| נשלח ב-24/12/2004 11:11 |
 |
| |
איסור עבודה זרה: מצווה לדורות
.
פאגאניזם של אמונה באחד, או: עבודת-אליל
הפילוסוף הרמן כהן הציע, לפני כמאה שנים, כי המאפיין העיקרי של המונותאיזם, איננו אמונה בקיומו של אל יחיד, אלא האמונה בכך שאותו אל יחיד הוא מיוחד במינו. כהן הבהיר כי מיוחדות, בהגדרתו זו, כוונתה לכך שהאל אינו דומה ואינו בר השוואה לשום דבר אחד בעולם, האל הוא קטגוריה בפני עצמה.
ואל מי תדמיוני ואשווה?
קנת סיסקין, פרופסור למדעי היהדות בשיקגו, הציב דוגמא לרעיונו של כהן:
הבה נניח כי מתוך 12 האלים היווניים החיים באולימפוס, 11 הם מתחזים. האלה אתנה היא האלה האמתית היחידה, וכל שאר ה-11, הם סתם סופר-גיבורים המתחזים לאלים.
האם יווני שיאמין באמונה זו הופך למונותאיסט?
ברור שלא. האליל היחיד הפגאני, הוא "יותר מאותו הדבר". יש לו כוחות-על כפי שאין לאף גיבור, אינטיליגנציית-על מעבר לחכמתם של גדולי החכמים, וכן הלאה. ניתן לדמותו לאדם, תוך הקצנת תכונות והאדרה. אלילי יוון אהבו, קינאו, שנאו, נאפו וכן הלאה.
אין לבלבל את תכונותיהם האנושיות של האלילים עם התאורים המגשימים – האנתרופומורפיים – של ה' בתורה. כפי שמסביר הרמב"ם באריכות במורה הנבוכים, דיברה תורה בלשון בני אדם.
================
בהקדמת הרמב"ם לספר המצוות, הוא מפרט את הכללים לכלילת/גריעת מצוות מהרשימה. הכלל השלישי הוא "שאין ראוי למנות מצוות שאינן נוהגות לדורות" .
והנה, יותר ממצווה אחת קשורה לעבודת אלילים. בפתיחת רשימת מצוות הלא-תעשה, מונה הרמב"ם, 26 מצוות הקשורות לאיסור עבודת אלילים, מהאיסור על שיתוף ועד האיסור מתהתנבא לע"ז.
================
ידוע הסיפור בגמרא אודות ביטולו של יצר עבודה זרה על ידי זכריה ואנשי כנסת גדולה. וידוע גם סיפורו של מנשה המסביר כי מי שחי לאחר ביטול יצר זה, אינו מסוגל להבין את עוצמת המשיכה הרוחנית. בטל יצר ע"ז מן העולם, ועמו – יצא גם כעין כדור אש מבית המקדש.
================
כאן, בא אני לשאול:
לפי הרמב"ם, למרות הסיפור של אנשי כנסת גדולה וזכריה, לא נעלם החשש מפני עבודה זרה, שכן מצוות הקשורות לה אינן מצוות לזמן מסויים (בהתאם לכלל השלישי שצוטט לעיל), אלא מצוות לתמיד.
אם בטל יצר ע"ז, אך הסכנה והאיסור עומדים בתוקפם, שואל השואל, מהי העבודה הזרה האורבת לפתחנו תדיר כיום?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/12/2004 00:46 |
|
| |
ראשית, ברצוני להודות לכם על הפורום הנחמד שאני עוקב אחריו זמן מה.
לגבי הדיון - נדמה לי שדווקא הרמב"ם ראה במצוות מחיית עבודה זרה את אחד הענינים המרכזיים ביותר בעולם היהדות. בהלכות עבודה זרה פ"א הרמב"ם רואה את הקמת העם היהודי כקונטרה לעבודה זרה וגם החידוש המשמעותי ביותר במצוותיו של משה שם היא המלחמה בעבודה זרה. גם במורה מוזכר שרבות מהמצוות באו כדי להוציא מעבודה זרה.
