| נשלח ב-20/12/2004 22:51 |
 |
| |
האם מותר להזכיר את אריסטו בספר קדוש?
מאגדות ימינו (ומעשה שהיה).
היה היה יהודי יקר שנדבה רוחו אותו להוציא לאור את ספרו של מהר"ש אלקבץ, המקובל ומחבר 'לכה דודי' - שורש ישי פירוש על מגילת רות. הוא פנה לר' שמואל אשכנזי שליט"א, שלענ"ד, הוא מגדולי הדור בכמה וכמה תחומים, שיהדיר את הספר, על פי הדפוס הראשון ועל פי כתבי יד. מהר"ש אשכנזי עשה עבודה נפלאה, והספר יצא בהידור רב, מתוקן ומבואר. והנה רצה היהודי שטרח לאפשר את הוצאת לקבל הסכמות, ויפנה להגאון מדברצין בניו-יורק זצ"ל, בעל באר משה, ובקש ממנו הסכמה. הגאון הצדיק הזה ראה בסוף הספר מדור של ביאורי מושגים שבספר וביאורי שמות וספרים, ובהם מצא את שמו של הטמא והכופר המתועב אריסטו, ויאמר למבקש ההסכמה, לא זו בלבד שלא אתן לך הסכמה, אלא אלחם בך, ואפרסם בעולם שאסור להחזיק בספר זה. היהודי נבהל והחליט להשמיט את הקטע. אבל עם הר"ש אשכנזי א"א להתגבר בנקל, והוא עמד על דעתו בשו"א לא להשמיט. איני איך זה בכל הטפסים אבל בטופס שקבלתי, הודפס הקטע מחדש והודבק, במקומו כמקודם.
יש להדגיש כמובן שמהר"ש אלקבץ לא החרים את אריסטו והזכיר את ספרו בתוך הספר, ואשר על כן הופיע בסוף הביאור על טיבו של ספר זה. אבל מה שמותר למהר"ש אלקבץ, חברו הקרוב של מרן הב"י, אסור היום.
תקוותי ששומר המוסר, כאן, יתיר לסיפור זה לראות אור עולם, ואולי בזכות שבעל באר משה כבר אינו בין החיים.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2019 20:12 |
|
| |
ומאידך
האיש שהביא את אריסטו ליהדות – על הרמב"ם ורעיון האמונה התבונית
21 בדצמבר, 2015 בעולם המערבי נחשבים ימי הביניים לתקופה דלה ביצירה מחשבתית. לא בכדי מכנים אותם Dark Ages. ואולם, דווקא בחברה היהודית של אותה תקופה צמח אחד ההוגים הגדולים ביותר, לא רק עבור היהדות, אלא עבור החברה המערבית כולה. רבי משה בן מימון, הרמב"ם, נתפס באופן שונה על ידי אנשים שונים: האחד רואה בו רופא, האחר - גדול הפוסקים, שלישי מביט בו כתזונאי ורביעי - כפילוסוף. וכולם צודקים. את מפעל חייו של הרמב"ם קשה לתפוס במושגים של היום, כשרוב האנשים מתמקדים בתחום אחד או שניים. ואם לא די בכך שהיה מומחה גדול בכל-כך הרבה עולמות ידע, הרמב"ם גם לקח על עצמו את המשימה למצוא את הקשרים ביניהם וליצור הגות אחודה שמכילה את המציאות על כל רבדיה, מחיי היומיום של האדם ועד למהות הישות האלוהית. אדם שירצה כיום לחיות את חייו במלואם על פי הרמב"ם, סביר להניח ימצא פתרונות לשאלות כמעט בכל תחום. אסף דה פריס, מורה למחשבת ישראל ובקיא גדול בקורות הרמב"ם, ישב לשיחה עם אסי