| נשלח ב-3/12/2004 15:57 |
 |
| |
ניקיון כפיים בהנהגה הדתית
בעיתון מעריב פורסם תחקיר שמעלה האשמות חמורות נגד הרב יוסף אפרתי, המוציא והמביא בביתו של הרב אלישיב. לא אחזור על הדברים העגומים שמתוארים לפרטיהם כאן
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/827/516.html
בסמוך אנחנו מוצאים שחבר כנסת דתי מואשם בזיוף ומרמה.
אלה חשדות בלבד, אבל היו בשנים האחרונות גם הרשעות של עסקנים ורבנים, והדברים ידועים. להלן כמה מחשבות ושאלות בעניין זה.
1. יש האומרים שאין בעיה כלל - האשמים הם השלטונות ואמצעי התקשורת שמנסים להכפיש את הציבור הדתי. אלה בטוחים שפסקי הדין היו שגויים או זדוניים והתנפלות התקשורת היא בבחינת לשון הרע.
2. לחילופין יש אומרים שהבעיה, אם היא בכלל קיימת, היא בהיקפים קטנים שאינם עולים על אלה שבציבור החילוני, שהעבריינות היא, כידוע, לחם חוקו.
3. למרות דוגמאות נגדיות פה ושם אני סבור ששומרי מצוות הם לרוב אנשים הגונים יותר. השאלה היא אם, כמו שאפשר להתרשם מדי פעם, בהנהגת הציבור הדתי נהוג זילזול בחוקי המדינה.
4. בפורום השכן כתבו כמה מהמשתתפים שמסירת מידע, לשלטונות או לעיתונות, על עבירות כגון אלה שבהן מואשם הרב אפרתי, היא עבירה ("מוסר"). האומנם? האם עלינו כשומרי מצוות לעמוד מנגד כאשר נראה לנו שיהודי עבר עבירה פלילית? האם יש בישראל הליך חליפי זמין להליך הפלילי שמוכתב על ידי חוקי המדינה?
5. בישראל יש לתקשורת תפקיד בשמירת החוק. כמה פרשות פליליות התגלו על ידי עיתונאים והגיעו בסופו של דבר להרשעות. יתכן שהעבריינים כלל לא היו מגיעים לבתי המשפט לולא החשיפה הזו, שיש בה לא פעם לשון הרע (למשל כשהפרטים שפורסמו אינם מדוייקים ויש בהם עלילות שוא יחד עם דברים נכונים). מה עמדת ההלכה על כך? האם מותר (או רצוי) למסור את שם העבריין ופרטים על מעשיו לתקשורת?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-8/12/2004 20:38 |
|
| |
אנו הדתיים, או ליתר דיוק כמה מהדוברים בשמנו, מתהדרים בכך שיראת שמיים גורמת לכך שהחברה שלנו טובה יותר. התרשמתי שסטטיסטית אכן הדבר כך, אבל כציבור יש לרבים מאיתנו נטיה לתמוך בסוגים שונים של עבריינות. יש בספרה של צביה גרינפילד (שלצערי אינו תחת ידי) התבטאות דומה. רק לאחרונה ראינו דוגמה מאלפת בפרשת הסרבנות. בשמאל סירבו בודדים, וזכו לגינוי מאדמ"ורי מר"צ. בכתבתו של נדב שרגאי היום בהארץ אנחנו רואים התארגנות לסירוב המוני בברכת מנהיגים דתיים ידועים.
http://tinyurl.com/4k2rp
דוגמה אחרת היא פרשת מימון הישיבות. נתגלו זיופים בקנה מידה גדול שבהם היו מעורבים ראשי ישיבות. במקרים האלה העבריינים מכריזים על עצמם כדתיים, והם מוצאים הצדקה דתית למעשיהם.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/12/2004 23:40 |
|
| |
אריק,
מה שליתא בשליח ליתא בתנאי (עי' תוס' כתובות שתולה זאת במידת השליטה, ופשוט). החלק היחסי שלך במיסים אינו שלך ואתה אינך יכול להתנות עליו, וגם לא לוותר או לא לוותר עליו. אגב, מה עם החלק היחסי ששודדי הדינא דמלכותא (לשיטתו) גובים מאותו חרדי? האם הוא מוותר עליו כלפיך?
