עיבור המעוברת
"תניא לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזרה שמא תעשה עוברה סנדל". (יבמות, דף מב עמוד א).
ברייתא זו אוסרת לשאת אשה, או שהיא בהריון מבעל אחר, שנפטר או שנתגרשה ממנו, מאחר ו"שמא תעשה את עוברה סנדל".
כיצד עושים מעובר סנדל ?
לדברי רש"י: "סנדל /הוא/ ולד שאין לו צורת פנים וקיימא לן במסכת נדה (דף כה) אין סנדל שאין עמו ולד משל לאדם שסטר את חבירו והחזיר צורתו לאחוריו, דכשהיא מעוברת וחוזרת ומתעברת, דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו". (וראו גם את פירושיו בכתובות דף לט עמוד א, ובנדה דף מה עמוד א).
בעלי התוספות (במסכת יבמות) שהביאו את פירושו של רש"י, העירו עליו:
"והא דאמר בהמפלת (נדה דף כז.) דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, צ"ל דהיינו דוקא בן קיימא".
בהמשך דבריהם, מביאים בעלי התוספות, גם את פירושו של ר"ת ל"סנדל":
"ור"ת מפרש, דסנדל הוא כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך, נכנס השכבת זרע בין שני הולדות ודוחק אותם, ועושה את האחד סנדל".
------
ה"סנדל" מופיע בברייתא אחרת, בעוד במספר מקומות בתלמוד, (יבמות דף יב עמוד ב, ודף ק עמוד ב, כתובות דף לט עמוד א, נדה דף מה עמוד א):
"תני רב ביבי קמיה דרב נחמן: שלש נשים משמשות במוך, קטנה מעוברת ומניקה, קטנה שמא תתעבר ושמא תמות, *מעוברת שמא תעשה עוברה סנדל*, מניקה שמא תגמול בנה וימות ... דברי ר"מ. וחכ"א: אחת זו ואחת זו משמשת כדרכה והולכת, ומן השמים ירחמו משום שנאמר שומר פתאים ה'".
לדברי רש"י שם, השימוש במוך, היה כדי למנוע הריון נוסף:
"משמשות במוך מותרות לתת מוך במקום תשמיש *כשהן משמשות* כדי שלא יתעברו". (ברש"י כתובות דף לז עמוד א: "משמשת במוך - נותנת מוך *לאחר בעילה* ושואבת הזרע", וראו תוספות מסכת יבמות דף יב עמוד ב).
לפירש"י (שכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת, דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו) יש לפרש את מחלוקתם של ר"מ וחכמים כך:
ר"מ מתיר את השימוש במוך, מאחר ובאם האשה תתעבר שנית, בעודה בהריון, "יהרוג" אחד את השני.
ואילו החכמים, אף שאינם מערערים על "אפשרות הסכנה", הם טוענים, ש*אין לחשוש לאפשרות סכנה זו*, מפני ש"מן השמים ירחמו".
יהיה בסדר.
וכך ניתן להבין גם מהמקורות האחרים שבהם מופיעים הביטויים: "מן השמים ירחמו" ו"שומר פתאים ה'", (כפילות זו למה?), וכן מהמקורות שבהם מופיע רק הביטוי "שומר פתאים ה', (ללא תוספת ה"רחמי שמים", (שבת דף קכט עמ' ב, וע"ז דף ל' עמוד ב), או שבו מופיע רק "מן השמים ירחמו", ללא שומר פתאים ה', (עבודה זרה דף יח עמוד א), ניתן להבין, שהסכנה עדיין קיימת, אלא שישנה השמירה, (וראו בספר "שמירת הגוף והנפש", בפרק יא: "שומר פתאים ה'").
אפשרות הריון שני לאשה מעוברת
האיסור בבבלי, על נישואי מעוברת, סובב סביב החשש, שהאשה תכנס להריון בעודה הרה, שעליו כותב ד"ר אברהם שטינברג, באנציקלופדיה ההלכתית רפואית, (בערך "הריון", חלק ב, עמודה 170):
"ההריון מפסיק את מחזורי השחלה והרחם, בהשפעת השינויים ההורמונליים נמנע הביוץ בתקופת ההריון, ועל כן אין אפשרות שהאפשרות שהאשה תחזור ותתעבר בזמן הריון. קיומה המתמיד של רירית הרחם מונע את הופעת הווסת".
לדבריו, (אני נאלץ לצטט אותו, כמקור "מבחינה רפואית", מפני ש"אנטומיה ופזיולוגיה של האשה", לא היה מקצועות חובה בישיבה שבה למדתי), אשה אינה יכולה להתעבר בעודה מעוברת.
ואין לי אלא לשאול:
אם אשה מעוברת אינה יכולה להתעבר, מדוע כתב רש"י שהחשש הוא: "דכשהיא מתעברת וחוזרת ומתעברת, דוחק האחד את חבירו ופוחת צורתו".