זיגדון ברדיו מהות החיים, אשר הניבה סדרה בת חמישה פרקים. השניים יוצאים למסע בעקבות חייו והגותו של הרמב"ם - מעיר הולדתו בקורדובה, דרך שהותו בישראל ועד לביסוס מעמדו כרופא הבכיר של שליט מצרים. בכל צעד בדרך אנו מגלים כי מדובר במהפכן אשר עיצב במו ידיו תפיסות עולם יהודיות וגלובליות שחלקן מלוות אותנו עד היום. *************** src="https://w.soundcloud.com/player/?url=https%3A//api.soundcloud.com/playlists/135168618&auto_play=false&hide_related=false&show_comments=true&show_user=true&show_reposts=false&visual=true" width="100%" height="450" frameborder="no" scrolling="no" style="box-sizing: border-box; display: block; margin-left: auto; margin-right: auto;"><*
יהדות אריסטוטלית
כדי להבין את מפעל חייו של הרמב"ם צריך להכיר את מה שדה פריס מכנה "חוט השני" במחשבתו. לדבריו, הרמב"ם היה "אדם שהציב אופציה דתית שלוקחת בחשבון את התבונה... ואפילו אפשר לומר את זה יותר רדיקלי, הוא אדם תבוני שלוקח בחשבון את הדת". מבחינתו הדת היא לא האמת, אלא רק כלי קיבול שלה. האמת היא אחת, והיא נכונה למציאות כולה. כפי שנפרט בהמשך, טענתו הא כי הישות הבוראת תקשרה את האמת הזו דרך היהדות. לדת אין בלעדיות או חזקה על האמת, כיוון שהאמת היא אוניברסאלית ורציונלית. הפרויקט הגדול של הרמב"ם היה לפצח את הקשרים בין מסורת ישראל לתבונה האוניברסאלית. ויש חשיבות גדולה לאוניברסאליות הזו. יהודים במאות ה-11-12 אמנם חיו בקהילות, אך בתוך משטרים נוצריים או מוסלמים, כמו במקרה של הרמב"ם. לכן הם היו חשופים במידה זו או אחרת להשפעות תרבותיות ותיאולוגיות, בוודאי המלומדים שבהם. הרמב"ם, למשל, הכיר והיה מושפע מהאסלאם, ואולי יותר מכל מהפילוסופיה היוונית, ומאריסטו בפרט. הוא תפס את המדע האריסטוטלי כאמת מוחלטת על העולם וגמר אומר להכיר את בסיס הידע הזה ליהדות ולשלב אותה בתוכו. במילים פשוטות, הוא ניסה לפתור את המתחים בין הדת והמדע, ועשה זאת דווקא בתקופה שבה ידה של האמונה הדתית הייתה על העליונה, טרום המהפכה המדעית. לרמב"ם הייתה גישה הוליסטית למדע ואמונה או לחומר ורוח, מה שבא לידי ביטוי בעיסוקיו הן כפילוסוף, הן כרופא והן כפוסק הלכה. אפשר לראות את התפיסה הזו בראשי התיבות שייחס למילה 'בריאות': בולם רוגזו, יפחית אוכלו ויגביר תנועתו. "הרמב"ם ראה את האדם כאחדות גופנית ונפשית", מסביר דה פריס, "הוא ראה במלאכת הרפואה - וזה ציטוט מדויק מדבריו – מהגדולה שבעבודות ה', הוא ממש ראה ייעוד דתי בעבודת הרפואה". לצד זאת, "אפשר לקרוא לו אבי הטיפול הקוגניטיבי היהודי", הוא מסכם.
