שיטות לימוד בישיבות הליטאיות - שאלות

http://www.sup.co.il/11369067

האם מתעוררת שוב 'המהפיכה של בריסק', או שמדובר באופנה 'אמריקאית' חולפת?


http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=532922&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

ועוד במסורת בריסק:

כשספרו לתלמידו המובהק של ר' חיים,ר' ברוך בער,על ר'

מנחם זעמבא העילוי מפראגא-ורשה שמיהר לעבור על הספר

בלילה אחד,הגיב:מה הוא חושב שהספר של הרבי הוא

פואטבאל[=משחק כדורגל] על הבנת הספר צריך לעמול

ו"לחלות" כמו על רשב"א.

ואילו ר' ברוך בער עצמו נטל את הספר ורקד עמו,צמוד

ללוח לבו,בשמחת תורה הסמוך להופעתו,ביטוי לשמחתו

ללא גבול,על צאתה לרשות הרבים של תורת רבו.

בנוגע לספר חידושי ר"ח הלוי על הרמב"ם:

ר"ח לא מיהר לכתוב את חידושיו, כל חידוש שהגה העסיק אותו ימים ולילות, ולפעמים הפך בו שבועות רבים מבלי יכולת להגיע להחלטה כיצד לכתוב אותו.
בשיעוריו שבעל פה הוא היטיב לבטא את חידושיו בכוח ההסברה שלו, והפיק מהם רצון רק כאשר הגיע לניסוח מדויק וקולע המניח את דעתו, אולם העלאת חידושיו על הכתב היתה למשימה קשה עבורו. האינטראקציה עם התלמידים היתה אמצעי הכרחי מבחינתו להשלמת הרעיון ולהבנתו, כפי הביטוי הידוע הנמסר משמו: "מי שחסר לו בהסברה - חסר לו בהבנה".

הססנות הניסוח והעריכה אפיינה גם את בניו של ר"ח, ובסופו של דבר המורשת הכתובה של ר"ח ראתה אור רק כעבור 18 שנה מפטירתו.

"חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם" יצא לאור בורשה בשנת תרצ"ו, והכיל רק מעט מזעיר מתורתו. בנתיים, בעולם הישיבות נפוצו מאות 'חידושים' בריסקאיים, שהועתקו מיד ליד. מסורות כתובות אלה לא קבלו מעולם הכרה מצד אנשי השושלת הבריסקאית, אולם הפכו לנכס לימודי בעולם הישיבה לא פחות מאשר המורשת הכתובה הרשמית. (מזה יצא 'חידושי ר' חיים בסטנסיל' שהופץ בישיבות לאחר פטירתו של בנו ר' וולוויל בשנת 1959, בידי מו"ל אנונימי (מהדורת צילום במכונת כתיבה, שכיום כמובן כבר נדפס כספר, וגרם לבלבול גדול).

שתי אנקדוטות מעניינות על ספר חידושי הגר"ח יש אצל נ' וואקסמאן, 'לדמותו של הגאון ר' שלמה פוליאצ'יק ז"ל', תלפיות, שנה ו, א-ב,
ווקסמן מספר על העילוי ממייצ'ט (שלמה פוליאצי'ק – 1878 – 1928) "שהשתוקק עד למאד לראות את כתבי ר' חיים ז"ל יוצאים לאור, ופעמים רבות הביע את רצונו עד כלות נפשו לזה, באמרו שהרבה חלושי המוח קבלו רק פרחים וצעצועים ממחשבות ר' חיים (די צאצקעס), ומשתדלים לחקות אותו באופן זול, אבל לא ירדו לעומקם של דבריו, ובבוא הספר ישוב כבוד ר' חיים למקומו הראוי". (שם, עמ' 11)