לדעת הרמב"ם הדבקות של היהודי היא כאשר הוא עומד מול אלוקיו אחר ששלל ממנו את כל התארים שלו, והבין שכל הדברים הנמצאים בעולם הזה הם מוגבלים לעומת הקב"ה. שלילת התארים היא המשימה הרוחנית המרכזית של כל יהודי כדי לעמוד מול אלוקיו. העבודה הזרה מציינת את הקצה ההפוך לגמרי בקשרה את האלוקים לעולם הזה באופן מהותי. כל מי שמתרחק מהיאידיאל של שלילת התארים בעצם מתקרב לקוטב השני של עבודה זרה. אמנם, לא ניתן לומר עליו שהוא חוטא בעבודה זרה אבל המאבק הפנימי שלו יהיה קשור למלחמה בעבודה זרה, כפי שתוספת צניעות קשורה למלחמה בזנות.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 16:54 |
|
| |
מואדיב,
אל תמעיט בערך עצמך, התורה "לא בשמים היא", מאידך, אל תהפוך אותי בבקשה לחומניסטית, שמענישה כל 'כאילו' כל הכועס, עובד עבודה זרה על פשוטו, על פי ה'פסיקה'-
הרי שאלתך היתה ריטורית, וברורה תשובתה...מכיון שעיסקנן בתורה, וללמוד צריכים, הבאתי מה שהבאתי, אם נראה לך שהדברים מיותרים, עם כל הכבוד זה אשכולך אני מאשרת לך למחוק.
אי אי אי איזה שעשועים...אמא אמא הרמב"ם מנצח!
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 13:38 |
|
| |
.
הבנתי, עבה, וכדי עניינים 'דקים', אינה מגעת.
כל שיודע אני, הוא אודות הפסיקה להלכה.
לא זכור לי - וניתן לתקנני אם נעלם ממני - כי ראיתי פסיקה הקובעת לענוש את מי שכועס כשם שעונשים את העובד ע"ז.
דימויים וביטויים אצל חז"ל, רבים המה, ולא תמיד יש להבינם באופן מילולי.
למשל, דיון ארוך התקיים בפורום אודות שז"ל. ידוע הציטוט כי מי שנכשל בכך כאילו עבר על התורה כולה. מנגד, לא מצאנו שמי שעבר "על התורה כולה" , התחייב בנפשו כמי שעבר על עבירות כאלו, או בתשלומי כפל כמי שמתחייב בהם.
אך דימוי הוא, משל.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 10:51 |
|
| |
מואדיב
הכל טוב ויפה לולא הבאתי את המקורות בהם הפנתי אותך לרמב"ם - ובו הוא מסביר מה משמעות ע"ז.
איך תסביר את "כל הכועס מסתלקת ממנו הנבואה" מהו פה הכעס, ומהי הנבואה?
לאן מסתלקת הנבואה? ומאיפה?
והרי כל התורה כתובה במשלים, ובמיוחד העניינים ה'דקים'
אי אי אי איזה שעשועים...אמא אמא הרמב"ם מנצח!
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 09:11 |
|
| |
.
כפי שהתורה משולה למים, כך הכעס משול לעבודה זרה.
לא מכינים כוס תה באמצעות הרתחת תורה, ולא דנים דין עובד ע"ז את מי שכעס.
אך משל הוא.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 01:40 |
|
| |
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topicarc.asp?whichpage=2&topic_id=981473
דברים שקיבלתי מ"איקה"
נדמה לי שכבר הערתי על כך בהרבה מהאשכולות
אם תעיין בהגדרת הרמב"ם בחלק המתעורר בשמונה פרקים, תמצא הגדרה מדויקת ביותר לתכונות חסרות או יתרות שבנפש האדם.
מתוך הגדרתו למתעורר, הוא מציין תכונות והיפוכן. כשהוא מקדים הסבר לפעולות "בחירת דבר אחד או התרחק ממנו והוא מתחיל "והכעס והרצון" (הפחד והגבורה, אכזריות ורחמנות והאהבה והשנאה –
הכעס מבטא לדעתי את אי הסכמתו של האדם לדבר מה, או בלשון אחר האדם כועס מפני שאינו רוצה בדבר המסויים בגינו הוא כועס,,,זה שורש הכעס, ממנו נובעת גם עומק הגאווה בין היתר,
הרצון המוזכר ברשימת התכונות, הוא במובן "היפוכו של הכעס" , כלומר "התפייסות", "ירידה מן הכעס" מה שנקרא "להתרצות"
ותגובתי:
תודה תודה
אבל אני מחפש הגדרה למידה עצמה, למשל כמו כעס = התקוממות, לחץ = ההילחצות בין תמונה ריאלית לדמיונית, וכו.
