:
מזכרוני הדולף אני דולה כרגע:
באופן כללי, היוונים היו סובלניים. באופן עקרוני בלבד.
מסיונריות תרבותית הלניסטית היתה קיימת, כפי דחכמת האורקל הופצה, וכפי שנעשו "האחדות" בין פנתיאונים שונים של אלים (מילקרת' עם הרקולס, וכו').
אנטיוכוס אפיפאנס חטף השפלה גדולה מהרומאים בדרכו לאלכסנדריה, השליח הרומי השפילו בפומבי, ודרש ממנו לסיים את מסע המלחמה בטרם התחיל. בדרכו חזרה, "פיצה" את עצמו על הוצאות המלחמה באמצעות זהב מבית המקדש בירושלים.
זה חלק א'.
חלק ב' הוא כי נוצר הצורך באיחוד השורות בממלכה הסלווקית, ומן דהו הגיע למסקנה כי גם האחדה תרבותית (כור היתוך סלווקי? ) תסייע בביצור העוצמה הפנימית.
אם כך, יש להכניס גם את תושבי יהודה תחת כנפי התרבות המתקדמת, לארגן את הפוליס של ירושלים, וכו'.
וכאן, בנוסף ללחץ הכלכלי ולהתמרמרות על התנהלות הצבא הסלווקי בדרכו בתוך הארץ, הגיע המכה בפטיש - העימות התרבותי-דתי.
עימות כזה היה קיים תמיד ברקע. היוונים, שקידשו את שלמות הגוף, ראו בברית המילה מנהג ברברי ביותר, בערך באותה המידה בה אנו רואים מילת נשים בדרום סודן.
כמו אצל סובלניים רבים, הסובלנות היתה מוגבלת ומותנית תרבות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 12:16 |
|
| |
מימוני,
קבל נא תיקון עובדתי קטן.
1. ספר מקבים (חשמונאים) א' נכתב במקורו בעברית, והמקור העברי אבד. [חשוב לדעת שיש בו דברים הנוגדים את ההלכה המקובלת בידינו.]
2. ספר מקבים (חשמונאים) ב' נכתב במקור בשפה היוונית כקיצור מספר גדול בן חמישה חלקים. הספר הגדול נכתב על ידי יסון איש קוריני (קירינאיקה שבצפון אפריקה) כמובא בספר חשמונאים ב', סוף פרק ב'. מתוך כתיבתו נראה כי יסון היה יהודי מאמין וירא שמים ובעל השכלה יוונית רחבה. את השכלתו הוא ניצל כדי לכתוב חיבור על עלילותיו של יהודה המקבי כבסיס היסטורי-מוסרי של ימי החנוכה ושל יום ניקנור. הוא הדגיש בכתיבתו הסיפרותית את גמול ה' לרעים ולטובים (אברהם כהנא הספרים החיצוניים, כרך ב' הוצאת מסדה, תל-אביב 1956, עמ' פ"ה-צ"ב), אך כלל בה גם גוזמאות ומעשיות המקובלות בז'אנר הכתיבה היוונית. לדעת כהנא (שם עמ' פ"ה) "הוא היה כמעט בן התקופה של ראשוני החשמונאים".
ר"מ
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 11:46 |
|
| |
יצחקומר,
אם הבנתי נכון את דברי הרב שטיינזלץ, מי שלא היו סובלנים הם החשמונאים. הם לא שמרו את אי הסובלנות הזו לעצמם אלא יצאו למלחמה ב"שפויים" של זמנם, הם המתייוונים.
אין לי מושג אם הפרשנות ההסטורית שלו לאירועים היא נכונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 01:29 |
|
| |
עדיין לא הבנתי , אם היוונים היו סבלניים, מה היה איכפת להם שיש כת קטנה ועקשנית שלא מקבלת שום דבר אחר, וכי למישהו בארצות הברית איכפת מכת ה 'איימיש' , עם כל העקרונות "הבלתי מתפשרים " שלהם ?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 00:20 |
|
| |
תודה.
