"קול דממה דקה" - על קנאות וקנאים, לחנוכה

לכבוד החג המתקרב, ובעקבות דו שיח קצרצר באשכול אחר, נזכרתי בשלושה סיפורי קנאות ובשלושה קנאים: פנחס, אליהו ומתתיהו.

***

מעשהו של פנחס הוא המעשה האנושי הראשון במקרא, המתואר כמעשה קנאות. האדם השני המגדיר עצמו כקנאי, הוא אליהו, אשר נתפס ע"י חז"ל כבן דמותו של פנחס ואולי אף כמעין גלגול שלו. מתתיהו, בהיותו מקושר אל שני אלה, מוגדר גם הוא כקנאי.

מתתיהו החשמונאי עולה על במת ההיסטוריה היהודית (כפי שמתואר בספר מכבים א') בהריגתו של יהודי מתיוון אשר זובח לפסל במודיעין. הסיפור משווה אותו שם לפנחס, ובכך הופך אותו לצלע במשולש הקנאות, לו שותף גם אליהו.
פנחס ואליהו מופיעים גם בדבריו של מתתיהו לבניו, ערב מותו, בהם הוא מבקש לעודדם למרד:
"ויקרבו ימי מתתיהו למות ויאמר לבניו: עתה גבר זדון ותוכחה ויום מהפכה וחרון אף. ועתה בנים, קנאו לתורה ותנו נפשותיכם על ברית אבותיכם. זכרו מעשי אבות אשר עשו בדורותיכם ונחלתם כבוד גדול ושם עולם. ... פנחס בקנאתו קנאה קבל ברית כהנת עולם... אליהו בקנאתו קנאת התורה העלה לשמים." [מכבים א', ב,מח-סא]

בזמן שישראל חוטאים בע"ז מן הסוג הגרוע ביותר-שילוב של זימה ואלילות - מטיל עליהם א-להים עונש כבד ביותר: מגפה. הוא אינו מסתפק בזה, ודורש ממשה להעניש את ראשי העם באופן פומבי. משה אינו ממלא את הדברים כלשונם, אולי מתוך רצון לעדן אותם, או כדי לנסות ולתקן את אי הצדק לכאורה שנשקף מהם. באותו הרגע, יוצא אחד ממנהיגי השבטים וחוטא בפרהסיה. לפני שמספיקים השופטים להענישו, כדברי משה, קם פנחס ועושה מעשה. הוא אינו מן ה"בוכים" ומן ה"מעדנים". פנחס הורג את המנהיג הישראלי ואת המדינית (החוטא והמחטיאה) מתוך פרץ רגשות ובלא היסוס. המגפה נעצרת. לכאורה, סימן הוא לנו שא-להים מרוצה. האמנם?

פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: [במדבר כה, 11 - 12]

פנחס מתואר ע"י א-להים כמי שקינא את קנאתו בתוך ישראל. לענ"ד, יש כאן ביקורת מסויימת כלפי פנחס - הקנאה אינה שלו, היא של א-להים, כיצד הוא לוקח לעצמו את הזכות להגשים אותה על פני הארץ? מי מינה אותו לכך? א-להים הרי בחר לו את עושי דברו (משה והשופטים). נראה לי, כי א-להים "נבהל" ממעשה הקנאות של פנחס. הוא נבהל מן ההחלטיות שלו, מן הספונטניות שלו, מחוסר שיקול הדעת שלו, ואולי בגלל זה עצר את המגפה. פנחס עשה את המעשה מתוך עצמו, ולא כשליח א-להים. הקנאות שלו הדגימה בפני א-להים את האכזריות הטמונה בקנאות שלו עצמו. אילולא היה פנחס מבצע מעשה זה, היה א-להים עצמו מקנא לישראל ומכלה אותם. מעשהו של פנחס, בלם את קנאותו של א-להים, בכך שהוכיח את תוצאותיה האיומות של התנהלות קנאית.
אם היה א-להים מברך את פנחס ומעניק לו גמול טוב, היה בודאי ממנה אותו למצביא לוחם, כדי שיוכל להראות כוחו בנשק ובגבורה. א-להים מעניק לו "ברית שלום". שלום?! מה יעשה איתו פנחס? האם הוא מכיר את המושג? שלום דורש פשרה, הקשבה, שיקול דעת, מתינות. אלה תכונות הנעדרות לחלוטין מפנחס. הוא איש של אמת מוחלטת, של שחור או לבן. לא שלשלום. א-להים מנסה לחנך את פנחס וללמדו לקח. כמו מורה,המנסה להתמודד עם תלמיד סורר, וממנה אותו לתפקיד אחראי, המנצל את כישוריו, אך מתעל אותם לטובת הכלל, כך נוהג א-להים בפנחס. הוא ממנה אותו לכהן - את הדבקות בה' ואת תאוות הדמים והנקם שלו, יממש פנחס בין כתלי המקדש,תחת "השגחה צמודה" של א-להים.

וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי ה' וְהִנֵּה ה' עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה' לֹא בָרוּחַ יְדֹוָד וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ ה': וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ ה' וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה: [מל"א יט, 11 - 12]

אליהו מגיע אל הר חורב, ההר בו נגלה א-להים למשה, במצוות ה' ובהכוונת המלאך. למרות זאת שואל אותו א-להים: "מה לך פה אליהו". הוא מנסה להבין את מניעיו של אליהו למעשיו, את יסודות נבואתו. "קנא קנאתי" משיב אליהו. זאת הבנתו את שליחותו כנביא בתוך ישראל. בעיניו, ייצוגו של א-להים בעולם צריך להיעשות בקנאה, באש ובחרב.
א-להים בוחר להתגלות בפניו, כדי ללמדו מהי "דמותו" האמיתית: לא ברוח, לא ברעש, לא באש. אבל אליהו נכשל בשיעור. גם אחרי ההתגלות, הוא חוזר על דבריו, ומסביר את שליחותו כ"קנא קנאתי". הוא מתעקש על רעש ואש, על החרב. הוא אינו מצליח לשמוע את א-להים כקול דממה דקה. אולי בשל כך יהא סופו בעליה השמימה ברכב אש, בדרך הראויה לו. בינתיים, שולח אותו א-להים למצוא את מחליפו. הוא מפוטר.


אליהו פוטר בשל קנאותו הבלתי מתפשרת, ולפנחס יועד לימוד חשוב על שלום. א-להים לא רוצה נביא שורף וממית ולא מנהיג קנאי ואכזר. הוא מבקש אנשים ונשים שיכרתו עימו ברית שלום, אנשים ונשים שמסוגלים לשמוע דברו גם בקול דממה דקה.

ריב,
מראש הבינותי שאת נסמכת על אילנות גבוהים ואינך ממציאה איזו שיטה חדשה. בשאלתי "מניין לך" לא היתה כוונתי להבין מיהו אותו אילן, אלא כיצד, לשיטתו, ניתן ליישב את הסתירה הברורה בין הכתוב לבין הדרש. ניתן הרי למצוא עמדות הפוכות. למשל, זכור לי מדרש מקהלת רבא, "היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבם עד שברא את אלו אמר דין הניין לו יתהון לא הניין"... משמע שפעל בשיטת הניסוי והטעיה. בסופו של דבר, הבחירה איזו שיטה פרשנית לאמץ היא שלנו.
אבל מקובל עלי דברך שדיון כזה יש לפתוח באשכול נפרד (אחר שאבדוק מה כבר קיים).

מאן דבעי

כל הדברים אותם העלת לדיון בדבריך אלי: הם דברים שלקוחים בעיקר מהמורה נבוכים של הרמב"ם ולא נאמרו מדעתי הענייה

כמו למשל המשפט הזה לדוגמא


"ידיעת ה' את כל פרטי הבריאה היא ידיעה מראש"

גם דבריי בקשר לסיפורי המקרא שבאו כסיפורי רקע כדי ליצור רצף סיפורי לקוחים מהמו"נ

ולא אכנס לפירוט תשובותיי שאני עומדת מאחוריהם בכל מילה שכתבתי, רק פתח אשכול שיעסוק בתכנים אלה כדי שמסגרת נושא האשכול לא יצא מכלל שליטה.