ותגובתה:
אי הסכמה מעוררת התקוממות
ה"בריחה מהדבר"
התנועתיות היא מה שמיחד את הרצון, עצם העובדה שאדם יכול לנוע מהדבר שאינו רוצה בו.
זו בכל אופן הגדרתו של הרמב"ם, והוא מציינו במפורש.
אי אי אי איזה שעשועים...אמא אמא הרמב"ם מנצח!
תוקן על ידי - riv - 29/12/2004 1:43:37
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 01:00 |
|
| |
מואדיב,
הכעס משול לע"ז,יש בכוחו של החלק ה'מתעורר' שבנפש האדם פעולות כמו בקשת הדבר והבריחה ממנו, כשאתה רוצה במשמעות 'מתרצה' אתה בכיוון של הרצון לרצות באמונה - וכשאדם כועס הוא מתרחק מהמיקום הנכון במשמעות כיוון.
מפני שהכעס הוא פועל תנועתי שגורם לנפש האדם לזוז ממקומה המאוזן, לעשות סוויצ' ולצאת מהאיזון להתדרדר לקצה - כשאדם כועס הוא נותן ביטוי לאי הסכמה של הדבר שאינו מסכים עימו-ישנה התנגדות פנימית של האדם אל עצמו -ובעצם הוא מרוכז בעצמו, ועובד את עצמו. כמו למשל שהרמב"ם מסביר שמשה שהכה בסלע פעמיים מהכעס שהיה בו כלפי העם - ואז ה' 'התעצבן' עליו מפני שהתנהגותו משמשת דוגמא לכל העם, והם יטעו ויחשבו שבעבור שמשה נהג כך, ראוי לאדם לנהוג כך וכו' - וראה ש"פ פ"א פ"ה
הרי זה החטא היחדי כביכול שמשה חטא בו.
אי אי אי איזה שעשועים...אמא אמא הרמב"ם מנצח!
תוקן על ידי - riv - 29/12/2004 1:04:54
|
|
|
|
| נשלח ב-29/12/2004 00:06 |
|
| |
אשר,
לגבי המשוואה בגמרא, אז זה לא בדיוק מדויק? ולא אכנס לכל עניין מדוע בטלה הנבואה, ובכל זאת, כולנו מאמינים בבואו של המשיח – הכיצד נאמר שבטלה נבואה? הרי משיח כולל את היותו נביא כפי שמובא במשנה תורה הלכות מלכים, ובאיגרת תימן.
הנבואה לא התבטלה, בני האדם אינם משיגים אותה ועל הסיבות כותב ומרחיב הרמב"ם במו"נ – הדברים במשנה תורה של הרמב"ם נשארו אמיתיים היום כמו אז – "דע, שהאל מנבא את בני האדם…ויסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע"...אמת לעולם ועד.
התקרבות יתר מביאה לידי כוויה. קצב ההתקרבות הוא קריטי בשאלת הע"ז - זו ה'אש הזרה' שעל ידה רצו בניו הכהנים של אהרון הכהן להקריב, ובעטיה נידונו למיתה. יש יותר אקסטזה מזה? "וידם אהרון"
לכל אורך תולדות סיפורי המקרא ניצבת האמונה הטהורה ולצידה הע"ז כפי שהיא מתגלמת כיצחק מול ישמעאל, יעקב מול עשיו… משה מול קורח, שופטים מול אויביהם, מלכי ישראל מול הנביאים וכו' עד ימינו אנו..
אי אי אי איזה שעשועים...אמא אמא הרמב"ם מנצח!
|
|
|
|
| נשלח ב-28/12/2004 23:34 |
|
| |
מואדיב
לגבי הנצרות.
כל כולה של הדת הנוצרית על כל פלגיה והסתעפויותיה מבוססת על פולחן אישיות, על יחוס כח מאגי לאדם מסוים שגורם לו להיות מושא לתפילה ולפולחן, זוהי עבודה זרה.
לגבי מה שבטלו אנכנה"ג
אתנסח בזהירות.
הגמ' בחגיגה ה ע"ב אומרת:
כי קא ניחא נפשיה דרבי יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן <מאפיקורוסין> {ממינאי} אמר להם (ירמיהו מט) אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם כיון שאבדה עצה מבנים נסרחה חכמתן של אומות העולם ואי בעית אימא מהכא (בראשית לג) ויאמר נסעה ונלכה ואלכה לנגדך
המשוואה שהגמ' יוצרת אומרת כך "הכוח השלילי הוא בעצם הנגטיב של הכוח החיובי" ולכן אם אנחנו רוצים להקטין מצד אחד של המשוואה ניאלץ גם להקטין מהצד השני.