המפתח אצל הרמב"ם הוא איזון
נתחים גדולים מהמחקר הרפואי כיום מתמקדים בתחום של רפואה מונעת באמצעות תזונה והרגלי חיים. המודעות שיש לנו היום לאוכל בריא, לשינה ולפעילות גופנית הייתה עיסוק מרכזי בחייו של הרמב"ם כבר לפני 800 שנה. כרופא הוא יצר מעין מתכון לחיים בריאים שבו הוא שילב כהרגלו בקודש את רפואת הגוף ברפואת הנפש. הרמב"ם פירט הרגלי אכילה שרבים חוזרים אליהם כיום, ולצד זאת עסק בפסיכולוגיה האנושית והתמודדות עם החיים. העיקרון המנחה בתורתו הוא שמירה על איזון – לא לברוח לנקודות הקיצון באף תחום בחיים. דה פריס משתמש בדוגמה של תכונת הפחדנות כדי להסביר את עמדת הרמב"ם לגבי החיים בכללם. פחדנות יתרה, או פוביה, יכולה לשתק את האדם ולמנוע ממנו לחוות את החיים בשלמותם. לעומת זאת, אומץ עודף יכול להעמיד את חיי האדם בסכנה שלא לצורך. מהו, אם כן, האמצע? דה פריס אומר כי על פי הרמב"ם "אומץ לב הוא לעשות את הדברים הנכונים על אף שהם מפחידים, ולהתמודד עם הפחד הנכון בצורה נכונה שמתגברת עליו". הרמב"ם מחפש את דרך האמצע שתאפשר לאדם להתחבר לכל קשת הרגשות שלו, אך לצמוח מתוכם ולא לתת להם להשתלט עליו. בנוסף, התפיסה של הרמב"ם הייתה יחסית. כלומר, אין נוסחה אחת של איזון התקפה לכולם, אלא על כל אדם להכיר את עצמו ולדעת למצוא את האמצע הנכון לגביו, וזאת בעזרת מורי דרך - אם דתיים ואם פסיכולוגיים. כפי שהיה פורץ דרך רפואי ופסיכולוגי, כך היה מהפכן בתחום התיאולוגי-פילוסופי. בשונה מהרבה רבנים יהודים, הרמב"ם היה פתוח לפילוסופיות זרות ואף שקד במרץ כדי לחפש את הקשרים והחיבורים של היהדות לחכמות אחרות. העבודה העיקרית שלו הייתה למקם את המסורת בתוך הקונטקסט המדעי, מה שהביא לפתחו ביקורת רבה. אולם להשקפתו החיפוש אחר האמת הוא גדול מהכל והיא לא בהכרח נמצאת באופן בלעדי במקום אחד. החיבורים של הרמב"ם ירדו לפרטי פרטים, עדה לרמת כמות המזון שמומלץ לאכול בארוחה, אבל כל זה נועד לשרת את אותה אמת שאחריה חיפש. מבחינתו, כל פסיק פעולה זניחה בחייו של אדם נועדה להעלות אותו במדרגה הרוחנית כדי שיוכל להתקרב כמה שיותר אל האמת – אל ידיעת הישות האלוהית.
השכל העליון שמניע את העולם
האלוהות של הרמב"ם היא - במילה אחת – הנצח. "מבחינת הרמב"ם, האלוהים הוא השכל האחד העליון שמניע את העולם" אומר דה פריס, "הוא לא זהה לעולם... למעלה עומד המניע הבלתי מונע". האל במובן הזה הוא העל-זמני, הוא הישות שיצרה את ממד הזמן כמבנה מציאות עבור בני האדם. זוהי ישות מוחלטת שאינה כבולה לאף פרדיגמה אנושית, ולכן הרמב"ם לא היסס לחפש את ההכרה שלה גם במחוזות חדשים, וביניהם המדע. לשיטתו, היהדות והתורה מביאות את החכמה האלוהית לבני האדם, והן נוצרו ככלי לתיקון העולם. המצוות וההלכה הן חשובות, אבל הרמב"ם האמין כי חשיבותן נובעת לא מתוך אמונה עיוורת, אלא ממקום רציונלי – הן הכלי שניתן לאדם כדי להגיע אל האמת. כלומר, המצוות הן האמצעי ולא המטרה. שני חיבורים מונומנטליים של הרמב"ם מבטאים היטב את הפילוסופיה שלו, 'משנה תורה' ו'מורה נבוכים'. החיבור הראשון הוא פרויקט גרנדיוזי של איגוד ועריכת כלל ההלכות במסורת היהודית. הרמב"ם אסף את עבודתם של כל חכמי ישראל והביא אותם בשפה פשוטה לאדם הממוצע כפירוש לתורה ולמצוות. במשך 10 שנים כתב הרמב"ם את 14 הכרכים של משנה תורה שידועים גם בשם "היד החזקה" וריכז בהם "אלפי דינים, הלכות והסתייגויות שהיו מפוזרים על ספריות שלמות". אם משנה תורה הוא ספר מעשי, מורה נבוכים הוא החיבור הפילוסופי, הצד השני של המשוואה. הרמב"ם מצהיר כי ספר זה מיועד לאנשים ברמת היכרות גבוהה יותר עם התורה אך גם עם המדע. הוא מכיר בפער שקיים בין עולם המדע לבין המסורת היהודית והבלבול הכרוך בהיכרות עם שני העולמות. מורה נבוכים, אם כן, בא לסגור את הפער שבין התפיסה הדתית ובין התפיסה התבונית, מה שהיום חזר והפך להיות פופולרי בחוגים אקדמיים שחוקרים את מכניקת הקוונטים ואת הקבלה. החיבורים הללו הם תורות משלימות, שני צדדים של אותה מטבע. הם מייצגים נאמנה את החידוש שהביא הרמב"ם, חקר אחר האמת האוניברסאלית תוך דבקות חזקה באמונה ושילוב בין העולמות. כל מהלך מחשבתי של הרמב"ם נעשה מתוך רציונליות ולוגיקה, כשהוא מונע תמיד בכיוון אחד ועל ידי כוח אחד – האמת. הוא הקדיש את חייו להנפת דגל התבונה בתוך המסגרת האמונית, והגותו יכולה לשמש בסיס איתן לכל מי שמחפש אחר חיבורים בין רוח וחומר בחייו, בין אם מאמין ובין אם לאו.