עוד מספר ווקסמאן: "כאשר יצאו חידושי ר"ח לאור בשנת תרצ"ו, שאלתי את הרב יוסף רוזובסקי מו"צ בוילנה, ויד ימינו של ר' חיים עוזר, מה דעת גדולי וילנה על הספר, ולמה לא הוערך כראוי בעתוני היהדות החרדית בפולין. השיב בזה הלשון: "האמת אומר לך, כי רושם ראוי קצת, מעט מהרבה לפי ערכו של הספר, נשאר רק אצל המבינים היחידים, אבל אצל ה'המון' (גם גדולים וגאונים יוכללו בזה) ואף אצל המבינים שבהם, לא עשה את הרושם המקווה, ואדרבה, הופעתו היתה מעין אכזבה. חשבו שיהיה כולו מלא 'בליצן' ו'קלנג' (ברקים וצלצולים) כמו שהיו רגילים לשמוע בעולם התורה משמו, שאינם אלא לתענוג ולהנאה, ולבסוף – הרי הוא 'שטיקער גארניט' (חתיכת כלום) שצריך לעיין בהם בעמל ויגיעה, ורק אחר עמל רב סוף ה'קלונג' והתענוג לבוא".

כדברים הללו שמעתי לאחרונה מפי נכדו של ר"ח, הלא הוא פרופ' חיים סולובייציק, בנו של רי"ד מבוסטון.

פרופ' סולובייציק טוען תמיד שספר חידושי הגר"ח על הרמב"ם אינו מבטא את יכולתו ועמקותו של ר"ח. הדברים נכתבו על ידו בקיצורי קיצורים. בדמיונו הוא כתב את הספר לקוראים מוכשרים במיוחד, כמו ר' מאיר שמחה והרגוצובר (כמדומני).
בנו של ר"ח - ר' משה סולובייציק - מעולם לא אהב את הספר הזה, ואמר שאינו משקף את תורתו של אביו. חיים סולובייציק שלמד בבחרותו עם סביו, שמע ממנו כמה וכמה תורות בעל פה, המשלימים ולפעמים סותרים את הנוסח שנכתב בספר. (הוא מנה בפני את הסוגיות הספציפיות, חבל שלא רשמתי מיד, כמדומני שביניהם היו 'נבלת עוף טהור' ו'הפרה אחר הקמה').

מסתברא,

לא החזון איש, ולא הרבי מבריסק היו מעל הביקורת כמו הרבי שלכם.
לחשוב כל הזמן לצד הרע?בדרכים עקלקלות? לא לומדים מהחיות כיצד להתנהג, כגון מהדבורות, לעקוץ- כאילו לא ניתנה תורה שממנה לומדים?

אולי רג"נ הי' מלא התפעלות מספר חידושי ריבנו חיים הלוי כשיא של חכמה, כי הכיר את דברי המהר"ל,


'ובדורות האלו ובארצות אלו הולכים נתיבות עקלקלות, חושבים ללכת לפנים להגיע למקום חפצם, והנה הם שבים אחור.
אזכיר קצת מן הדברים, אף כי אין זה מקומם, כי קצרה רוחי מהכיל בראות לעינים קלקול דרכי התורה, שאם ישאלהו תורה - אין תשובה בפיו. ,,,,

כאשר היה בדורות הראשנים נתנו גבולים ועתים לחנך נער על פי דרכו, בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד (אבות ה, כא), והכל כדי לתת לנער משא כאשר יוכל שאת לפי טבעו. ומה שהוא לפי טבעו - מקבל הנער, כמו שסדר השם יתברך אוכל לילד חלב אמו, שהוא דבר מקובל אליו, ולא סדר לו מן המזונות אשר אינם לפי ערכו. והמזונות לפי שהם ערכו מקבל אותם, מגדל את גופו לפי טבעו. ואחר כך מקבל מזונות יותר לפי טבעו, עד אשר גדלו. וכך סדרו והגבילו חכמים את הנער לפי טבעו, בן ה' למקרא. ודבר זה יקבל הנער לפי טבעו, ויגדל את שכלו גם כן. ומה שלמד קבל אותו קבל חזק עד שיגדל יותר. ואז יתחיל המשנה, דבר שהוא לפי ערכו. וכבר התחיל ליסד הבית בלמדו במקרא עיקרי הדינים על דרך הבנה מה, והוא לו יסוד למשנה. וכאשר כלה מלאכת הקודש במשנה, שהיא היסוד הגדול ועמוד ברזל לכל התורה, כאשר יקרב למלאכת הקודש - התלמוד, אז יוכל לבנות מגדל ראשו בשמים, לא יפול צרור ארצה, והכל על היסוד הקיים, ,,,,