ריב,
את כותבת: "ידיעת ה' את כל פרטי הבריאה היא ידיעה מראש" -
מנין לך זאת ???
הקריאה שלך את התורה מתייחס ת רק אל שבע הפעמים בהן אמר ה' "כי טוב". ומה עם כל הפעמים בהן סבר אחרת: למשל- שיצר את האדם (לבדו) עפר מן האדמה, ואחר אמר לא טוב היות האדם לבדו? או כשראה כי "רבה רעת האדם בארץ... וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ..."? ומה עם (לאחר המבול) "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם..."? האם עלינו לעצום עינינו בפני המקרא, ולהתייחס רק ל"כללי התורה" כפי שאת כותבת בהמשך - "את הסברות מוציאים מכללי התורה, ומהצדק האלוהי כפי שהוא משתקף מתורת משה" ובכן, מהו אותו צדק אלוהי, וכיצד נבין אותו אם לא נעיין באותם סיפורי מקרא שאת אומרת עליהם, בזלזול מה, "סופרו כדי לספר סיפורים", וכך מניחה אותם, מניה וביה, בסל אחד עם ה"צאינה וראינה" ...
ועוד את שואלת, ריטורית, "נראה לך שהאל באמת עוסק בעיניני האדם? "
האם אינך מבחינה שבגימוד העצמי של האדם ביחס לאל את ממקמת עצמך בחברתם הטובה של רעי איוב!
ובכן, התשובה היא "כן" ב-כ' רבתי, ואם אינך סבורה כן, מעניין אותי לדעת כיצד את מפרשת את "מה אנוש כי תזכרנו".

הגישה שלך לאמונה, ריב, מזכירה לי את התיאולוגיה של לייבניץ, של צידוק האל בכל מחיר וכלפי כל מציאות שניתן להעלות על הדעת. היהדות, כפי שאני תופש אותה, שונה מאד.






תוקן על ידי - מאן_דבעי - 12/12/2004 1:36:18

חבצלת יקירתי,

נראה לי שתשובותיי לשאלותיך יסיטו את האשכול מנושאו, ועל כן, נראה לי שבתשובותיי למייציץ תוכלי למצוא אמנם בצורה עקיפה, גם תשובה לשאלותייך, באם תבואי על סיפוקך, תוכלי לפתוח אשכול בנושא.אני אעשה כמיטב יכולתי להבהיר..

במה זכתה אמשלום שאשכולה שוכפל מבלי יכולת למוחקו?
אולי בגלל פירושה אשר התקבל בשמים?

[כבר תוקן הענין, אבל הבת קול קיימת.]

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 06/12/2004 17:46:02

קעלעמר חברי

מקווה שקיבלת תשובה גם לתהיותך בדבר הדרשות...

ואני תמיד רגועה, אני סתם מתלהבת, ונראה כי אני מתרגשת.

(ויש לי שגיאות בהודעה האחרונה, ואינני יכולה לתקן. משבצת התיקון נעלמה לי מהמסך.

מייציץ,

מקווה שאין לך בעיה עם הטענה שלי בדבר אי הסכמתי לקבל את פירושה של אמשלום למרות שדברה בלשון בני אדם, באשר לטענתה, היא שוללת מכל וכל את הקנאה, ומוציאה את הכתוב מפשוטו במקום בו לא ראוי לעשות כן, כמו למשל העובדה שפנחס היה 'בעל כהונה' נכדו של אהרון הכהן. ולא היה צריך לקבל איזה שהוא אישור מה' על מעמדו. - דבריה בכללותם סותרים את יסודות התבונה.

לגבי דברי הרמב"ם בפרק חלק שעדיין לא הבנת את שייכותם לכאן. אני מבינה שהקצב שלי מהיר מידי, מודה חיסרון שלי מימי ימימה, כנראה שאין לי תקנה - אני אנסה הפעם כוחי..