https://www.eol.co.il/articles/552
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/1/2019 15:16 |
|
| |
גם מי שכותב נגדו צריך להזכירו.. אז השאלה אם מותר לכתוב נגדו.. ואז להזכירו, וכנראהשגם תתוקפיו סבורים שמותר, כי הזכירו אותו..
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2006 12:28 |
|
| |
דבריו של באראפארקער לעיל, מיישבים את כל הקושיות , וא"צ לפלפל יותר בנושא.
ודרך אגב מהסבר זה ניתן גם להבין את מאמר חז"ל במדרש (ויקרא רבה פרשה א ד"ה טו ד"א ויקרא) בעניין ת"ח. וד"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2006 10:16 |
|
| |
נכון הדבר, וכל ספר המביא מדברי אריסטו, או מזכירו,
ראוי ספר זה להגנז.
כגון הכוזרי שמזכיר את אריסטו פעמים רבות
הרמב"ם במורה, ופרוש המשניות,
ר" אלבו בספר העיקרים, ועוד רבים אחרים
לגנוז את ספריהם מיד!!!!
|
|
|
|
| נשלח ב-21/11/2006 17:52 |
|
| |
האם חז"ל לא שמעו עליו ועל תלמידיו?
*****
גוונא:
אולי הוא הוא "סבי דבי אתונה"?
*****
ymy33655:
באופן כללי הגמרא אינה עוסקת באותם נושאים בהם הוא עסק, גם כשכן אין הגמרא רגילה להזכיר חכמים מחוץ לבית המדרש בשמותם.
ראה בכורות ח ב דין ודברים בין רבי יהושע בן חנניא לסבי דבי אתונא, לא ברור אם זהו תיאור מציאותי או משל ומה מסתתר מאחוריו, עכ"פ נראה שהסוגיא מציגה דיאלוג בין השקפת עולמה של אתונא לזו של היהדות.
אם מדובר במפגש אמיתי הרי מדובר בדור החורבן, מי היה אז באתונא? מדובר כארבע מאות שנה אחרי ארסטו.
*****
schmuelll:
היו שמועות שאריסטו נפגש עם חכמי ישראל, בסדר הדורות מובאת מסורת שהיה לו שיג ושיח עם שמעון הצדיק, אריסטו עצמו כותב בעל בלוגיקה שהוא דיבר עם שמעון היהודי (ראיתי מובאה לא קראתי אריסטו במקור) הדבר יתכן אם נאמר שאריסטו ליווה את אלכסנדר במסעו והרי אלכסנדר נפגש עם שמעון
במקורות גם מובא בשם תורת העולה לרמ"א שאפלטון נפגש עם ירמיהו והיה להם שיחה מעניינת על חורבן בית המקדש דבר שמתאים עם סדר השנים
מובא גם שסוקרטס נפגש עם אחיתופל דבר שמופרך על פניו בגלל אי התאמה בזמנים
אבל שום דבר מהנ"ל לא נראה אמין
*****
ספרן:
שמואל ,
[ אמין או לא . ב"לב אליהו" ישנה שיחה נחמדה המתבססת על פגישת ירמיהו - אפלטון ]
*****
אמשלום:
[שמואל,
טל אילן, בעבודת הד"ר שלה, טוענת ש"שמעון" היה אחד מחמשת השמות הנפוצים ביותר בין יהודים בתקופת החשמונאים. אולי גם לפני כן? לא את כל הנתונים בעולם אפשר להבין בעזרת שיטות המדרש של חז"ל, המתאמות בין שמות-בלי-סיפור לסיפורים-בלי-שמות...]