אך הטפשים בארצות אלו, דרכיהם היפך זה, מלמדים עם הנער מקרא מעט מן הפרשה, ומפסיקין, ומתחילין בשבוע אחרת פרשה שניה קצת מן הפרשה, ובכלות השנה לא ידע הנער, כי נשכח ממנו הראשונים, ואז יחזור בשנה השניה. ומפני ששכל הנער יותר - מלמד עמו יותר ממה שלמד עמו אשתקד, וכן שלישית ורביעית וכמה שנים, וכאשר נעתק מן המקרא, מאומה לא ישא בידו, יציאתו כביאתו. ועוד יש דרכם כסל למו, מלמדו בפירוש רש"י על התורה, ומנהג זה נמשך ממלמדי תינוקות יושבי כפרים שלא היה להם ספרים, והנהיגו הדבר לבלות לכלות ימי הנער באין מועיל אל הנער. ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא, מיד יצפצף הנער בקול דברים בלבד, ותמונת הפשט לא ידע להבין, אף דבר מה ממנו, ולא דמסיק ממנו כדמסיק תעלא מבי כרבא (יומא מג ע"ב), רק כדמסיק זבוב מאבן שיש. וכאשר יגדל הנער, ואז יתגבר קצת שכלו, מעתיק אותו אל למוד התוספות, ובסכלות דעתו כי למוד הגמרא וההלכה הוא הועיל לו. והאנשים האלו הוכו בסנורים, אין זה רק כי שכל הנער גדל מעצמו, אבל שיהיה מוסיף בשכלו מה שהלעיטו דבר שאין ראוי לו, ואינו לפי ערך שכלו - זה אי אפשר.,,,

וכולם הולכי דרך עקלקלות, תועים במסילה העולה בית אל, יגעו לריק ולבהלה כל ימיהם, ולא יעלה בידם מאומה. והוא יתברך ברחמיו ישיבנו אל תורתו, וידריכנו בנתיבות אמת ויושר'


http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?topic_id=754203

דוקא רג"נ הי' מלא התפעלות מספר חידושי ריבנו חיים הלוי כשיא של חכמה.

כנראה שבמיצוי קיצוניות שיטת החזו"א, מגיעים להגר"ח....

ווטו,

חן חן על דברי פרשנותך.

בודאי רבים שמחים על גיחותך מדי פעם,כמי שיבריק להם

הברק פעם אחר פעם,כלשון רבינו בתחילת המורה.

הבעיה היא,כמובן, האפלה שבינתיים...

מחמת חביבותיה דספרן אען ואומר.

בעמוד 1 הוא כותב:
"קובץ אגרות" - "חזון איש" כ"א, ב'

..."בסדר הלימוד שצריך זהירות יתירה, לעשות את העיקר

לעיקר... ועיקר זה דורש עמל ומלחמה פנימית נגד העצלות

בשינון כמה פעמים אף בלי חידוש... ולדקדק בדברים שאין

השכל נהנה מהם בתחלתן ואדרבה מכבידין עליו... ויש להזהר

מלהאריך בהסברת סברא,ולעומת זה להאריך בגמ' בעיון

הפשט ובירור מסקנותיו".