ובענינינו כדי להקטין את כח העבודה זרה עלינו להקטין את כח עבודת ה' ובמילים אחרות עלינו לבטל את הנבואה, כך שביחד עם ביטול העבודה זרה גם בטלה הנבואה.
הדרך שהם עשו זאת (ואני קצת מפחד ממה שאני הולך לומר) היא שהם נטלו מהיהדות את האקסטזה הדתית ונתנו לה מימד יותר פילוסופי, שינוי שבולט מאוד בין ימי בית ראשון לימי בית שני.
הייתי הולך קצת הלאה והייתי אומר שהאקסטזה הדתית שחזרה אלינו בדורות האחרונים, ושבעצם ליותה אותנו במידה מסוימת לאורך כל השנים, הביאה לתופעות אליליות גם במחנינו ואכמ"ל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 11:18 |
|
| |
.
ראשית, צדקת לעניין הדברים בספר המצוות, ואכן כך מופיע:
במצווה קפ"ז קובע הרמב"ם, כפי שהבאת לעיל, כי
...ואולי יחשוב מישהו שזו מצווה שאינה נוהגת לדורות, כיון ששבעה עממין כבר כלו; אך זאת לא יחשוב אלא מי שלא הבין עניין 'נוהג לדורות ואינו נוהג לדורות', והוא: שעניין שנסתיים עם השגת מטרתו, בלי שיהא אותו הדבר קשור בזמן מסוים - אין אומרים עליו "אינו נוהג לדורות", לפי שהוא נוהג בכל דור שבו נמצאת אפשרות לאותו הדבר.
הלא תראה, אם יאבד ה' את זרע עמלק בכללותו וישמידנו עד סופו - כמו שיהיה במהרה בימינו, כמו שהבטיח יתעלה: "כי מחה אמחה את זכר עמלק וגו'" (שמות יז, יד) - האם נאמר אז שזה שנאמר "תמחה את זכר עמלק" (דברים כה, יט) אינו נוהג לדורות?!
כך אין לומר, אלא הוא נוהג בכל דור ודור, וכל עוד ימצא זרע עמלק יושמד. וכך הריגת שבעה עממין והשמדתם הוא ציווי שנצטווינו בו - והיא מלחמת מצווה.
ואנחנו מצווים לשרשם ולרדפם בכל דור ודור עד שישמדו, עד האחרון.
וכך עשינו, עד שנשלמה השמדתם על ידי דוד, ונתפזרה השארית ונטמעה בין האומות עד שאינה ידועה [עוד].
אולם על ידי זה שכבר כולו, לא תהיה המצווה שנצטווינו להרגם מצווה שאינה נוהגת לדורות, כשם שלא נאמר במלחמת עמלק שאינה נוהגת לדורות, אפילו אחר השמדתם והכרתתם,
כי מצווה זו אינה קשורה בזמן ולא במקום מיוחד כמו המצוות המיוחדות למדבר או למצרים, אלא היא קשורה במי שמצווים עליו, וכל עוד יהיה בנמצא מקימים בו אותו הציווי.
ובכלל ראוי לך להבין ולהתבונן בהבדל בין המצווה ובין הדבר שנצטווה עליו. כי יש שהמצווה נוהגת לדורות, אלא שהדבר שנצטווה עליו כבר נעדר בדור מן הדורות; אך לא בהעדר הדבר שנצטווה עליו תיהפך המצווה ל'אינה נוהגת לדורות'. אלא תהיה 'אינה נוהגת לדורות'.
...
(הועתק מהמהדורה שבאתר דעת, ההדגשות אינן במקור)
מכאן עולה לי שאלה צדדית, לעיון בפעם אחרת:
אם בזמנו של הרמב"ם כבר הרמב"ם כותב בדרך ממנה ברור כי לדעתי, בתקופתו עדיין לא נשמד עמלק לגמרי, היאך ניתן לדעת מתי
שנית, לגבי כעס שהרי הוא כעבודה זרה, לא ידעתי שאתה מתייחס לכך כאל קביעה הלכתית. תמהני אם כל מי שכועס, הריהו מתחייב באותם העונשים של מי שעובד ע"ז.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 10:35 |
|
| |
מואדיב,
1. המצווה היא עשה קפ"ז (קע"ז?) על מחיית שבעה עממין, בתוכה הוא מדבר גם על עמלק.
2. באשר לאתנה, אם היא מקיימת הכל, כי אז היא באמת הקב"ה. ראה משל הפיל של המו"נ. ואם חסר לה באלמנטים צדדיים ולא מהותיים של האלוהות, כי אז זוהי טעות באמונה.
3. לגבי ייחוס חשיבות מוגזמת למשהו, כפי שכתבתי יש מקוםך לומר זאת גם על תפיסות תורניות. הכל תלוי בשאלה האם זה אכן מוגזם (ביחס לחשיבות האמיתית)? אמנם דיברתי להדיא על 'בחינה של ע"ז', ולא על ע"ז ממש במובן ההלכתי.
אם גאווה וכעס הם כמו ע"ז, מה לך כי תלין על הגדרותיי. אני מדבר באותו מובן.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 10:16 |
|
| |
.
asher177:
מחלוקת בין פוסקים לגבי הנצרות. אתה אולי פוסק בקלות כי הנצרות (הקתולית? הלותרנית? האנגליקנית? היוונית-אורתודוכסית? ) היא עבודת אלילים לכל דבר ועניין, אך מגדולי פוסקינו נחלקו בעניין, ומה לי שאתווכח עם זה או עם זה?
לגבי שאלתך מה בדיוק בטלו אנשי כנסת גדולה, אשמח מאד לקרוא מהו אותו רעיון שיש לך בדבר.
================
אראלסגל:  על דבריך בקישור שהבאת לעיל.
================
מצו"נ, כתמיד, אזקוף בהן ירוקה בהערכה
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 10:13 |
|
| |
.
מיכאל, לגבי דבריך הראשונים:
1
חוששני שנפלה טעות בדבריך, שכן כך כותב הרמב"ם בשורש השלישי, כפי שהבאתי לעיל, ולא מצאתי הסתייגות לכך במצוות מחיית עמלק. אנא, אם טעות בידי, הראני היכן.
2
כפי שהסברתי לעיל, וכנראה לא היטב עשיתי זאת, מי שמאמין באתנה כאלה יחידה, מאמין לא רק בכך שהיא היחידה, אלא גם בכך שהיא אלה, על כל הכרוך בכך, כפי שיוגדר (כוחות-על, יודעת-כל וכן הלאה). ומכאן, גם לנאמר ב-3 בדבריך:
3
ניתן להגדיר את האמונה באתנה כך שתענה גם על הקריטריון של יחודיות, או "מיוחדות" היותה של אתנה אחת בלבד, דבר לא ישתנה מהדוגמא לעיל, או מהשאלה.
4
לגבי חפצי ע"ז של כתות רחוקות, לא כאן המקום להרחיב, אך מייד קופצת לזכרוני אפרודיטי מבית המרחץ שבעכו.
לגבי יחוס חשיבות מוגזמת למשהו, מוחשי או שאינו מוחשי, חוששני שיש מרחק רב בין כך לבין ע"ז, כהגדרתה ההלכתית. ראיתי בחתונה מסויימת פעם איש שהיה נראה כגיבן, עד שהוסבר לי כי הוא לובש על גופו ח"י טליתות קטנות, כדי לצאת ידי חובה של ח"י שיטות. לשאלתי, מדוע לא יצא ב'חזון-איש' בלבד, הובהר לי כי איני מבין. האם איש זה הפך את מצוות ציצית לע"ז ? מדבריך, אני עוד עלול לחשוב כך. האם הפחד יצחק היה מגדירו כעובד ע"ז ?
לגבי הפולינורמטיביות, הדבר צ"ע מבחינתי. הרעיון מעניין.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2004 09:54 |
|
| |
אידך,
ואלו ואלו דברי אלוקים חיים.
באמת, כל דבר שלוקחים אותו מעבר לפרופורציה יש בו משהו מע"ז. ראה בתחילת 'פחד יצחק' לר' יצחק הוטנר על פורים, שמדבר על ליצנותא דע"ז, ומסביר שע"ז פירושו לתת יתר חשיבות לדבר שאינו חשוב (או מעבר לחשיבותו). אמנם לפי"ז יש גם בתורה עצמה אפשרות כזו, כשהופכים דבר שולי לעיקר מקודש. כל זה כמובן 'בחינה של' (אביזרייהו?), ולא ע"ז ממש.
מיכי
|
|
|
|
|
