ערך העבודה לפי הרמב"ם

מקובלנו בחוגי הפורום שכל מי שהולך בדרכו של המרב"ם במידה זו או אחרת אינו אמור להתפרנס מהתורה אלא להינות מיגיע כפיו.
ברצוני לחקור, האם לפי הרמב"ם הערך הוא ליהנות מיגיע כפיך או הערך הוא לא להינות מתלמוד תורה.
מסתבר שהעיקר כצד השני שהרי שבט לוי אמור להתפרנס ממעשר תמורת התיחדותם לעבודת המקדש ולתלמוד תורה ואין עליהם את החובה ליהנות מיגיע כפיהם. מכאן אני מסיק שלפי הרמב"ם אין ערך בהנאה מיגיע כפיים ומי שזוכה רבש"ע מולידו לשבט הנכון או מזכהו בפיס.

ישרן,
הציטוט מקהלת רבה:

חד אסייא בציפורי הוה בידו שם המפורש.
כד בעא למידמך,
אמרין: אית הכא בר נש דמימסור ליה?
אמרין: אית הכא, רבי פנחס בר חמא.
שלח בתריה ואתא, ושאיל יתיה,
ואמר ליה: נסיבת מן יהודאי כלום מן יומיך?
אמר ליה: נסיבית מעשר ולא קבל עליה מימסר ליה מימסר.
אמר: דילמא תבע גבי בר נש כלום ולא יהיב ליה וכעס עלוי וקטל ליה?

איך המדרש מבין מהי הזכות של מעשרות?
איך נציחס למימון של המדינה?

עלה בדעתי רעיון ששבט לוי קבל מעשרות מה' ולא מצדקה כי המעשרות הם תרומה לה' וה' גזר לתת מ"שלו" לשבט לוי כלומר זה שה' צוה בתורה לתת ללויים זה מקביל לזה שה' יספק לכל חכם שמזוהה עם ה' (שפרש מחשבונות הרבים) את צרכיו. אבל בהחלט לא שידרוש מהציבור צדקה כי זה ממונו של הציבור ואילו המעשרות הם ממון ה' והראיה שמפרישים גם כאשר אין אפשרות לתת ללויים.
ואולי גם שבט לוי לא יכולים להתפרנס מהצדקה ממש.

עוד בענין זה יש בחז"ל גם התיחסות שלילית ליושבי קרנות שהם בטלנים ,בלי קשר לצורת ההתפרנסות שלהם. ומשחקי קוביה שאינם עוסקים בישובו של עולם.
אמנם יש גם "איסורים" של קרדום לחפור בה והענין של לא להזדקק לבריות שהם 2 בעיות שלא סותרות . ויתכן לדעתי ששבט לוי כלל לא נקראו שנזקקים לבריות.

כל המכשלות שנובעות מקבלת שכר על תלמוד תורה יכולות לקרוא גם לשבט לוי (בסוף פרק ד' דפסחים הגמרא מתיחסת למספר משפחות כהנים מיוחסות), אלא ההיתר שלהם הוא מצד שהמעשרות מוסדו בתורה (ואעפ"כ מצאנו מדרש מעניין על המנעות מקבלת מעשרות, קהלת רבה פרשה ג', www.daat.ac.il/daat/toshba/kohelet/3a-2.htm)
מכאן, שאם מערכת הכוללים תמוסד ע"י המדינה, ואיני מתיחס כעת לבעיות נוספות העלולות לצוץ מכך, לא תהיה בעיה גם לדעת הרמב"ם.
זו מסקנתי ואיני בטוח שאני מסכים אתה.

רו"ד - התגעגעתי ,

שמחתי לראות את תגובתך לדברי, עד שאיני יכול לומר על הודעתי שהיא נכתבה 'לשמה' ללא כל שכר. אני מסכים עם דבריך.

אישאמת,

אף אחד לא ניסה לטעון שאנו חיים כיום לפי דברי הרמב"ם. דומני, שאף לדברי טקסטים יותר קאנוניים מספריו ההערה שלך רלבנטית (למשל, תורת משה). זה עדיין לא אומר שאין מקום לדיון בהשקפת הרמב"ם בנושאים אחרים.