לעומתו, ב"מכתב מאליהו" א' עמ' 317, כותב הרב דסלר

"והנה הורידו לנו מן השמים בדורות האחרונים דרך חדשה

בדרכי הלמוד, בדרך ההבנה והעמקות...דרך קצרה ושהנאה

בה קרובה,משום סכנת שנאת העמל והיגיעה הרבה"

ברור, אם כן, מדוע דרך הלימוד של החזו"א פחות מושכת...


ובעמוד 4:

בודאי שאין כאן זלזול ב"למה". הענין נובע יותר מגישה

השקפתית-חינוכית, שאין לקרב את התורה האלוקית לשכל

האדם,אלא להפך. על התורה לא שואלים שאלות מההגיון

האנושי, המוגבל, ובודאי אין הוא כלי ראוי ומספיק

למדוד עמו את הגיונותיה.

בספר "אמרי יצחק" להרב יצחק שטרן, ירושלים, תשנ"ח,

פרק ג',יש דיון מעמיק בנושא [הספר לא כ"כ מצוי].

עכ"ל הרב ספרן.


אימוץ דרך החזו"א עם התעמקות ההגיונית-ניתוחית מהלאה למגדל עדר בריסק*, המאפיין לימוד לשמה, הוא אשר מוצא את האחדות של ההערה התוריה להערה השכלית והוא ייחודו של ר"ג ז"ל וההולכים "בתורתו" [לאפוקי "בגניזתו"]. לכן הודעתך הראשונה שבציטוטי דוחה את הודעתך השניה [אא"כ התכוונת אך בדרך "לטעמך" להסברת הצד שכנגד אם כי "ליה, לא סבירא ליה"].


* עוד בניתוח דרך זה,
רציונלי/אמוציונלי, דיכוטומיה או חצייה?
ניתוחי השכל - הפרדה על מנת לאחד
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=274293

