אמונה בתור מאמץ (לשחרית ולמפיסטו)

יש כמה מובנים למה שאנו קוראים "אמונה".

אם ארשה לעצמי להשתמש קצת בשפה טכנית, יש ידיעה, שמוגדרת מבחינה לוגית. יש אמונה, שהיא מאותו סוג לוגי של ידיעה, אך יש לה פחות ראיות והצדקות. ויש אמונה במובן של אמון.

דוגמאות:

א. אני יודע ששתיים ועוד שתיים הן ארבע.
ב. אני מאמין (כמו ידיעה, מבחינה לוגית, אך ללא ראיות מוצקות או מוצדקות) שמי שכותב בפורום בא כדי לחפש את האמת.
ג. אני מאמין (ודאות ואמון) לקב"ה שהוא אוהב אותי וחפץ בטובתי.


בניסוח אחר, קצר יותר:

יש להבדיל בין ידיעה במובן הלוגי לבין הודאות שמלווה את אמונותינו.

אם ניישם את החילוקים האלו, אז ניתן להעלות את השאלה: האם אנו, כולנו, תמיד יכולים לומר על עצמנו בוודאות שאנו "יודעים שיש ה'"?

מבחינה מסויימת כן, אבל זה תלוי גם ביום, בשעה, בנסיבות.

יש נסיונות שעוברים על האדם. לפי המקובל בחסידות, כאשר מעמידים אדם בנסיון, לוקחים לו את כל המדרגות. כלומר, הוא צריך להתמודד עם מה שעובר עליו ולא תמיד מה שרכש בעמל - פילוסופיה, עבודת המידות - נשארים אצלו לעזור לו.

במצב כזה, בן אדם עשוי לגלות את עצמו עם הזכירה שהוא תמיד חשב שהוא ידע שאלקים קיים - אך גם עם הספקות שמענים אותו ברגע זה - ועם הרצון לחזור למצב של אמונה.

בוודאי זה מצב שונה מזה של האדם שמאושר באמונתו ובטוח שהאמת בידיו.

אצטט שלושה מקורות שממחישים את הנקודה הזו.

א. באחד מספרי ההיסטוריה היהודית מימי הבינים או קצת אחר כך, שמלאים סיפורים של דם ודמעות, מסופר על משפחה של פליטים שנסו מספרד, לאחר הגירוש.
הקברניט הוריד אותם, בניגוד למוסכם, במדבר. כנראה באיזור צפון אפריקה.
היהודים היו שבורים, רצוצים, רעבים וצמאים. אולי גם חולים.
הם נפלו וישנו מרוב חולשה.
כשהאב התעורר, הוא גילה שאשתו ושני בניו, הגדול והקטנטן, מתו.

לפני שאמשיך בסיפור, ננסה לרגע להזדהות עם המצב האיום הזה.
כל עולמו חרב. הוא נעקר ממקומו לחפש מקום מפלט. הוא נמצא במדבר, ללא יישוב, ללא נפש חיה.
והוא איבד את כל משפחתו.
מה נותר לו?

עכשו אפשר להמשיך לקרוא:

הוא פנה לקב"ה ואמר:
ריבונו של עולם, אתה עושה הרבה נסיונות כדי שאוותר על אמונתי. אבל לא אעשה זאת!
ואז כיסה בחול את הגויות והלך לדרכו, לחפש יישוב.

עד כאן הסיפור. אני משער שהוא מצא מקום יישוב, כי אחרת, איך היינו יודעים מהסיפור הזה? (אני גם מקווה שבנה את חייו מחדש. אבל הפרטים האלו לא נכללו בסיפור המפעים הזה).

ב. מספרים על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, שפנה לקב"ה ואמר לו:

ריבונו של עולם, איני מבקש ממך כלום. אפילו לא שתסיר מעלינו את הגזירות והצער והסבל.
כל מה שאני מבקש זה לדעת שאני סובל בשבילך.
(כלומר – שאתה חפץ בזה. שזה לא קורה סתם. כך הבנתי את הסיפור. יתכן כמובן שיש כאן משהו על דרך הקבלה ותיקון העולמות).

האם שני הסיפורים האלו אינם ממחישים לנו, ולו במרומז, עד כמה קשה לאדם לאחוז באמונתו ברגעים של משבר?