תשובה מהבטן:
אין בושה גדולה מלהתפרנס מלימוד תורה.
יש "כמה" הנאות בעולם שהם יותר מהנים מיגיעת כפיים.כמה.. אבל לא הרבה.
אין ערך עליון ליגיעת כפיים (לבד החינוך שבדבר).
יש ערך חשוב ביותר לא לעשות תורתך "קרדום"..
(וזה לע"ד היה אומר כל מי שהכיר את הרג"ן)
ולעניין: הלוואי והיה היום בציבור שלנו ערך ליגיעת כפיים אפילו קצת ממה שהרמב"ם חשב (על הצד שלרמב"ם "אין" ערך בזה)...
אבל אני נותן את כל הערכתי לממיתים עצמם באוהלה של תורה ללא יוצא מן הכלל, כי גם זה חסר היום (כן אפילו בציבור שלנו).

הלכות תלמוד תורה פרק ב:

"ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה: מפני שרוב הנשים, אין דעתן מכוונת להתלמד, והן מוציאין דברי תורה לדברי הבאי, לפי ענייות דעתן.

יז אמרו חכמים, כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות. במה דברים אמורים, בתורה שבעל פה. אבל תורה שבכתב, לא ילמד אותה לכתחילה; ואם לימדה, אינו כמלמדה תפלות."

הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"ד:

"גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמיים בחודש, לפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'." וכאשר היא יוצאת לרחוב, באותן הפעמים עליה לצאת רעולת פנים, "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית"."

מי פה מקשיב לרמב"ם?

תוקן על ידי - אישאמת - 13/12/2004 0:12:19

הלכות תלמוד תורה פרק ג - רמב"ם

ט [י] כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה--הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא: לפי שאסור ליהנות בדברי תורה, בעולם הזה.
י אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו, לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו, אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטס את הברייות.

יא מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא: שנאמר "יגיע כפיך, כי תאכל; אשריך, וטוב לך" (תהילים קכח,ב)--"אשריך" בעולם הזה, "וטוב לך" לעולם הבא שכולו טוב.

http://kodesh.snunit.k12.il/i/1303.htm


ואם נרד לעובי הקורה, אז,

החכם/החסיד הוא גם העשיר ,והעשיר הוא האדם השמח בחלקו, כך שהוא מודה לשם על "יגיע כפיו" - והוא נהנה מעצם המלאכה, שאותה חלק לו השם, ולכן המלאכה היא ערך בפני עצמו – כמו שכתוב, "אהוב את המלאכה" כמו שהרמב"ם מביא את הדוגמא של רב יוסף שהבאתי למעלה.

סיכום זכויות היתר לתלמידי חכמים על פי הרמב"ם

1) שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה מרצונו הטוב, ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה כך יש לו שכר גדול, וזהו המטיל מלאי כיס ת"ח האמור בברכות לד/ב יש זכות קדימה לתלמידי חכמים שתימכר סחורתם לפני כל סחורה של אחרים כפי שרואים בגמרא בבא בתרא כב

2) בנדרים סב אומרת הגמרא שצורבא מרבנן מותר לו לומר על עצמו צורבה מרבנן אני דונו את דיני קודם לאחרים דכתיב בשמואל ב פרק ח "ובני דודים כהנים היו" מה כהן נוטל בראש, אף תלמיד חכם נוטל בראש

3)תלמידי חכמים פטורים מתשלום מיסים וארנונות, כפי שמובא בנדרים סב שכן אלו חוקים שקבע להם ה' יתברך כמו שקבע מתנות לכהן ומעשרות ללוי, וכמו שפיטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים, כך פטרה התורה תלמידי חכמים מתשלומי מיסים ושאר דברים.