אתה טענת כלפי חברך י"י שהוא יכול לטעון שצורה זאת של הבעת דברים היא סתם בזבוז זמן, אבל אז הטענה שלו היא לא נגד אמשלום אלא נגד כל מקצוע הדרשנות המקובלת בעמנו. ועל זה נאמר , על טעם וריח אין להתווכח.

ואני אומרת יש ויש על מה להתווכח- כל עוד הטעם והריח אינם האורגינליים, הניחוח והטעם של פעם, הישן והמתוק של תורת משה הלכה מסיני, זו שכולה על טהרת צלם הה' שבאדם.

מטהר אויר בריח יסמין לעולם לא יהיה דומה לניחוח היסמין.

וגם הרמב"ם בא בטענות נגד כל מקצוע הדרשנות המקובלת בעמינו, והדברים שלו בפרק חלק הם רק קצהו של קרחון הדוגמיות שחיבוריו מלאים בהם.

"ורוב מה שעושים הדרשנים(1) האלה: שהם מפרשים ומודיעים להמון העם מה שאינם יודעין. ומי יתן - אחר שלא ידעו ולא הבינו - שהיו שותקין, כמו שאמר: מי יתן החרש...
או שהיו אומרים אין אנו מבינים כונת חכמים בזה המאמר, ולא היאך יתפרש. אבל הם מחשבים שהם מבינים אותו ומשתדלים ולהודיע ולפרש לעם מה שהבינו הם בעצמם כפי דעתם החלושה - לא מה שאמרו חכמים - ודורשין בראשי העם דרשות "מסכת ברכות" ו"פרק חלק" וזולתן על פשטן...

(1)על הדרשנים האלה יאמר הרמב"ם במו"נ ח"ג ל -"ולא כמו שיעשו הדרשנים המפרשים הענינים, אשר יחשבו: כי ידיעת פירוש המילות - היא החוכמה, וכי בריבוי דברים - היא תוספת השכל בעיניהם, אבל בחינת העינינים צריך להיות בשכל האמיתי... ואינם יודעים, כי כבוד ה' הסתר דבר טמון ביסודות התבונה עמוק.

ההגדרה של ה'שלום' על פי תורה היא השגת מעלות המידות.זאת איננה מידה אחת שמושגת. שהיא היפוכה של הקנאה, אלא, בהשגת השלום מגיע האדם לכלל איזון מעלות המידות שלו, עשר במספר.

אמנם אמשלום יכולה לדרוש את המושג אחרת, וממללא יכול להסכים איתה, ועל זה אני לא אתווכח.

אבל כפי שכתוב באבות, וכפי שמפרש הרמב"ם:

העולם קיים על שלושה דברים: על הדין= המשפט, על האמת= מעלות שכליות, ועל השלום = מעלות המידות.

קאפיש?
או להמשיך?







תוקן על ידי - riv - 06/12/2004 17:51:29

ריב יקירה.

השאלה שאני התיחסתי אליה לא היתה המסר . ואני גם חלוק על אמשלום בו. לטעמי לא עולה בקורת בתורה על קנאות ככלל. [רק אולי הגבלתו והכנסתו למסגרת מסוימת]
ודאי לא לאלוהים "אל קנא ונוקם", ובזה אני מסכים איתך ועם יצחק יהונתן.
כל שהגבתי הוא לדבריו של י"י על המתודה של הדרש .
דומני, וקדמני המייציץ בזה שחז"ל מלאים בדרשות שבהם הפשט מורה ההפך הגמור .
ובאשר למסר, במוחי מנקרת התחושה שיש גם בחז"ל דרשות שאיכשהו המסר גם הוא לא מקובל עלינו היום ,הן מפני שקבלנו את הרמב"ם לפוסק אחרון בנושאי היהדות,והן מפני שהתרבות המערבית קנתה שביתה בלבנו בצורה שאנו היום מנסים לעקר וסרס את דברי חז"ל.

הרגיע אותך?


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!