דברי הרב מחדדים את המצב: לא זו בלבד שיש בעיה בחגיגת החנוכה ע"י מי שערכי החג זרים להם, (דתיים ושאינם דתיים), אלא שעצם חוסר הרצינות ביחס למשמעות החג עומדת במנוגד למהותו. במילים אחרות, מנקודת המבט של הערך המרכזי של החג, עדיפה החרמת החג על פני הנכונות הפלורליסטית לחוג אותו
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2004 10:13 |
|
| |
תמצית הענין
התמצית היא רק נקודה קטנה, והיא לא תלויה בשאלה אם אני זורק אבנים או לא זורק אבנים. עיקר הנקודה היא, שלמחלל שבת אני לא אומר: 'כבד את רגשותי הדתיים ואל תסע לידי בשבת', אלא אני אומר: 'כשאתה נוסע בשבת אתה עבריין'! כשאני אומר לו כך, זה לא משנה אם הוא נוסע לידי או לא, ההבדל ביניהם הוא רק שכאשר הוא נוסע לידי, חוץ מזה שהוא עבריין הוא גם גס-רוח. יכול להיות שלהיות עבריין וגס-רוח זה יותר גרוע מלהיות עבריין, ונראה שזה כך גם בהלכה; מי שמחלל שבת רק בין חילונים לא יקרא מחלל שבת בפרהסיא, וזו נפקא-מינה גדולה הלכה למעשה ממש. אולם גם לזה שלא נוסע לידי, אני קורא עבריין.
יכול להיות שאני אגיע למסקנה אופרטיבית, שמתתיהו החשמונאי יפה עשה בשעתו, אבל אני לא אעשה כמוהו ולא אזרוק אבנים על זה שמחלל שבת. השאלה העקרונית היא, האם אני בעדו או לא בעדו? השאלה היא שאלה מהותית: האם אני אומר למתתיהו: 'יפה עשית', או שאני אומר לו: 'זה היה מעשה פנאטי שלא ראוי היה לאדם מכובד בישראל לעשות אותו, אני מתבייש במעשיך הנלוזים'.
נניח שכיום היה קם מתתיהו באיזו פינה, אני בטוח שהיתה מודעה בעיתון של כל הדתיים השפויים כנגד המעשה. יכול להיות שגם אז היתה מודעה, רק שלא השאירו לנו אותה במשך אלפיים השנים שעברו. יכול להיות שהיתה מודעה עליה היה חתום הכהן הגדול וסגנו וכל ראשי הכהונה ועוד כמה אנשים, שכתבו: 'אנחנו מגנים בכל תוקף את המעשה הזה, ואנחנו חושבים שהוא מביא בושה ליהדות הדתית - זה מעשה של כמה פנאטים יוצאי דופן, לא צריכים ללמוד מהם ולא צריכים לקבל מהם שום דבר'. אם מישהו חושב שאני סתם כורך תקופה בתקופה, אני מציע לו לקחת ספר חשמונאים ולקרוא איך זה מתואר שם, ורואים, שמעבר לרקע ההיסטורי השונה, זהו התיאור הקיים.
על מה עומדת הנקודה? כשלב ראשון, לקחו מילה כמו 'חוזר בתשובה' ועשו ממנה מילה מעליבה, שאם מכנים כזה שם למישהו, הוא מיד אומר: 'אני? חס ושלום!' אם הוא דתי בודאי שלא, ואם הוא לא דתי, על אחת כמה וכמה לא. יש אפילו ישיבה בארצנו שהודיעה לכולם, שהיא, חלילה, לא רוצה לעשות חוזרים בתשובה. אולם, נוסף לזה שהתחילו לגנות את החוזר בתשובה וזו נהייתה מילה גסה, טבעו עמי הארצות שלנו מטבע לשון חדש - 'חוזר בשאלה'. ואני רוצה לומר, שזו בדיוק הנקודה: הבעיה היא לא אם מישהו חוזר בתשובה או לא חוזר בתשובה, הבעיה היא לאידך גיסא - הוא חוזר בשאלה? לא, הוא נהיה בעל עבירה!
סביב לזה אנחנו עושים את החנוכה, שזהו חג קשה ולא מודרני, למרות שכולם מקבלים אותו באהבה. אם מישהו יקח את ספר המכבים ויקרא אותו, הוא יראה, שבדיוק על זה מדובר. כל שאר הדברים הם דרשות בעלמא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2004 10:11 |
|
| |
כאז כן עתה
אם נסכם את הענין, מאי חנוכה? חנוכה עומד על ההיתקלות עם העולם בו אנו חיים, עולם מודרני טולרנטי. העולם ההלניסטי היה מאוד דומה לעולם שלנו; אין בו ערכים גדולים, אין פה מלחמה של ערכים מול ערכים, אין מלחמה של יופי מול אמת, או של המדע מול התורה. זו היתה מלחמה הרבה יותר פשוטה, זו היתה מלחמה מול עולם כמו זה שאנו חיים בו.