עיינו גם בהלכ' תלמוד תורה פ"ג ה"י, וכן כתב רבינו יונה על מסכת אבות פ"ד מ"ה. בטור יו"ד רמ"ו פ"ק כדברים האלה להלכה. והמהר"ל ב"דרך חיים" על מסכת אבות ר' משה בן מכיר ב"סדר היום", פרק "סדר עסקיו" דף טז. ושו"ת גידולי טהרה בסי ז

ממללא,

אינני מסכים עם קביעתך ש"מכל מקום יש לזכור, שאף הזיהוי של לומדי תורה המתפרנסים מן הצדקה עם בני שבט לוי, מקורו בדברי הרמב"ם עצמו בסוף ספר זרעים"

הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל אינו מזכיר תלמוד תורה ולו ברמז. הוא מדבר שם על "כל איש ואיש מכל באי העולם" - היינו גויים ויהודים כאחד ולכן הוא גם אינו מזכיר כלל תלמוד תורה אשר אסור על מי שאינו יהודי.

אמנם, כדברי י"י לעיל, בפירושו לאבות הוא יוצר הקבלה כזו, אבל היא באה כדי להראות את הצד השווה בין שתי אוכלוסיות שהתורה העניקה להם הטבות [מסויימות ומוגבלות ביותר במקרה של לומדי תורה], וזה מתקשר להערה בסוף הודעתך, כי הרמב"ם כותב שם: "אבל הדבר שהתירתו התורה לתלמדי חכמים הוא שיתנו מעות לאדם להתעסק להם בהן ברצונו אם ירצה... כי אלה זכויות קבעם ה' להם כמו שקבע את המתנות לכהן וללוי כפי שבא בקבלה. כי שתי הפעולות הללו עושים אותם לפעמים הסוחרים זה עם זה דרך כבוד ואע"פ שאין שם חכמה, ולפחות שיהא תלמיד חכמים כעם הארץ שמכבדין אותו".

נדמה לי שאם מקישים מכך למצבנו כיום, אם אדם שמחליט ללמוד תחום הומני באונ' [להבדיל ממדעים אשר עליהם ניתן לומר שהמדינה מקבלת תמורה ישירה מהלימודים] מקבל סבסוד מהמדינה מדוע שלא יקבל גם תלמיד ישיבה מימון, וכלשון הרמב"ם "ולפחות שיהא ת"ח כעם הארץ שמכבדין אותו". נשאלת רק השאלה האם ראוי שמימון ת"ת יהא תלוי במימון הבלים. מה יקרה להיקש הזה כשהמדינה תתפכח ותפסיק לממן תחומי לימוד שאינם מועילים לה במאום כמעט?

לעצם השאלה באשכול, נדמה לי שאפשר להוסיף שמההלכה האחרונה בהלכות שמיטה ויובל ניתן ללמוד שהרמב"ם מעלה את האפשרות של אדם אשר אינו עובד כלל או כמעט ואינו עובד ובכל זאת "נתקדש קודש קודשים" כך שהעבודה לכשעצמה נראה שהיא אינה ערך בעיניו.

ממללא,

לאור גישת הרמב"ם עולם התורה מתקיים לעולם ועד.

אני עדה!
השאלה היא למה אתה קורא 'עולם התורה'?

לאיך שנראה עולם התורה במציאות של שנות האלפיים, זה עולם תורה?

אריק,

לענ"ד פשוט שהרמב"ם מתנגד לקבלת טובת הנאה כספית תמורת לימוד תורה, ולא שהוא מכיר בערך העבודה כערך בפני עצמו (בניגוד להגות 'תורה ועבודה' אשר אחזו בה אף חלק מחז"ל). תפיסתו זו היא פועל יוצא של תפיסת ה'לשמה' הקיצונית שלו, אשר באה לידי ביטוי גם בעניינים אחרים, למשל:

א. השתלחותו בכותבי 'שמות' במזוזה (הל' מזוזה, פ"ה ה"ה): "...אלו שכותבין בה מבפנים שמות המלאכים, או שמות קדושים, או פסוק, או חותמות--הרי הן בכלל מי שאין לו חלק לעולם הבא: שאלו הטיפשים, לא דיי להן שביטלו המצוה; אלא שעושין מצוה גדולה, שהיא ייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא ואהבתו ועבודתו, כאילו הוא קמיע להנית עצמן, כמו שעלה על ליבם הסכל שזה דבר המהנה בהבלי העולם".