והאם המצב של חיינו היום, בחברה המודרנית, אינו של משבר ממושך, אולי אינסופי?

הקטע השלישי לקוח מתוך ספר של מחבר רפורמי, קמלמן, הסופר שכתב את סדרת סיפורי הרב הרפורמי הבלש, רבאי סמול. קראתי כמה מהם, ויש בהם חן מיוחד, תמים.

באחד הקטעים בספר, הרבאי נשאל אם הוא מאמין בקב"ה. התשובה המפתיעה שלו היא: לפעמים כן ולפעמים לא. כמו כולנו.

כשהשואל, גוי, מופתע לשמוע את התשובה, הוא מסביר. ראשית, שהמחשבה נודדת ופונה לאן שהיא רוצה. כלומר, יש כאן איזו אוטונומיה. ואוטונומיה אינה יכולה להכניע ספקות.
שנית, מה שמונח בדברים (כבר איני זוכר אם זה נאמר במפורש), הוא מה שנאמר כאן. יש תקופות ויש תקופות. כשאדם מתמודד עם דברים לא קלים, זה נסיון.

***

ניתן כמובן לטעון שמה שקובע הוא המחוייבות הכללית לאמונה בה', לידיעת ה'. ויתכן מאד שזה נכון. יתכן שההבדל בין ההגדרה הרפורמית של קמלמן לבין זו שלנו עומד על כך.
אבל איני יכול לא להודות שיש משהו משותף לכל שלושת המקורות. האמונה היא מאמץ. ואם זה מה שהרפורמים התכוונו אליו, זה דבר אמיתי וחשוב (גם אם הוא נאמר על ידי מי שההלכה אוסרת לשבח אותו, אז איני יודע אם הייתי רשאי לכתוב את השורות האלו).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"א. המאמץ השכלי לחפש ראיות לצדקת אמונתי." \ אתה יודע, זה קצת בעייתי וודאי בתור מצווה, מה גם שזה עלול להוביל למסקנות אחרות.

" ב. המאמץ לשכנע את עצמי, לפי המינוח שלך. זה נעשה לאו דווקא בדרכים פילוסופיות. על ידי תפילה, למשל, כשיטת הרב שיק. " \ זהו אם כן סתם תרגיל להרפייה ואפשר באותה מידה לקחת סמי הזיה ולשכוח מהכל. כלומר אם אתה באמת בספק ואתה עושה תרגילים להשכיח את הספק , הרי שאתה משפיע בדרכים חיצוניות על המוח. מה הטעם בזה .

< ותודה על המחמאה..>

קומר
הערתי נסבה על הסיפור, מסופקני האם סיפור כפי שאתה רואה אותו היה שורד את הצנזורה החסידית.
לטעמי הסיפור מספר את השאיפה לגילוי . לנחמה שמימית , מה שאנו מכנים "מילה טובה" מאבא.

באשר לנושא האשכול , בבית מדרשינו למדו שהידיעה היא הבסיס -אם היא קיימת מה טוב- והאמונה, היא ישומה בחיי היום יום הן מעשית והן נפשית.
אשר על כן אמונה היא רק מאמץ לישם את מחוייבות הידיעה.
וכך התפתחה הטרמינולוגיה,מאמין גדול , מאמין חזק, מאמין בחוש, וכו. לא שייך יודע חזק ,ויודע בחוש וכו'.
כמו כן אין ספקות באמונה אלא קטני אמונה או חלשי אמונה .ספיקות יש רק בידיעה.
דברי חכם שיק , הם התוצאה של האמונה שלו, שמנסה להנחיל לאחרים. היא בהחלט לא יכולה להוות דרך לאדם, ודאי לא החושב.
הרי תפילה היא שאיפה להשגת מה, אם אין בסיס, איך יש שאיפה. להשיג מה?

אה..שכחתי."אחי תן חיוך"


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 30/12/2004 1:32:35

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 30/12/2004 2:29:42

יצחק

ההבחנות שלך מדוייקות ומופלאות. לפחות לדעתי. אבל הנושא של החשש מאבדן הזהות עקב אבדן האמונה ראוי לאשכול נפרד.

לגבי העמל והמאמץ, חשבתי שזה פשוט.

א. המאמץ השכלי לחפש ראיות לצדקת אמונתי.