הויכוח של חנוכה הוא בין תת-התרבות של העולם מסביב, לבין התרבות שלנו, שיכול להיות שלא היתה בשיאה גם אז. אינני יודע אם כל האנשים שהיו בזמן החשמונאים היו מצד עצמם ומצד מהותם גדולי הצדיקים, היו אולי דורות שהיו בהם צדיקים יותר גדולים ויותר תלמידי חכמים בדור. מי היו היהודים האלה? אולי הם היו יהודים פשוטים, אבל הם הבינו את הנקודה הזו, הם תפסו את עצמם ושאלו: לאיזו מין תרבות אני הולך?
העולם היווני דאז הוא כמו עולמה של הוליווד דהיום. מתי הויכוח מגיע לידי מיצוי? כאשר ישנם דברים שלמרות שכל התרבות מסביב היא כזו, אני לא יכול להיות שותף בהם. לא מדובר כאן על הדברים החיצוניים, שלובשים מכנסיים בצבע מסוים, או שמדברים בשפה אחרת. מדובר כאן על כך שאני לא יכול להיות שותף לאחת המסקנות המרכזיות של התרבות, והיא, שהעולם הוא פחות או יותר שווה בשווה, ומזה אני לא יכול לזוז. זהו הויכוח.
הויכוח הזה קיים גם בתקופה שלנו. הויכוח איננו האם מותר לי לאכול צ'ולנט או אסור לי לאכול צ'ולנט. לפני כמה שנים דברתי בפני אנשים שאינם שומרי תורה ומצוות, ואמרתי להם מה שאני אומר תמיד: אני חוגג את חנוכה כיוון שאני מפורסם בתור קנאי, פנאטי, שחור, אז מתאים לי לחגוג, שהרי בתמצית זהו חג של נטורי קרתא, אבל אינני יודע מדוע הם חוגגים.
איך התחיל המרד? לקחו בן אדם שנוהג כמו שאתם נוהגים ודקרו אותו! מילא אני שמח, אבל למה אתם שמחים על זה?! מה יש לכם לשמוח על זה שדקרו בן אדם שאוכל חזיר? הרי אתם בפרוש לא בעד זה. אתם בעד שישרפו את המסעדות שאוכלים בהם את בשר השקץ, העכבר והחזיר?! אם הייתי הולך עכשיו לעשות את זה, מה הייתם אומר עלי, חוץ מכך וכך שנים בבית סוהר?
החגיגה בחנוכה בנויה על ההנחה שיש דבר כזה שקוראים לו יהודי, שהמהות היהודית היא מהות שאני לא יכול להתפשר עליה, ואני מוכרח להסכים בתוכי שיש מהות שאיני יכול להתפשר עליה. אני חי בתוך עולם, שכמעט תמצית הרעיון שלו היא, שכל דבר ניתן למשא ולמתן, כל דבר ניתן למקח וממכר ולפשרה - כל הדברים, מתחילת הדברות עד סוף הדברות, הם ערכים יחסיים לא חשובים שההבדל ביניהם הוא רק עד כמה אני משלם. כאן נתקלו היוונים בציבור שהיה מיעוט קטן, כפי שההיסטוריונים חושבים, אבל יש לו ערכים עליהם הוא לא מתפשר. החשמונאים לא בטאו את הרוב היהודי בארץ ישראל, יש רק מחלוקת איזה מעוט הם היו, האם הם היו עשרה אחוזים או קצת יותר מזה, אך בכל מקרה הרוב הגדול היו כמו כעת.
גם אז, רוב האנשים לא היו מתייוונים, מקבלי תרבות יוון מתוך אמונה, כמו שכעת רוב האנשים אינם מקבלי תרבות מתוך אמונה. יש חלק מסוים של האנשים המקבלים את תפיסת העולם הזו כעיקרון; יש עולם גמיש. אנשים אחרים נעשים קלים וקלים שבקלים מפני שהם רואים שאחרים מתנהגים ככה, ולאט לאט יש לזה השפעה וה'שפיות' הזו חודרת גם לאנשים מאמינים. מהי פה ההגדרה של אדם שפוי? אני חושב שזו הגדרה גמורה של שגעון, ואני אפילו חושב שאני יודע איזה סוג של שגעון זה. ההגדרה של השפוי היא בערך כמו שאני מגדיר את כל היצורים חסרי החוליות: אין לו שום דבר שמכריח אותו ללכת לצד זה או אחר, אני מועך אותו ככה אז הוא הולך ככה. זו ההגדרה של שפוי - אדם שלא מאמין בשום דבר. הנושא של השפיות חודר והולך גם במוחותיהם של אחרים, שהם לא מתחילים בזה שהם זורקים את העולם שלהם, אבל לאט לאט הם מתחילים לקבל את התפיסה הזו: אני מכבד את דרכך, כבד גם אתה את דרכי.
|
|
|
|
|
|