ב. התנגדותו לשימוש בחפצי קדושה כסגולות לריפוי (הל' ע"ז פי"א, הי"ג): "הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה, וכן הקורא על התינוק שלא ייבעת, המניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן--לא דיי להן שהן בכלל חוברים ומנחשים: אלא שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפאות גוף, ואינן אלא רפאות נפשות, שנאמר "ויהיו חיים, לנפשך" (משלי ג,כב). אבל הבריא שקרא פסוקין או מזמור מתילים, כדי שתגן עליו זכות קריאתן, ויינצל מצרות ונזקים--הרי זה מותר" (והשווה להי"ב שם).

ומכל מקום יש לזכור, שאף הזיהוי של לומדי תורה המתפרנסים מן הצדקה עם בני שבט לוי, מקורו בדברי הרמב"ם עצמו בסוף ספר זרעים, לאחר ההסבר בעניין מעמד שבט לוי (הל' שמיטה ויובל, פי"ג, ה"ח - הי"א):

ה"ח: כל שבט לוי, מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא ייטלו חלק בביזה, בשעה שכובשין את הערים--שנאמר "לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי, חלק ונחלה--עם ישראל" (דברים יח,א), "חלק" בביזה ו"נחלה" בארץ; וכן הוא אומר "בארצם לא תנחל, וחלק, לא יהיה לך בתוכם" (במדבר יח,כ), בביזה. ובן לוי או כוהן שנטל חלק בביזה, לוקה; ואם נטל נחלה בארץ, מעבירין אותה ממנו.

ה"ט: ייראה לי, שאין הדברים אמורים, אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקוב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם; אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל--הרי הכוהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן, ככל ישראל.

ה"י: ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו: מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים--שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל" (דברים לג,י). לפיכך הובדלו מדרכי העולם--לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" (דברים לג,יא), והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח,כ).

כלומר, לכאורה כדבריך ששבט לוי זכה והובדל מכלל יושבי תבל ומכאן ההיתר שלו. ובכל זאת...

הי"א: ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים. הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי--אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).

ומהו בכל זאת ההבדל? הר"א ליכטנשטיין במאמרו 'זאת תורת ההסדר' טען שכל בן תורה יודע לצטט את הרמב"ם הזה ולהסביר את הפטור משירות בצה"ל, ואולם, רבים שוכחים שהרמב"ם כנראה לא החזיק את עצמו כמי שהלך ישר בדרכי הא-להים ופרק מעל צוארו עול חשבונות הרבים - ועל כן לא הסתמך על ההיתר ולא התפרנס על הצדקה.

כלומר, בניגוד לבן לוי שלא נדרשת ממנו התנהגות מסויימת על מנת להנות מהפטור, הרי שמלומד תורה היא כן נדרשת.

_______________

והערת אגב -

לרוב אנו דנים בשיטת הרמב"ם בהקשר לשאלת גיוס אברכים ו/או קבלת מלגה מהכולל. לענ"ד, הליכה אחרי הרמב"ם בעניין זה מעיבה גם על ישיבות ההסדר, מרצים למדעי היהדות באוניברסיטאות, סטודנטים שמקבלים מלגה מהאונ' על לימוד תורה בחלק מהיום, תלמידי מוסדות דתיים שמקבלים צדקה וכיו"ב.

האם עולם תורה יכול להתקיים בימינו לאור גישת הרמב"ם?

על מה שבט לוי מקבל מעשרות, על עבודה כלשהי?
הנה לשון הרמב"ם במו"נ ח"ג פל"ט (תרגום הרב קאפח מאתר www.daat.co.il)
וכך עניין התרומות והמעשרות כבר ביאר טעמם כי אין לו חלק ונחלה עמך וכבר ידעת טעם הדבר, שיהא השבט הזה בכללותו מיוחד לעבודה ולימוד התורה, ולא יתעסק בחריש ולא בקציר אלא מיוחד לה', כמו שאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל , ותמצא לשון התורה בכמה מקומות 'הלוי והגר והיתום והאלמנה', לפי שהוא מונה אותו תמיד בכלל העניים כיון שאין לו רכוש.


הלוי מקבל את מעשרותיו על שהוא מוכן ללימוד תורה. יוצא שההבדל בין אברך לבן שבט לוי הוא לא בקיבול שכר על תלמוד תורה אלא בייחוס.