*****
ymy33655:
http://masoret.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1717989
מאיר
*****
נישטאיך:
על "שמועות אריסטו וחכמי ישראל" ראו בספר "אוצר ישראל" (אייזנשטיין) ערך אריסטוטליס, (מראש עמוד 216 טור א).
*****
ספרן:
כאן הערך של אייזנשטיין מעובד :
http://www.daat.ac.il/daat/history/dmuyot/aristo-2.htm
[ לא לכולם יש את "אוצר ישראל" שאגב , שכן כבוד על מדפי ספרייתו של ר' יואליש מסטמאר למרות כתיבתו המזלזלת על הבעש"ט . גם הרידב"ז מעיד על עצמו במכתב שמעיין באוצ"י מחצית השעה בכל יום ]
*****
נישטאיך:
the original book is on your finger tip
http://hebrewbooks.org/pdf/ozar2.pdf
מראש עמוד 216 טור א).
 עולם הפוך אני רואה
*****
יוריקס:
שמואל: ירמיהו חי בערך 150 שנה לפני אפלטון כך שאין על מה לדבר.
*****
בעלבעמיו:
האם אפלטון כל כך קרוב ליהדות שנרצה לומר שהוא למד מירמיהו?
גילוי נאות - אני קורא כעת את ספרו של קרל פופר, החברה הפתוחה ואויביה.
*****
הללבןשחר:
יוריקס
למעשה, הוא חי 250 שנה לפניו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2005 23:35 |
|
| |
לוולוז'ין
תודה. ידעתי את האיש ואת שיחו, ואין הוא היחיד והממציא של דעה זו.
אוסיף עוד, כי מחבר מיוחד במינו זה, כתב גם שהבעש"ט לא היה ולא נברא, והוא דמות שנבדתה על ידי ראשוני החסידות. ואף בזה לא היה היחיד עד שהוצרך ג' שלום לכתוב מחקר מיוחד ולהביא שתי עדויות היסטוריות על הבעש"ט [וראה מ"ש על כך ר"ח ליברמן], ואח"כ קנה את עולמו הפרופ' רוסמן, שגילה כמה עדויות היסטוריות ממשיות נוספות על קיומו של הבעש"ט [חוששני שלגבי רוסמן, עדויות תלמידי הבעש"ט אינן עדויות היסטוריות מספיקות, שהרי רבי יעקב יוסף אב"ד פולנאה, מחבר הספרים תולדות יעקב יוסף, בן פורת ועוד, לא יכול היה לזכור את התורות ששמע מהבעש"ט, למן סעודה שלישית עד למוצ"ש שרק אז יכול היה לכותבן, ולפיכך א"א לסמוך עליו . . . !] ומסביב לכך כתב ספר שלם על הבעש"ט.
ועוד, טען מחבר זה, שכל גדולי החסידות לא ידעו ללמוד ולא שלטו בחלק הנגלה של התורה, ומה שבכל זאת נודעו כמה מגדולי החסידות כגאונים גדולים, טוען דיינרד, שזו היתה תרמית, רוצה לומר, שהם שכרו תלמידי חכמים שיכתבו עבורם את ספריהם [כך כתב בין היתר על האדמו"ר הצ"צ, וכמה אירוניה בדבר, שכן מנו דווקא יש כתבי יד רבים, שהם אוטוגרפיים, מחיבורי ההלכה שלו . . . !]. מחבר זה היה תוסס מאוד ובעל דעות שונות ומשונות בשטחים רבים [היה נגד ציונות ונגד מחדשי העברית וכיו"ב. הנני נזכר בהתקפתו השוצפת נגד חידוש המלה 'ספרייה' עבור מקום אסיפת הספרים או בית עקד הספרים, ומדגים בלעג מלים כגון 'שחטייה', או 'קצבייה'] אם כי היה סוחר ספרים מוצלח [לדבריו הוא ייסד כמעט את כל האוספים הגדולים בארצות הברית] וביבליוגרף.