ב. המאמץ לשכנע את עצמי, לפי המינוח שלך. זה נעשה לאו דווקא בדרכים פילוסופיות. על ידי תפילה, למשל, כשיטת הרב שיק.

על כל פנים, יש כאן תהליך של משוב בין הפן הפסיכולוגי לבין הפן הפילוסופי. לפעמים אתה עמל לשכנע את עצמך בדרכים פסיכולוגיות. אז אתה מתבונן בעצמך ושואל האם אינך מרמה את עצמך. ואז אתה חוזר לפילוסופיה. למשל, מבהיר לעצמך מדוע בעצם זה מוצדק להאמין, ובעצם הבעיה היא בתחושת הוודאות ולא בעצם ההצדקה הפילוסופית שחסרה.

האם לא כולנו עוברים את השלב הזה לפעמים?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני , מאמץ ועמל זה שאתה מדבר עליהם, מה טיבם,

(הערונת, לרוב, אנשים מתחילים לצעוק ולרגוז כשאתה מעלה ספיקות על עיקר אמונתם.
אני לא פסיכולוג, אבל להרגשתי, האמונה ובמיוחד בדברים היסודיים הופכת לחלק מהזהות, והספיקות מאיימות על הזהות. לאבד זהות זה לאבד מתחושת הקיום. אם אין לך זהות אז מה אתה ומי אתה בעצם.)

יצחקומר

אני סבור שמיצית את הדברים בשתי המילים האלו, "שיכנוע עצמי".

זו בדיוק השאלה שמציקה לכולנו, יהודים אורתודוכסים ושאינם אורתודוכסים, או בני דתות אחרות. האם אמונותינו לגבי הדת, או העולם, הן אמיתיות או שגויות? האם הטיעונים שאנו מעלים להצדקת דעותינו הם הוכחות מוצקות או רק שיכנוע עצמי?

המאמץ המודע שאנו משקיעים כדי להחזיק באמונתנו יכול להיתפס לפעמים כמאבק על מה שאנו באמת מאמינים בו, ואז הספקות הם דילמה פילוסופית או יצר הרע. ולפעמים אנו רואים בו שאלה לגיטימית, ואנו תוהים על דרכנו, האם אנו מאמינים בדבר הנכון או שאנו חיים באשליה.

לפעמים, זה ממש ענין של בחירה, באיזה צד של התמונה להעמיד את עצמנו. לראות את עצמנו כמאמינים הנאבקים על טוהר נפשנו, או כספקנים שמנסים לשכנע את עצמנו.

ושני הצדדים קבילים לכאורה מבחינה לוגית.

יש תשובות פילוסופיות לכל השאלות הפילוסופיות שמתעוררות בעקבות הניתוח הזה. כגון תשובתו של מיכי, בספרו "שתי עגלות וכדור פורח", שהדרישה להוכחה לוגית לאמונה דתית היא מוטעית ונובעת מנטיה יתרה לפילוסופיה. התשובה נוסח קירקגור, שבאמת אמונה היא ענין של בחירה (ואולי זו גם כוונת הרמח"ל בדרך ה', שה' מעמיד את האדם בדיוק באמצע כדי לראות במה יבחר). לכל תשובה, כמובן, מחיר פילוסופי.

מה שבאתי להאיר בדברי בפתיחת האשכול הוא רק להצביע על כך שלפעמים המצב הזה אופייני לכולנו. יש שעות שאנו בטוחים בצדקת דרכנו ואנו תמהים על עצמנו איך נקלענו למצוקה נפשית ולספקות. אבל יש שעות שבהן באמת האמונה היא מאמץ.

במידה שזו נטיה מודרנית, או שהמצב הזה אופייני יותר בזמננו זה (ואיני משוכנע שזה כך. אני סבור שהדילמה היום היא בין אמונה דתית פונדמנטליסטית לבין אמונה מתוחכמת או לבין הסברים "מדעיים" לאמונה הדתית, אך בדורות קודמים היתה התלבטות לא פחותה, נניח, בין יהדות לבין זורואסטריות, או אליליות או מגיה וכיו"ב, ומי אומר שהדברים היו ברורים אז או היום) - אזי אני רואה טעם רב בטענה - גם אם מקורה ברפורמה - שאנו מחוייבים לעמול על חיזוק אמונתנו. וזה כלול במצוה "ואהבת".

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו