יהודהל'ה "נושר"?!

כולם קוראים לך יהודהל'ה.
עוד בחיידר קראו לך כך.היית ילד חמד.אפרוח זהוב עטור כיפת קטיפה שחורה כשאותיות פימו צבעוניות מעטרות את שוליה.
מנחם -המלמד אהב אותך ,אולם אליה וקוץ בה .כשהצלחת לקרוא קיבלת תמיד סוכריה אדומה ,וכשקצת שכחת את שיעור האתמול מפאת בעיות הלמידה שלך ,הוא היה נוזף בך ואומר לך שחיימק'ה אחיך הקטן ממך יודע יותר טוב ממך לקרוא.
אבא היה חוזר איתך על האותיות לפעמים ,ומבטיח לך מתנות במידה ותצליח לקרוא נכון את דף הפעילות שלך .

חיימק'ה תמיד הצליח לקרוא יותר טוב.אמא תמיד היתה משוחחת על כך עם סבתא,ובסוף השיחה תמיד היתה שואלת את עצמה -מה יהיה עם יודק'ה.
תמיד הרגשת שאתה לא מצליח להדביק את הקצב.
משהו שם לא נתן לך להתקדם.
בכיתה אמר לך המנהל הרב דוידוביץ' שאתה לא מנצל את הפוטנציאל שלך.
שילד כמוך יכול להגיע ל"יותר".
אף פעם הוא לא ניסה לגלות יחד איתך מה הוא הפוטנציאל שלך .
מה הוא באמת ה"יותר" ששיך רק לך.
האם הכוונה לכישרון המשחק לך ,או אולי ליכולת ההבעה המילולית שלך.

תמיד כינו אותך חוצפן.
בכיתה ד' היית צריך לכתוב 200 פעם "התחצפתי למורה ולכן לא אבוא לסיור מחר"
הסתכלת על הדף וראית שאתה כישרוני מאוד בלהתחצף.
חשבת שזוהי תכונה שמעוררת תגובה .הנה סוף סוף הבחינו בך.
לפחות יודעים עליך משהו.אתה חוצפן.

אף אחד לא הצליח לראות את הפחדים שלך מהצלחה,את חיימקה אחיך הקטן שאצלו הכל הולך בכזו קלות .את העובדה שהוא מצליח להכין כוסות תה ולא נישפך לו שום דבר.
רק לך תמיד העירו.אצלךתמיד הכל נישפך.
אמא תמיד נהגה להעיר לך שממך לא יצא כלום.
שאם לא תלמד ברצינות שום דבר לא יעזור.
בלילות תיכננת לברוח .
תמיד אפפה אותך תחושת חוסר שייכות .חיימקה ,ומנדי,דבורי ונחמי כל כך מוצלחים.
הכל הולך להם בכזו קלות.
בעצם ,שאלת את עצמך מה אני עושה במישפחה הזאת?
רצית מדי פעם לצעוק להם-היי תיראו אני מצליח לטפס מעל לגדר של ברקוביץ ולקטוף לימונים.
כל כך רצית שיראו שהצלחת להביא את הכדור שנפל על הגג של משפחת קליין בלי שהם יבחינו בזה בכלל.
כי משפחת קליין תמיד צעקה על מי שזרק לגג שלהם חפצים שונים.

כל כך רצית לספר שאתה מאוד אוהב חתולים.
תמיד הסתכלת איך החברים בשכונה מתעללים בחתולים ומפחדים מהם,ואתה ..כל כך רצית לבכות.
אתה כל כך מרחם על חתולים עזובים.
אבל פחדת שיצחקו ממך.

בערב הזמינו אותך למתמידים.
באת לשם.כולם ישבו ולמדו.רצית כל כך גם..
ישבת והאותיות פרחו להם באויר.המון מחשבות הציפו אותך ,חשבת על יוסי שחייב לך שקל.על דוידי ששפך עליך דבק מהבקבוק בכיתה והכל התלכלך לך ,פתאום רצית להרביץ לו.
הסתכלת בחלון וחיכית כבר שיחלקו את הוופל.
המורה ניגש אליך ואמר לך שניראה לו שאתה מסוגל ליותר.
ואתה לא מתאמץ מספיק.
הוא דוקא היה נחמד.
אבל לא הראה לך איך מגיעים ליותר.הוא פשוט לא ידע שאצלך בתחום הזה אין סתם כך יותר.אצלך דרושה עבודה מיוחדת.
הוא לא כעס בכלל.הרגשת שהוא מצטער בשבילך.

פתאום גם אתה הצטערת על עצמך.
רצית ללמוד כל כך והמחסום המטופש הזה שוב היה שם.מן חומת אבנים שקשה לנגח בראש גלוי.שוב התמלאת זעם.
כעסת על עצמך .הבנת שאתה ילד רע.

חשבת לעצמך שאם אתה ילד רע -אז אתה צריך לעשות דברים שילדים רעים עושים.
התחלת לחזור הבית מאוחר.קיוית שאמא ואבא ישאלו אותך מה קורה איתך.
התחלת לקלל את חיימק'ה ולהציק לו.אבא העניש אותך ולא קנה לך ממתק בנר חמישי בהדלקהלפני שלוש שנים.
שושי אחותך כל הזמן קינטרה אותך -יודקה המופרע,יודקה ילד רע.
הרגשת שכל העולם שונא אותך.
רצית להראות לו שגם אתה שונא אותו .ואולי גם התחלת לחשוב שאתה לא שווה כלום.

הלכת לערבית .
לא יכולת לקרוא את התפילה.אבא הסתכל עליך מהצד ועשה לך את הפנים המיואשות שלו.הפנים שאומרות יודקה -אתה מאכזב אותי .
בסוף התפילה הלכת הביתה לבד.נישארת מאחור.
פגשת את בני .קורב משפחה רחוק שבא לבקר את השכנים.
שוחחתם.
הוא סיפר לך שיש לו תוכנית .
הוא רוצה לעזוב את הבית
היתה לו כיפה קטנה קטנה שחורה ומכנסיים עם כפתורי ברזל.
היתה לו וספה כסופה והוא לקח אותך לסיבוב.
נורא התרגשת מהסיבוב .הרגשת חופשי.מאושר.שמח.
בני נתן לך תשומת לב .הראה לך שאתה שווה משהו.
נתן בך אמון.
החלפת כיפה .כמו בני.עבדת בערב במישלוחים.
צברת קצת כסף.
לפעמים הלכת לישון אצל בני.
כעסו עליך מאוד,אמרו לך שלא יכירו בך כבן.שישבו עליך שבעה .
ואז זה היגיע.החלטת שאתה עוזב הכל.לא לומד יותר בכלל.
במילא הרב בישיבה כבר אמר שהוא מזמן היה זורק אותך לולא אמא היתה מורידה דמעות במשרד.
ואתה ראית בעיני רוחך את אמא מנגבת את פניה במשרדו של המנהל ובוכה ..
עזבת הכל .

עכשיו אתה רק מגיע מדי פעם הביתה .ישן אצל בני ומחכה .
מחכה שמשהו יקרה.
שמישהו יגיד שאתה שווה !.שאתה בסדר.שאתה יכול !שלא משנה מה איתך ,אתה אותו יודקה זהוב מבט ,שכל כך מחפש מעט הכרה ביכולות הטובות שלו וגם ביכולות שאיש מעולם לא העריך או הבחין בהם.
אתה מחכה שאמא תכיר באישיות הכל כך מיוחדת שלך ,בטוב הלב המתפרץ שלך .
ביכולות הפיזיות הנהדרות שלך .בגמישות הגוף .ביכולת להבחין בהתנהגויות שונות של אנשים ,בחוש הצדק המפותח שלך ,ברחמים שלך ,ברגישות הכל כך חזקה שלך לאמת וצדק.
בהסתפקות שלך במועט.
בשאיפות הגדולות שלך להיות עצמאי .
אתה כל כך רוצה שאבא שלך יראה שאתה מבחין בדיוק מי מתפלל ומי לא ,שאתה מסתדר היטב עם כסף,שאתה גומל חסדים בסתר,שחברים זה דבר חשוב לך ,שאתה מאוד אוהב ספורט ונהנה לשחק כדור רגל במגרש.שאתה מאוד אוהב מוסיקה.שאתה לא כל כך מסתדר עם חולצות לבנות ,אבל זה לא נורא .אתה מכבד אותו מאוד,ושאתה מאוד מאוד אוהב את השם בכל זאת .

כל כך היית רוצה לראות את אמא שלך מזילה דמעות ענקיות של : ק ב ל ה !!!!

התבהרות וכולם

אם מדובר בחוסר סבלנות או סבלנות כלפי ילד ששונה מהרגיל, ולא בבעיות חריגות, את צודקת שכאן יש בעיה חמורה אצלנו. ויש לכך סיבה נוספת.

אני חושש שזה נובע מרמת אידיאלים גבוהה מדי שאנו מציבים לעצמנו. אנו שוכחים שאנו בני אדם, ושלא ניתנה תורה למלאכי השרת. איננו מסוגלים לפרגן לעצמנו חולשות, לא לנו, לא לאחרים ולא לילדינו.