הרי זוהי בדיוק בעייתו. הם לוקחים ממנו וקובעים עבורו את החוקים והכללים.
טוב, זה הכל לא באמת חשוב. השאלה המעניינת (ונראה לי שהיא גם עומדת בבסיס חלק מהדיון כאן) היא מה שעלה בגליון 'אקדמות' האחרון, במאמרו של אשר כהן (וישנה הערה במאמרי שמנוגדת לגישתו, כפי שהעיר העורך, אף שכמובן לא ידעתי על מאמרו): מדוע דתי גנב הוא עדיין דתי, ואפילו דתי רוצח, אבל דתי מחלל שבת או שהולך ללא כיפה הוא לא דתי?
מסתמא הנושא כבר נדון כאן לעייפה, ועל כן כאן המקום לקרוא לאחינו האדמו"ר מלינקזעצער להתערב לפני שיהיה מאוחר.
אגב, אנוכי הק', חושב שהקביעה המקוממת הנ"ל היא נכונה במידה רבה (כפי שכתבתי שם).
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/12/2004 07:50 |
|
| |
האם העסקן הדתי שעושה דה לגיטימיזציה לשלטון החוק נמנע מלקבל את ביטוח לאומי וכו'?
אני מודיע בשער בת רבים, אם אותו עסקן חושב שדינא דמלכותא אינו דינא, איני מוותר לו על החלק היחסי שהוא מקבל מתשלומי המסים שלי.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/12/2004 23:45 |
|
| |
לא צריך ללכת לאחד מהקטבים: א. הציבור הדתי נגוע בשחיתות. ב. העבריינות היא לחם חוקו של הציבור החילוני.
מקובלנו שבכל ציבור יש צדיקים, בינוניים ורשעים. שחיתות ציבורית רווחת אצל פולטיקיאים רבים, דתיים וחילוניים. היא גם רווחת במשרדי ממשלה וברשויות, ולא רק באלו המסונפות למשרד הדתות.
נכון שכשיד אדם דתי במעל, הכעס רב יותר, ואולם יצרו הרע של האדם הדתי אינו קטן יותר משל כל פוליטיקאי או עסקן חילוני.
מה בכל זאת הבעיה?
כאשר פוליטיקאי ו/או עסקן חילוני נתפס, אין לו להלין אלא על עצמו ("אני מודה. מעדתי" אמר פעם ח"כ מרץ דדי צוקר שלא שם לב שהוא מקבל משכורת מביה"ס לקולנוע 'קמרה אובסקורה' בהיותו ח"כ). אחרים לא היו בקיאים בפרטי העמותות וכיו"ב.
לעסקן הדתי מאידך - יש מפלט. הוא יכול לעשות דה-לגיטימציה ערכיתצ לחוק המדינה החילוני. גם אם אדם גנב, הרי שכיוון שלא הורשע ע"פ שנים עדים - הרי הוא כזכאי, לדוגמא. או, מי שגונב למען מוסדות התורה על חשבון מוסדות אחרים, בעצם עושה מעשה שאולי הוא מצוה (כפי שמתורץ פה לעתים באשכולות בנושאים דומים).
לכן, מעידה של עסקן דתי היא בעצם מלחמה נגד שלטון החוק, וזה, מה שיותר מקומם בה.
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2004 16:06 |
|
| |
אתייחס בקצרה לנקודה אחת בלבד: הטענה שאכן מושמעת לפעמים לפיה יש דין "מוסר" למי שמסגיר אדם דתי (ובעצם כל אדם יהודי) לרשויות החוק. אמנם מבחינה הלכתית יש מקום לכאורה לומר כך, וגם זה לא כל כך ברור; אולם השאלה הנשאלת היא: האם מי שטוען כך יסכים כמו כן לטעון את אותה הטענה כאשר לדוגמה מישהו יפרוץ לביתו, או יגנוב לו את הרכב. האם גם אז הוא יאמר שמצד דין "מוסר" הוא לא יכול לפנות למשטרה ולבקש את עזרתה ? סבורני שלא, ולפיכך דעת לנבון נקל שזוהי צביעות גמורה לטעון כך.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 03/12/2004 16:10:58
|
|
|
|
|
