דע לך קעלעמר שטרחתי בזה יותר מהרגלי רק בכדי שתדע שמכבד אני אותך ומוקירך כרום ערכך ולעשות רצונך חפצתי.
ז"ל שו"ת הרמב"ם בלאו סימן רמ"ב,
ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי. אומרים אנו תלמידי חכמים, הדרים בארץ מצרים בעת הזאת: הנה כאשר נזדמן לנו להתקבץ בזאת הארץ ממדינות נדחות ומגלילות רחוקים, ונצטרף עיוננו אל עיון תלמידי החכמים, שמצאנו (בזאת) הארץ מתושביה, והתחיל כל אחד מאתנו כשהוא לעצמו ובעת התקבצנו לבדוק ענייני הציבור, כפי מה שצווה כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו נפרדות הרי כאשר התבוננו באנשים היחידים, להשיב מי שנטה מן הדרך ולברר דרך האמת למי שלא ידעה, ולרפא שבר מי שמעד, ולחזק מי שרפה כחו מלעמוד במה שהוטל עליו, ולעורר שמחה בלב הישרים ביושרם שהם מחזיקים בו, כדי שירבה היושר, כמו שאמר יתעלה על דרך משל את האובדת אבקש ואת הנדחה אשיב ולנשברת אחבש וגו', מצאנו, כאשר בדקנו בעונותינו שרבו, עון גדול, שכבר פשט ברוב הצבור ולא נצלו ממנו אלא יחידים מתי מספר, והוא שמצאנו עניין ישראל בכל ארץ מצרים, שנתרשלו בדבר טבילת נדה במי מקוה ובספירת שבעת ימי נקיים, ונהגו מנהג מינות לסמוך על הרחיצה במים שאובין, וסברו, שבזה תבוא הטהרה ותותר הנדה לבעלה. ועוד חמור מזה הוא, שרובן סומכות על מינות גמורה והדבר אשר לא דברו י"י, והוא שתקח הנדה אשה, שאינה נדה, ליצוק עליה מים טהורים לפי סברתה ותחשוב הנדה, שאם תצוק היא על עצמה, לא תטהר ולא תותר לבעלה. וזאת הפעולה היא הנקראת אצלן יציקה. ויש מהן הממתינות בזאת היציקה, שתהיה בין השמשות, לפי אמונת המינים. וכאשר ראינו אנו וכל החכמים והתלמידים וגדולי הזקנים זאת החטאת הגדולה וזאת הפרצה הרחבה וזאת הצרעת הנושנת, אשר פשתה בעור הבהרת, וידענו שיעור זה המעשה הרע והמנהג המגונה, המאחד בקרבו מינות וגלוי עריות בפרהסיא לרבים, המביא למחיקת דבריו יתעלה ולביטול דברי סופרים, שהוא חמור מביטול דברי תורה, כמו שאמרו עליהם השלום אין תפילין לעבור על דברי תורה, פטור: חמש טוטפות לעבור על דברי סופרים, חייב ומצאנו שהם, עליהם השלום, מזהירים בכל האזהרות מלהתדבק אפילו במשהו במעשה המינים, ומצווים להשמר ממלה, אשר תביא להאמין בדבר ממה שבדו, או לנטות לפירוש מכלל פירושיהם, כמו שאמרו חכמים, הזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום המים הרעים וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל, (אז) ידענו והוברר לנו, שאם תארע בזה הענין התרשלות או הזנחה, ישתו כל ישראל הבאים אחרינו וימותו. ואחר שהוברר לנו המעשה אשר הם עושים וידענו שיעור זה החטא, היינו חייבים להזהירם ולהודיעם מה שידענו, ולהתמיד לדבר אליהם, כמו שאמר יתעלה לנביאו בן אדם, צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אתם ממני. וידענו, שאם נתרשל מלהזהירם או נתעצל מלהורותם או נתרפה מלחייבם לתקן מעשיהם ולגדור זה הפרץ, נפקיר גם אנו את עצמנו לאבדן עצום, לפי שחטא גלוי עריות לא יכופר ולא ייסלח ולא יימחל, כמו שהבטיח ואמר יתעלה ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם, (ואז) נהיה אנחנו כולנו נתפסים בעוונותיהם ודמם יידרש מידינו, כמו שאמר יתעלה והצופה כי יראה את החרב באה ולא תקע בשופר והעם לא נזהר ותבוא חרב ותקח מהם נפש, הוא בעונו נלקח ודמו מיד הצופה אדרש. ולכן הזהרנום בבתי כנסיות ובבתי מדרשות והורינום כל אלה הענינים וכי הנדה דינה אחד קודם שתכנס למרחץ ואחר שתכנס למרחץ, ואפילו רחצה בכל מימות שבעולם, הרי היא בנדתה, עד שתבוא במים, במי מקוה דווקא, ובארנו להם חיוב ספירת שבעת ימי נקיים ואסרנו עליהם היציקה הנזכרת, והורינום, שהיא עון גדול ומינות גמורה, והוא הגורם לשקע שם טבילה מישראל, לפי שהם חושבים, שאלו מטהרין, בדומה למה שעשו ז"ל בטהור הבא ראשו ורובו במים שאובין, והורינום, שכל אשה, שתיצוק אפילו בעצמו של יום, ואפילו טבלה במי מקוה אחר כך, הרי היא תרבות רעה ורשעה ופושעת פשע גדול, שכל זמן שמחזיקין במינות זו, יזלזלו בטבילה ויחזרו לומר אלו ואלו מטהרין. ואחרי שפרסמנו זה הענין ברבים משך שנים, ראינו שהנגע עמד בעיניו ולא חזרו למוטב אלא אחד מני אלף, ושהמכשול בזה רובו מן הנשים, לפי שהן החזיקו במינות וקשתה להם הטבילה, ולכן ראינו אנו החכמים והדיינים ושאר התלמידים החתומים למטה לעשות תקנה זו ולהסכים עליה, וזה, שכל בת ישראל, שלא תטבול במי מקוה אחר ספירת שבעת ימי נקיים כהלכות בנות ישראל, או תיצוק היציקה הנזכרת, הרי זאת האשה תצא בלא כתובה ואין לה לא כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה בכל עת שתתברר עליה אחת מאלו השלש עברות, והן ביטול טבילה או חיסור שבעת ימי נקיים או היציקה אפילו עם הטבילה, ושכל אלמנה, שתבוא לגבות כתובתה בבית דין אחר תאריך זאת התקנה לא תטול פרוטה אחת עד שמגלגלין עליה בכלל שבועת אלמנה, שטבלה לנדתה מעת זאת התקנה והלאה ולא שמשה לעולם מטתה אלא אחר טבילה במי מקוה אחר ספירת שבעת ימי נקיים אחר תאריך זאת התקנה, וגם שלא יצקה היציקה הנזכרת כלל אחר זאת התקנה, ואם תודה בבית דין, שלא טבלה במי מקוה או לא ספרה שבעת ימי נקיים או יצקה אחר זאת התקנה, אבדה כתובתה, עקר ותוספת, וכל תנאי כתובה. וכן כל מי שתתגרש, יאמר בית דין לבעל: דע, שזאת האשה, אם לא טבלה במקוה או לא ספרה שבעת ימי נקיים או יצקה, אין לה כתובה ולא תוספת, ואם יאמר הבעל, שהיא היתה עוברת על אחד מאלו המעשים, ולא יוכל להוכיח זאת בראיה, לא תגבה כתובתה עד שתשבע שבועה חמורה בנקיטת חפץ, שהיתה טובלת לנדתה אחר שבעה נקיים ושלא יצקה כלל, ואחר כך חייב הבעל לפרוע הכתובה. והתקנו לקרות זאת התקנה בבתי כנסיות ברבים, כדי שתהיה התראה לכל ותדע כל מי שתנשא, שאינה נשאת אלא על פי אלו התנאים ושאין כתובה לה, אלא בתנאי שלא תלך בדרכי מינים ולא תעבור על דת משה, ושלא תצטרך מלבד התקנה התראה על כל פעם ופעם, אלא זאת ההתראה תהא כוללת כל הדרים בארץ מצרים מגדולם ועד קטנם. ונתחייבנו אנו החתומים למטה, שלא נדון לעולם בארץ מצרים אלא על פי התקנה הזאת, ושלא נחליפנה ולא נפסידנה ולא נבטלנה ולא נפירנה, וכן חייבנו כל מי שיבוא אחרינו, שידון על פי זה המנהג ויפרסמו ויחזקו ויבצרו וירפא גדר דת משה רבינו ההרוס ויגיע רחמיו על תורת רבן של כל הנביאים ולא על כתובת הנשים. ומאחר שחששנו מבית דין שאינו הגון, שיעמוד אחרינו ויקלקל תקנה זו או יזלזל בה ולא יעשה על פיה ויגבה הכתובה לאלמנה בלא גלגול זה על הטבילה ועל ספירת שבעה ועל היציקה, או יגבה למגורשת מבעלה קודם שישביענה, החרמנו חרם גדול וחמור על כל בית דין, שיעמוד בכל ארץ מצרים ולא ידון על פי תקנה זו, ועל כל חכם או תלמיד חכם, שיורה שלא על פי התקנה הזו, ויהיה הדין בכל ארץ מצרים כך עד ימות המשיח. והסכמנו על תקנה זו, שידון לפיה כל בית דין בארץ מצרים מחדש סיון שנת ד' תתקכ"ז ליצירה והלאה, והכל אמת, ופורץ גדר ישכנו נחש ונאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך. וכן הסכמנו, שכל איש, שהתברר, שבא על אשתו מתוך אחת מאלו השלש עבירות, והוא ידע זאת ועבר בשתיקה על זה ולא אמר זאת בבית דין עד עת הגרושין, שיטילו בית דין בזה האיש חרם ונידוי וישפילוהו ויפרישוהו מן הציבור ויפקירו (ממונו), כפי שישיגו ידי בית דין לעשות בזה האיש, וכפי מה שיראו בית דין וכפי העת. והסכמנו על כל זה הסכמה גמורה אנו החתומים:
 |
|
|