לעומת זאת היה מיודד עם הקראים בחצי האי קרים, וראוי היה לחקור אישיות זו ומעלליה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2005 12:01 |
|
| |
לגבי הלימוד של הפילוסופיה גם בתחומים המטאפיסיים,ראה לרש"ט פלקיירא ב"אגרת הויכוח" שטוען להיתר,ורואה בזה מצוה,וסתרי תורה ועוד.אלא שאת המסקנות הנוגדות את קבלתינו יש להשליך.ע"ש.ואינו מחלק בזה בין הטבעיים לבין האלוהיים כפי שעשה הרדב"ז בתשובותיו.ע"ש.(וראה בשו"ת הריב"ש ובשו"ת יכין ובועז ועוד)וראה לרמב"ם במו"נ ח"א בהשוואת מאמר חז"ל בב"ר לדברי אפלטון.ודו"ק.וע"ע להר"א ביבאגו בספר דרך אמונה (ח"ב)מה שכתב נגד הנרתעים מהזכרת שם חכם נכרי בדברי תורה.ע"ש.וראה מסכת דרך ארץ? "לפילוסופוס חבירינו" ובדברי הבחיי הרבה מובאות מחכמי הישמעאלים (אחי הטהרה) וכל האומר דבר חכמה אפילו באוצות נקרא חכם (חז"ל) יש חכמה בגויים(חז"ל) לכן בכל הקשור לחקר עיוני באלוהות,יש להם מקום.הדבר נעוץ בשאלה האם יש מקום לחקר עיוני שכלי בזה או לא.(וראה בספר גן נעול להר"אא,ובהקדמת הרמב"ן והרח"ו)וראה שיטת השל"ה ומהר"א אזולאי בספר בעלי ברית אברם.ובהקדמת הפירוש לב טוב לחו"ה,ערבב הנושאים.
א-יש האוסרים הכל.טבעיות ואלוהיות.
ב-יש האוסרים רק האלוהיות.
ג-יש מתירים הכל.
דומני שאין איש שיערער על ציון שם חכם נכרי בספר קדש.אא"כ היה רשע ,ושם רשעים ירקב.גם בזה ניתן לכנותו בסתמא "אמר הפילוסוף" כשם שעשה הבחיי.ובספרים אחרים.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 00:58 |
|
| |
איני יודע לשם מה ההתהדרות ב'כתבי יד', כך נדפס 'ישו הנוצרי' בש"ס רפ"ג הבלתי מצונזר.
תוקן על ידי - מסתברא - 27/12/2004 0:59:02
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2004 19:54 |
|
| |
רב צעיר
הרמב"ם אומר באחד המקומות, בתרגומים הישנים, 'ואני לא באתי לבונן אבנים' (מן הסתם הר"י קאפח או הרב שילת כבר קלקלו את המשפט היפה). מלאכת הכתיבה כאן נעשית קשה, שכן מלבד התעמקות בבעיות וניסיונות לפצח תעלומות, יש גם צורך לאלף מגיבים בינה, וללמדם לקראו כהוגן. כבר איני מדבר על כך שרב צעיר שוכח תוך כדי דבור שאת הבדיחה שהוא מביא כבר קרא באותה הודעה שלי לעיל שעליה הוא מגיב, והוא חוזר עליה! אין לי כח לטחון כמה פעמים כל דבר. שאלתך על סתירות נובעות פשוט מאי הבנה. ישנן תיאורים בחז"ל על ישו שהיה תלמיד יהושע בן פרחיה, שעסק בכשפים ונתן עינו בפונדקית, ופרח באויר עד שנאלצו לפרוח מעליו ולהשתין עליו ולטמאו עד שנפל וכו' וכו'. פשוט היה איש כזה ותו לא, או שביקשו לצייר קאריקטורה אליגורית של איש מסויים.
אלא מה לדעתך, חז"ל לא ישעו היסטוריה, לא ידעו מתי היה ר' יהושע בן פרחיה, ולא מתי חי ישו הנוצרי, ובלבלו את היוצרות? בקושי אפשר לייחס דבר זה לילדים נבונים! וכמאמר הגמרא כל אחד שיער במדתו.
ההסמכה לרמב"ם, לבנו ולגאונים הוא חסר טעם. אין אנו עוסקים בשאלה האם ללמוד מדברי אגדה, אלא האם מותר להוציא ידיעות היסטוריות מתוך דברי חז"ל, ובזה אין שוני מהלכה לאגדה. השאלה האם ידעו היסטוריה, האם החשיבו היסטוריה, והאם התייחסו להיסטוריה. או שהכול אנכרוניסטי.