הדיון עד כה היה תיאורטי, נסיתי לקחת דוגמא שאולי היא מייצגת ואנסה להסיק מסקנות. ברור שדוגמא אחת אינה מספקת אך אני מקווה שהיא תוסיף ממשות לדיון התיאורטי שהיה עד כה. הציטטות הן מתקליטור חברותא של בר אילן
אסכם את דברי ר' חיים ודברי החזו"א בגליונותיו על חידושי ר' חיים יובאו בסוגריים מרובעות. (החזו"א אינו נמצא כעת נגד עיני ואני מסתמך על סכומים שלי שיתכן ואינם מדויקים לחלוטין)
כתב הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק א:
<הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם.>
ר' חיים בספר מקשה על מהסוגיא בסנהדרין דף עב עמוד ב:
<אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה.>
הגמרא אומרת שהעובר אינו נחשב רודף ברגע שיצא ראשו כי מהשמים רודפים את האמא, ואלו הם סוף דברי הרמב"ם שזהו טבעו של עולם (חכמי הפורום – מעניין לשים לב לשינוי הביטויים בין משמים רודפים לה שבגמרא לבין טבעו של עולם שברמב"ם, ר' חיים והחזו"א אינם מתיחסים לכך).
מסביר ר' חיים שיסוד דין הריגת הרודף הוא מפני הצלת הנרדף ועיקרו שנפש הרודף נדחית מפני פקוח נפשו של הנרדף, ולכן אם אפשר להציל את הרודף באחד מאיבריו אסור להורגו. החידוש הוא שברך כלל אומרים שאין דוחים נפש מפני נפש אלא שהתורה חדשה שנפש הרודף נדחית מפני נפשו של הנרדף.
חוקר ר' חיים מהי גזרת הכתוב, האם גזרת הכתוב היא רק שנפשו של הרודף נדחית מפני נפשו של הנרדף אבל דין ההצלה הכללי הוא מדין פיקוח נפש של כל התורה כולה, או שגם דין ההצלה הוא חידוש נוסף להציל את הנרדף והוא דין נוסף פרט לדין פקוח נפש.
מוכיח ר' חיים כצד השני של חקירתו, מכך שבסנהדרין למדו דין רודף מהפסוק שופך דם האדם באדם דמו ישפך שנאמר בבני נוח ולא מצינו דין פיקוח נפש בבני נוח.
[חזו"א – גם בבני נוח מצינו דין של פיקוח נפש, שהרי בן נוח אינו מצווה על קידוש ה'. (אריק) נתן לומר שיש הבדל שבן נוח אינו מצווה למסור את נפשו ומצוותיו נדחות מפני פקוח נפש, אולם לא שמענו שבן נוח חייב בפיקוח נפש של אחרים, אולם מצינו דין הצלת הנרדף גם בבני נוח כמבואר ברמב"ם פ"ט מהלכות מלכים הל"ד וש"מ שגם בן נח חייב בפיקוח נפש של אחרים.]
ועוד שלמדנו דין רודף מעריות שנאמר צעקה הנערה ואין מושיע לה, שאם יש רודף אחר נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו וזה אינו שייך לשין פיקוח נפש, אלא ע"כ שיש דין נוסף של הצלת הנרדף שאינו נובע מדין פקוח נפש הכללי.
[חזו"א – קשה מהגמרא מסכת יומא דף פה עמוד א <נענה רבי ישמעאל ואמר: אם במחתרת ימצא הגנב. ומה זה, שספק על ממון בא ספק על נפשות בא, ושפיכות דמים מטמא את הארץ וגורם לשכינה שתסתלק מישראל - ניתן להצילו בנפשו, קל וחומר לפקוח נפש שדוחה את השבת> שלומדים דין פקוח נפש הכללי מדין רודף ומוכח שדין הצלת הנרדף הוא מדין הצלת הנפש הכללית שבכל התורה כולה, ולגבי נערה המאורסה צריך לומר שהתורה התיחסה לפגיעה בערווה כאל פגיעה בנפש והא ראיה שהגמרא למדה אחד מהשני]
לכן נראה שהרמב"ם סובר שבדין פקוח נפש הכללי של כל התורה גם עובר הוא נפש ואינו נדחה מפני נפש אחרת ואלו באנו להציל נפש בנפשו של עובר היכן שאינו רודף (כי משמיא קא רדפו ליה) לא היינו מצילים, ורק בדין הצלה של נרדף קיים הדין שעובר נדחה מפני האמא, ולכן כתב הרמב"ם שהוא כרודף.
היסוד לדין הזה הוא שהמקור לפיקוח נפש הוא מהפסוק וחי בהם ולא שימות בהם, ולכן מי שנכלל בכלל וחי בהם ודוחה איסורים אינו יכול להיות בכלל הנידחים
[חזו"א – בראשונים ביומא מוכח שאפילו עובר אינו נפש מחללין עליו את השבת משום חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ועובר הוא במצב ביניים שעדיין אינו נפש אך מחללים עליו את השבת.]
ביומא פ"ב בסוגיא של עוברה שהריחה שמאכילים אותה ביום הכפורים, נחלקו הראשונים האם מאכילים אותה מפני סכנת האם או מפני סכנת עובר, ולסוברים שמאכילים אותה מפני סכנת עובר, שעובר נכלל בכלל וחי בהם (הערת אריק – הראשונים שם לומדים מהפסוק של חלל עליו שבת אחת, ועיין בהעמק שאלה לנצי"ב שאילתא קסז). ברור שאינו נדחה מפני פקוח נפשם של אחרים, אבל גם אם נניח שאינו נפש לדחות את האיסורין עדיין הוא נכלל בכלל נפש שלא להיות נדחה בפני פקוח נפש. (הערת אריק – זהו לכאורה הפוך לראשונים שהבאתי לעיל), ועוד שלמדנו בערכין דף ז שאשה שישבה על המשבר שהעובר נחשב כנפש אחרת ומחללין עליו את השבת, כי הוא כבר נפש בפני עצמו, וברא"ש מבואר שאפילו אם האמא חיה מחללים עליו את השבת, וא"כ בישבה על המשבר לכו"ע הוא בכלל וחי בהם ודוחה איסורים וממילא אינו נדחה בפני אחרים, ומדוע חותכים אותו כל זמן שלא יצא, לכן מפרש הרמב"ם שזה דין מיוחד בהצלה האמורה בנרדף שעובר נדחה בפני נפש גמור.
[חזו"א – הדין הזה שעובר נחשב כחי בפני עצמו כדי לחלל את השבת מוכח בראשונים ביומא שלא נאמר רק כשהאמא מתה שאינו מקבל חיות מהאם אבל כשהאמא חיה אינו נחשב נפש בפני עצמו אפילו ביושבת על המשבר]
אלא שלפי זה המשנה עצמה מוקשית כי אם אינו נחשב רודף, ולכן ביצא ראשו אין נוגעין בו, מדוע בלא יצא ראשו הורגים אותו, הרי אין כאן כלל רודף, ומוכח שעצם דין רודף לא פקע מהעובר ודין רודף הוא בשל הצלת העובר, אבל מה שלא אומרים כאן אין דוחים נפש מפני נפש זה דין בחיוב של הרודף, ואם מהשמים רודפים אותו פקע החיוב, אבל בעובר הוא נדחה מפני נפש גמורה גם ללא חיוב דין רודף, אבל כשהוא נפש גמורה הוא מפני שמשמיא קא רדפי לה. ע"כ ר' חיים מכאן דברי אריק.