מדוע בברייתא המופיעה בנדה דף לא עמוד א: "תנו רבנן שלשה חדשים הראשונים תשמיש קשה לאשה וגם קשה לולד אמצעיים קשה לאשה ויפה לולד אחרונים יפה לאשה ויפה לולד שמתוך כך נמצא הולד מלובן ומזורז", לא מצאנו כל זכר לאיסור קיום יחסים בעת ההריון, מחשש לסכנה, אלא רק על "קושי לולד", וגם זה רק בשלושת החדשים הראשונים?
מדוע ה"חכמים" שדעתם היא, שישנו "חשש סכנה" בתשמיש בעת הריון, סומכים על "מן השמים ירחמו"? וכי סומכין על הנס?
האם ייתכן, שאפשרויות ההתעברות (והסכנה) הן זעומות, ואעפ"כ סובר ר"מ שעליהן להשתמש במוך מאחר והוא חושש למיעוט, (ראו נדה דף לא עמוד ב: "ומאן תנא דחייש למיעוטא ר"מ היא..."), ואילו החכמים מתירים את קיום היחסים אף ללא מוך מפני שאינם חוששים למיעוט?
לדברי ר"ת: "כשהאשה מתעברת תאומים אם משמשת בלא מוך, נכנס השכבת זרע בין הולדות ודוחק אותם ועושה את האחד סנדל.
היש מי מכם היודע לאן "נכנס השכבת זרע"?
הרב שלמה דוראן, כתב בשו"ת תשב"ץ חלק ד טור א (חוט המשולש) סימן מט:
"וזאת היא כוונתם ז"ל במאמרם (שם מ"ה ע"א) ג' משמשות במוך מעוברת קטנה ומינקת קטנה שמא תתעבר ותמות מינקת שמא תתעבר וימות התינוק ומעוברת שמא תעשה ולדה סנדל וכוונתם במלת שמא כי כל הנשים אינם שוות בענין זה כי יש נשים שהכח המחזיק חזק מאד בהן ויש נשים חלש מתחלתן או נולד בהם אחרי כן כלאה הזאת. והעיד חכם כי הוא ראה ברומה /ברומא/ אשה ילדה בן ואחר ד' חדשים אחזוה צירים וחבלים וילדה בן אחרי כן, ושאלוה: מה טיבו של עובר זה? כשהוליכוה לכנסיה הגדולה לחקרה. ואמרה: שכשהיתה בעבורה מה' חדשים, נתחברה עם חשוקה, ולרוב התאוה ממנו, והראשון מבעלה, והב' מהחשוק וסקלוה. והביא זה בספרי הרפואה".
רבי שלמה דוראן, האמין לעדותו של "חכם" אחד, שסיפר לו על ווידויה של אשה בחקירת הכנסיה, ושאלותי:
מדוע נחקרה האשה בכנסיה? האם נחשדה בכישוף?
מדוע האמין לתוצאות חקירת אנשי הכנסיה, שלא בחלה בעינויים, כדי להשיג ווידוים, על זנות וכישוף, ולא לדברי התלמוד (נדה כז, א):
"מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו ג' חדשים (כלומר שנולד 3' חודשים לאחר לידת אחיו התאום). והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש. ומאן נינהו? יהודה וחזקיה בני ר' חייא. והא אמר מר אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת? אמר אביי: טיפה אחת היתה ונתחלקה לשתים. אחד נגמרה צורתו בתחילת שביעי. (כלומר הבשיל ונולד בחודש השביעי), ואחד בסוף תשיעי".
לסיום ולסיכום:
לדברי הברייתא ביבמות (דף מב עמוד א), "לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזרה *שמא תעשה עוברה סנדל"*.
אך כשהלכת איסור הנישואין עם המעוברת מופיע בתוספתא ובירושלמי, אין שם כל זכר ל"סנדל", מעיבור לאחר עיבור, או לסכנה.
בתוספתא (מסכת נדה (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה ז):
"לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו *משום שנ' אל תסיג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבוא*".
וכך הוא גם בתלמוד הירושלמי, (סוטה פרק ד הלכה ג):
"לא ישא אדם מעוברת חבירו ומיניקת חבירו ואם נשא עליו הכתוב אומר אל תשג גבול עולם אשר גבלו ראשונים ובשדה יתומי' אל תבוא.
הנושא מעוברת חבירו ומיניקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר וחכמים אומרים יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן ובכל הדברים רבי מאיר קונס".
*משום שנ' אל תסיג גבול עולם ובשדה יתומים אל תבוא*", אך לא משום סנדל.
ד"ר שטינברג כותב באנציקלופדיה הלכתית רפואית, חלק ב, ערך הריון, (עמודה 176 הערה 37): "בין הקדמונים היתה מקובלת הסברה המוטעית שאשה יכולה לחזור ולהתעבר בשעת עיבורה-אריסטו ב- De Generat iv ופליניוס ב-Historia Naturalis vii.
האם יש קשר לדבריהם ולברייתא שבה פתחתי: "תניא לא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמית גזרה שמא תעשה עוברה סנדל"?
 |
|
|