ובזה ניוזנר היה מחמיר גדול, וטען שהוא אינו מאמין לשום דבר שלא נכתב מיד בשעת המעשה. ואחד ההולכים בעקבותיו אמנם לגבי ההיסטוריה של המאות האחרונות, פרופ' רוסמן למשל, אינו מאמין לדברי בעל תולדות יעקב יוסף בשם הבעש"ט. שהרי הבעש"ט דבר בשבת ובעל התולדות בוודאי רשם לא לפני מוצ"ש, ואיך יכול היה לזכור. ושוב כל אחד במידתו שיער, משמע שכוח זכרונו של פרופ' רוסמן אינו מגיע למשל מסעודה שלישית עד מוצ"ש. אמנם אני הכרתי יהודים שיכלו למנות כמה פעמים נזכר ר' מאיר במשנה, וראיתי זאת במו עיני (לא זו בלבד אלא שיכלו למנות מאה מחלוקות בין המנחת חינוך והאור שמח כמונה מעות, וגם זה ראיתי). עוד חיו בדורנו כמה בקיאים, ויש גם עמנו לאויו"ש כמה בקיאים. אפשר גם להזכיר את החוזרים החבדי"ם, וידוע לי על אחד שהיה בגיל 17-16, שהרבי הריי"צ נבג"מ כתב עליו שהוא הציל את תורת הרש"ב מהעלמה.
וגם הג"ר שמאי גינצבורג, שהיה החוזר בגור, אצל הא"א ואצל הב"י, נודע בכוח זכרונו. והגאון המופלא בעל התולדות לא יכול היה לזכור את תורת הבעש"ט. בדרך זו אפשר למחוק כמעט את כל התורה שבעל פה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2004 09:20 |
|
| |
דגים
דבריך סותרים את עצמם שהרי ממה נפשך יוצא מהם שדברי חז"ל הם אנאכרוניסטיים, שהרי אם ישו כן היה קיים בהיסטוריה אזי דברי חז"ל עליו אינם נכונים משום שהוא חי בהפרש של כמאה שנה מיהושע בן פרחיה; ואם ישו לא היה ולא נברא אזי אגדת חז"ל אינה נכונה משום שהם מדברים על אדם שבכלל לא היה קיים מעולם, ולכל היותר דבריהם אנאכרוניסטיים, שהרי גם אם נניח שהם לא מתכוונים ברצינות לדבריהם אלא מדברים על דמות פיקטיבית (דבר מוקשה כשלעצמו, מדוע הם לא ציינו זאת ואמרו בפירוש שישו לא היה ולא נברא ?), הרי שדבריהם אמורים לכל היותר להתאים לרקע ההיסטורי שאותה דמות היסטורית חיה בה. משל למה הדבר דומה ? למי שרוצה לכתוב סיפור על המלך ארתור, אבל ממקם את הסיפור במאה ה-18 ...
אגב, תמוהים מאוד דבריך על שיוך הגישה שלי לאגדות חז"ל ל"משכילים" ולניוזנר, הרי הדברים נמצאים אצל גאוני בבל, הרמב"ם ובנו, ולמעשה זו הייתה הגישה הרווחת בעם ישראל עד תקופה מאוחרת יותר בה התיחסו לכל מדרש פליאה בחרדת קודש. וכבר ציטטתי כאן בעבר את דברי הגאונים (לינקזעצער הושיע נא ?).
וכאן כדאי להזכיר את הבדיחה המפורסמת על אותו נוצרי משכיל שנשאל האם אדם חכם ומשכיל כמוהו אכן מאמין שישו היה קיים, ועל כך הוא ענה: "אני לא יודע אם הוא באמת היה קיים או לא, אבל מה שבטוח הוא שהיהודים הרגו אותו ..".
*
נישטאיך
כבר כתבתי לעיל שבכתבי היד כתוב "ישו הנוצרי", מלבד הקושי העצום בטענה שיש "צווי דינים" בישו, כלומר שהיו שני אנשים בשם זה שעליהם דיברו חז"ל, ושהם לא טרחו להבדיל בין ישו בה"א הידיעה לאותו ישו אלמוני ומיסתורי.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 26/12/2004 9:20:31
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2004 03:44 |
|
| |
רצוני להגן קצת בעד הרב מדעברעצין.