ר' חיים חקר מהו דין החיוב של ההצלה של הנרדף וסכם שיש שני גדרים שאין זה מדין פקו"נ של כה"ת אלא דין מיוחד בנרדף, ההוכחות נתנות לדיון כפי שצוין לעיל, אולם החזו"א סובר שדין הצלת הנרדף הוא דין בפקוח הנפש הכללי.
ר' חיים אמר, לכאורה בלי הסבר, שבדין פקו"נ הרגיל עובר אינו נדחה מפני פקו"נ של אחרים, אבל בדין הצלה המיוחד עובר נדחה מפני פקו"נ של אחרים וזו לכאורה הלכתא בלא טעמא.
ר' חיים טען שיש דין רודף וחיוב רודף ובעובר יש רק דין רודף אבל לא חיוב רודף, אלא הואיל ואינו נפש לכל דבר מספיק דין רודף כדי להורגו, זה נובע מהחילוק הקודם. אבל כשיצא ראשו צריך גם חיוב רודף והטיעון שמשמים רודפים אותה מפקיע את החיוב, לכאורה צ"ע מדוע הסברא הזו אינה מפקיעה גם את שם רודף. החזו"א לא התיחס לחילוקים האלו. קושיותיו של החזו"א בנויות על סוגיות שמוכח מהם לכאורה דלא כר' חיים.

וכעת המלוא ההסתיגויות הנצרכות, האם ניתן לומר שר' חיים יותר צמוד לסברות שנראות לו עקרוניות והחזו"א לטקסט? האם חילוקיו של ר' חיים נראים לנו הקטנים הגיוניים?

הערה נוספת - ד"ר בני בראון טען שר' חיים נתן את האפשרות ללמור בצורה מקומית בלבד, רואים כאן שר' חיים בהחלט התיחס גם לסוגיות מקבילות.

ועכשיו תורינו לשאול את נומוס, בשביל הסקרנות לבד.

לשם מה שאלת? סקרנות אינטלקטואלית נטו? אתה עורך מאמר בנושא? רצית להבין התייחסות כלשהי לנושא?

כמובן שאתה פטור מלענות, אבל דומני שתשובה מרתקת באמתחתך

התנצלתי בפני מיימוני באישי ומן הראוי לעשות זאת גם כאן:
אני מתנצל בכל לב על ההתנפלות שלי עליו.
****

כולכם עשיתם עמי חסד גדול. הארתם את עיני באשכול מרתק.
תודה מקרב לב.