(איננו מסוגלים לפרגן חולשות אפילו לגדולינו. הנקודה האחרונה הזו עומדת ביסוד ההתנגדות לפורום שלנו. אסור להודות שחז"ל לא ידעו את כל המדעים כולם).

***

לפני כמה שנים קראתי חוברת שיצאה לאור בידי מומחים לטיפול בנוער פורש. כמה קטעים משם עשו עלי רושם כבד.

הנושא היה עולמו הפנימי של נער שפרש. הוא תיאר את הדילמות הקשות שעברו עליו. האם חשבנו אי פעם עד כמה הדרישות האידיאליות מדי אינן משאירות לנו מקום לשמחה בהשגינו?

הנער תיאר כיצד ניסה להתפלל בכוונה. אם מבינים במונח זה ריכוז בכל מילה של התפילה, זה בלתי אפשרי. אבל גם אם הצליח, פחות או יותר, להתרכז בכל התפילה, הוא לא יכול היה להנות מההישג הזה. הוא רצה לראות אם מישהו שם לב לריכוז המופלא שלו, אולי המשגיח, ומייד הלקה את עצמו. מה זה? זו תפילה לא לשם שמים!

מי שנמצא במצב זה, מגלה בהדרגה כי המצוות הן רק עול - עול נפשי כבד. ואין בהן שמחה.

וזו, לדעתי, עבירה גדולה מאד, שצריך לעשות עליה תשובה. והלא מקרא מפורש הוא שיש לשמוח בעבודת ה'. והחיי אדם מביא בשם האר"י שזכה למדרגותיו בזכות השמחה בכל מצוה.

***
איך נוצרה האידיאליזציה הזו?

לדעתי, יש לכך כמה וכמה סיבות. חלק מהן בתפיסת עולם סגפנית מדי, כזו שניכרת גם אצל חסידי אשכנז וגם בעולמה של חסידות צפת. יש לה שורשים מסויימים בגמרא, אך היא הפכה למיקבץ של תביעה שעיקרה: לא להנות משום דבר, ואולי לקדש את הסבל.

חלק מהן בתפיסה אידיאלית של טהרת המניע. כל "נגיעה" של הנאה, שביעות רצון, או תקווה כלשהי אסורות. דל מהכא את קביעתו של נפש החיים כי השמחה בלימוד וההנאה ממנו היא חלק מתכלית הלימוד. כל הנאה היא צדדית ולכן פסולה ואסורה.

חלק מהן מתוך האידיאליזציה שאנו עושים לרבני הדורות הקודמים. הסיפורים עליהם מציגים אותם בתור יותר ממלאכים. אין להם בעולמם שום רצון עצמי. אם יש, הם נלחמים בו עד שהם מכחידים אותו.

ואחר כך, אנו באים ומיישמים את התביעות הבלתי אפשריות האלו לגבי עצמנו ולגבי צאצאינו - כי מה שהאדם אינו מצליח להשיג בעצמו הוא מקווה להגשים אצל ילדיו.

***

אנו מחנכים את ילדינו לשתי הנחות יסוד:

א. האידיאליזציה של המניע.

ב. התביעה לדרוש זאת מעצמנו.

שילוב של שתי אלו יכול לדרוס כל שמחה אצל ילד או מתבגר, כפי שניסיתי לתאר לעיל.

***

איך מתקנים כזה דבר? איני יודע. מצד אחד, יש לפתח מודעות לנושא. מצד שני, כיון שמדובר בהורדת דרישות ובצימצום אידיאליזציה, אפשר שלא ירצו להקשיב לזה.

צריך כנראה למצוא איזו דרך בינים שלא תפגע באידיאליזציה המופרזת אך תניח להורים להתחשב במיגבלות הילדים ולכל אחד מאיתנו לשמוח בחלקו ובדרגתו.

ובעצם, זה מה שעושים מספר לא קטן של אנשים ומומחים. חיים ולדר במאמריו וספריו. יחיאל יעקבזון ושאר העוסקים בתחום. איני אומר שאין שם טעויות (איני מכיר אותם מקרוב, אך ראיתי פה ושם איזכורים שלהם ולצד השבחים השמיעו ביקורת), אך מי שלא עושה לא טועה, והכיוון הוא חשוב.

לדעתי, כרגיל, היוזמה צריכה להגיע מגבוה. מנהיגי הציבור, הרבנים, "גדולי הדור", הם שצריכים ליטול את היוזמה ולהעביר את המסר.

***

כיון שהארכתי, אאריך עוד קצת. יש משהו מוטעה בגישה שלנו, של כולנו. דברים חשובים שביסודו של עולם נעשים על ידי הדיוטות. דברים פחות חשובים נחשבים למשהו שצריך בשבילו רשיון, או לפחות קורס.

כדי להיות נהג, צריך רשיון. קורס, מבחנים. כדי להחזיק נשק, צריך רשיון (אולי גם קורס? איני יודע). אבל כדי להתחתן, להוליד ילדים, לגדלם - כל זה נעשה בצורה "טבעית". ו"טבעית" במקרה זה אינו תמיד בצורה נכונה.

בציבור החרדי, לפני חתונה עוברים החתן והכלה הדרכה כיצד יש לנהוג זה בזו. אולי דרוש לנו קורס גם להורים? לחינוך הילדים? ולחינוך עצמנו?

כמובן, יש לנו קורס כזה בתוך התורה, בתוך הגמרא. אבל לשם כך צריך לדעת איך לומדים אותן...

וכבר הארכתי יותר מן הראוי...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אריק

לא כל כך הבנתי את שאלתך. אנסה להסביר מדוע.

א. האם יש ישות כזו ושמה "ציבור"? ציבור מורכב מאוסף של פרטים. אין באונטולוגיה ציבור, רק יחידים.
כמובן, ביניהם שוררת מערכת יחסים מורכבת, שמצדיקה התייחסות ל"ציבור", אבל זו אינה ישות.

ב. ציבור, במידה שניתן לדבר עליו, אינו מחליט ואינו מחפש עקביות. אם יש לו מנהיגים, המנהיגים שלו עשויים לחפש עקביות. בתנאי שהם מסוגלים לכך. בתנאי שזה חשוב להם. בתנאי שהם מנהיגים באמצעים רציונליים.

ג. לפיכך, ההסבר לסתירה לכאורה מצוי, לדעתי, לא במערכת אמונות מורכבת ודיאלקטית, אלא בנסיבות היסטוריות. האידיאולוגיה - או הדיאלקטיקה - שירתה כאן לדעתי את הצרכים.


***

יצחקומר

ממתין לתגובתך המפורטת.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תודה למתייחסים,ואשתדל להוסיף מעט על דבריו הניפלאים של מיימוני ושאר החברים גם כן.
היחס לשונה (ולא לחריג) הינו יחס של חרדה קשה.
לא מדבתר על חריגויות קשות אלא בהחלט על הקלות
אלה שמביאות לאט לאט את יודהלה לקיצוניות.
בהתחלה קשה לו להתפלל,אחר כך הוא כבר לא משתתף במשחות שכונתיות ,אחר כך קורה עוד משהו.
החברה מסביב מייד מגיעה למצב שיפוטי,אוי מה קורה ליודהל.
אין אמפטיה.
ולאו דוקא בחברה החרדית.
ואני מדברת על תהליכים מקדימים,שאילו שם,בנקודת ההתחלה יודלה יהה מקבל קצת יותר גיבוי.
קצת יותר משוב,אילו מישהו שם בדרך אל ההתדרדרות היה רואה שיודלה ילד ניפלא.
מלא אנרגיות ובעל ביטחון עצמי והיה מנתבו לפעולות חיוביות הרי שאולי משהו שם היה נעצר ואולי אף משתפר.
אולם הפחד שלנו מהשונה ,מהאמיץ יותר ,ומהלא נורמטיבי מאלץ אותנו לעיתים לא לראות.
להתהלך כעיורים בחברה וגם ..בתוך המשפחה.
והתהליך קורה .יש לו חיים משלו.

I think drop-outs is a common issue where ever you go. To lower the education level because of drop-outs is pretty folish. As long as there is education there will be drop-outs.

דומני שברוב הבעיות הקיימות כיום בחברה החרדית, אין כתובת לתלונות, כוונתי שהדברים מונעים מתוקף האנירציה בלבד, אז נכון שאם מישהו ינסה להניע שינוי מהותי בצורה אגרסיבית הוא בודאי יתקל בהתנגדות של גורמים מסויימים, ולא חכמים במיוחד, אך בחכמה ובערמה ניתן להכניס שינויים מתבקשים העונים על הצרכים ולא מתנגשים במוסכמות בלי לעורר התנגדות.

מיימוני,
סטיה קטנה ובראשי פרקים עקב קוצר הזמן, מדוע הציבור שפסק הלכה כרשב"י וסומך על בטחון בצורתו הקיצונית של רשב"י בנושאי פרנסה, סובר בעניני רפואה שלא כרמב"ן?

התבהרות, קטע מעולה ! וחשוב .


מיימוני, צר לי לא להסכים איתך. { יותר מאוחר אסביר גם למה }