הכרתיו אישית, ושאלתי שאלתי ממנו לא פעם אחד, וכוונתו בוודאי הי' לטובה.
הרב הנ"ל הי' ידוע כחכם קטן במילי דעלמא, התמימות שלו הי' ידוע לרבים. לא הי' מבחין בהבא לפניו אם אומר שקר או אמת. היו אנשים שבאו לפניו אם שמאטעס של קטשופ, והוא היה מכשירם משום שבוודאי אינו דם. התמימות שלו ניתן לראות בתשובותיו איך שהוא כותב השאלות בתמימות מרובה, יש שאלות שחסר מהם קצת, ושמעתי התשלום בעל פה, למשל השאלה שיש שם בהל' שבת אודות רבי אחד שאין לו מה לעשות, ולהשקיט העצבים הוא משחק עם כפות המונחים על השלחן, אי חשוב כצורך או לא. והוא דן שם בארוכה ומסיק להיתר. שאלה זו שאלו אותו אנשים כדי שידפיסו בספרו, הרבי הוא לא פחות ולא יותר כי אם האדמו"ר הנוכחי מסאטמאר. יש עוד תשובות כאלו שיכול אני "להוכיח" תמימותו של רב זה.
מן הראוי לדעת, כי מן הסתם רב זה שמע מרבותיו או שראה בספריו כי אריסטו היה מין, הוא מן הסתם לא ידע שהיה גוי, ושהיה בזמן הנביאים, עכ"ז, כיון ששמע שהוא מין, בתמימותו חשב, למה להזכיר מין בספר? ולמה לא יכריז איסור על זה?
הנ"ל לא היה פיליסוף שיבין כי מדובר בציטוטים מראש הפיליסופים, ולרוב הציטוטים הם כדי להפריך את דבריו וכדומה, או לצטט את דבריו במקום שמסכימים המה להשקפת היהדות. ומה נעשה שלא למד בספר עקדת יצחק?
בנוגע איסוריו, אף איש אחד כמדומני לא היה חושש לאיסוריו, ומי שכן היה חושש, הוא מן הסתם איש בור שלא ידע בספרים כלום. על כל האיסורים שהכריז הסתכלו בביקורת, הוא האמין לכל, וזה היה דבר ידוע, ממילא כשהכריז איסור על מישהוא, רובא דרובא לא היו מקבלים את זה ברצינות.
הרב הנ"ל היה מפורסם כרב העונה שאלות בכל עת ועונה, ביום ובלילה, בד' חלקי שו"ע ותו לא. בדין תורות לא הצליח כנראה לראות בתשובותיו הידועות בענין זה, כמובן מחמת תמימותו. וכל שכן בתקנות ובאיסורים וחרמות, שהוא לא היה האיש שאליו פנו בענינים כאלה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/12/2004 01:21 |
|
| |
רב צעיר:
<כמובן שהאגדה התמוהה על כך שישו היה תלמידו של ר' יהושוע בן פרחיה לא מסתדרת עם המציאות ההיסטורית, שהרי מדובר על הפרש של כמאה שנה. אולם דבר זה תלוי ביחסינו לאגדות חז"ל, ולשאלה עד כמה, אם בכלל, מחוייבים אנו לקבל אגדות אלה כפשוטן, וכן לגבי שאלת יחסם של חז"ל להיסטוריה.>
כנראה שרב צעיר אינו יודע שעברו כבר הרבה שנים מאז המשכילים ש'פתרו' כך, בעיות. אמנם ישנם גם היום היסטוריונים, ובדרך כלל עמי-הארצות, ש'פותרים' כך בעיות (נויזנר ותלמידיו, וכמדומה שכבר ירד מן הבמה...).
האינך יודע (ויכולת לקרוא עלכך בפורום כאן), שאין כאן כלל 'מציאות היסטורית'! עד לרגע זה אין שום מקור היסטורי שמעיד על קיומו של ישו נוצרי לפי הסיפורים הנוצריים, שכולם מאוחרים לזמנו של אותו האיש. מציאות היסטורית היא כזו היא אולי רק למי שניזון מחכמתו של קלויזנר.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2004 20:47 |
|
| |
באמת התפלאתי שאין פה אשכול לכבוד חג המולד.
עכשיו אני רואה שיש.
איך הגעתם מאריסטו לישו?
|
|
|
|
|
