נישואין
1. לקהילות האשכנזים שבארץ-ישראל, ובייחוד לאלה שבירושלים, הועתקו בדרך כלל חיי החברה כפי שהיו מקובלים בקהילות אירופה המזרחית, אולם גם נקלטו מנהגים של התושבים מקהילות הספרדים.
2. ילידי ירושלים היו בונים את ביתם בגיל צעיר, לפנים גם בגיל י"ג-י"ד, ונישואין בגיל י"ז י"ח מקובלים גם כיום בירושלים, אף כי הם נעשים נדירים יותר ויותר.
3. קשרי השידוכין נקשרים באמצעות אנשים שמלאכתם בכך - "שדכנים", אולם יש כאלה שאינם רואים בזה משלח-יד כי אם בחינת מצווה, ורואים זכות לעצמם לסייע בהקמת בתים בישראל. לעתים נוטל ראש הישיבה על עצמו את התפקיד להציע אחד מתלמידו כחתן להורי הבת שהגיעה לפרקה, וממשיך במשא-ומתן עד לסיומו המוצלח.
4. כאשר המשא-ומתן מגיע לשלב מתקדם, מבקרת אמו של החתן בבית הכלה, לגלגל אתה שיחה ולעמוד על אופייה וכשרונותיה. לפנים נהגו ליתן לידי הכלה המיועדת פקעת של חוטים מסובכים ולבקשה לפרק אותה, כדי לבחון בדרך זו עד היכן סבלנותה מגעת.
5. אם השידוך נראה בעיני ההורים של המיועדים, קובעים מפגש אישי ("אנקוקען") בבית אחד הקרובים והורי החתן באים עם בנם כשהבת כבר שם (לפני שנים רבות הייתה פגישת ההיכרות הראשונה נערכת בגינה מרוחקת מאזור המגורים, ללא שיחה אישית). לאחר שיחה קלה בהשתתפות ההורים יוצאים ההורים ומשאירים את הבן והבת להיכרות אישית קלה באין איש בחדר. שיחה זו אינה נמשכת אלא דקות מספר, ולאחריה נפרדים הצעירים, וכן ההורים, ללא קביעת מועד לפגישה נוספת. בפגישת ההיכרות אין מגישין כל כיבוד.
6. לאחר פגישת ההיכרות, כשהשדכן (מקצועי או מתנדב) קיבל הסכמה עקרונית, הוא מגביר מגעיו עם הצדדים ומנהל אתם את המו"מ על השתתפותם בהוצאות החתונה, הדירה והרהיטים, ובכלכלת הזוג בתקופה הראשונה שלאחר נישואיהם ("קעסט") וכיו"ב, ולאחר שמושגת הבנה בסעיפים העיקריים, נקבע המועד ל"קניין" או ל"תנאים" 1 הנערך בבית הורי הכלה.
7. מקובל בדרך כלל, שאבי הכלה מתחייב לקנות לחתן טלית צמר (ללא עטרה) ויש המוסיפים תנאי שהטלית תהיה מצמר גס (טלית טורקית) תמורתה חייב החתן לשגר לכלה תכשיטים. בירושלים נוהג אבי הכלה להתחייב ולרכוש לחתן שטריימל (כובע של שבת עשוי פרוות שועלים).
8. הרב או אחד המוזמנים קורא את ה"תנאים". החתן והכלה, ההורים והערבים מרימים מטפחת ומקבלים בכך קניין לציון הסכמתם. כאשר הקורא מסיים ומכריז "והכל שריר ובריר וקיים", מפילות ושוברות שתי המחותנות צלחת (סדוקה, משום בל תשחית) רק לאחר שבירת הצלחת מאחלים המחותנים "מזל טוב" איש לרעהו ואישה לרעותה ומוגש כיבוד, בדרך-כלל צנוע.
9. ב"תנאים" נקבע גם מועד החופה: לא יאוחר ממועד מסוים, ובתוך הזמן - מתי שיתרצו שני הצדדים. כחודש לפני המועד המתוכנן נפגשים ההורים "לתנאים אחרונים" וקובעים את התאריך המדויק לעריכת החופה ומתחילים בהכנות לחגיגת הנישואין.
10. השבת שלפני החופה נקרא "שבת אויפרופען", מכיוון שאז החתן עולה לתורה למפטיר. לאחר ערבית של שבת מזמין הגבאי את המתפללים ללוות את החתן בשחרית. ואכן הוא מובל מבית הוריו לבית הכנסת כשהוא עטוף בטלית (בפעם הראשונה) וחבוש "שטריימל" (ביישוב הישן לבוש גם "קאפטען" ו"ז'ובע"). בני המשפחה, ידידים ומתפללי בית-הכנסת מלווים אותו תוך שירה וזמרה לבית-הכנסת. הוא תופס את מקומו בכותל המזרחי סמוך למושב הרב, ובהגיע שעת קריאת-התורה הוא מתכבד בפתיחת הארון.
11. בבתי-כנסת שבהם מוסיפים על שבעת הקרואים, מכבדים ב"עליות" את כל המחותנים, ואף "קרובים" רחוקים יחסית. כל העולים מוסיפים "מי שברך" לחתן ולכלה ולמחותנים, ומנדבים לבית-הכנסת כפי נדבת לבם.
12. עליית "מפטיר" מיועדת לחתן. לאחר הברכה האחרונה פוצחים בשירה, והנשים שבעזרה זורקות גרעינים ומיני מתיקה לעבר החתן העומד על הבימה, ואילו הקטנים מזדרזים לתפוס אותם.
13. אחר תפילת מוסף עורכים "קידוש", בבית-הכנסת או בבית ההורים, שאליו מוזמנים כל המתפללים, הן הגברים הן הנשים - הגברים באולם הסמוך לבית-הכנסת או בפרוזדור ("פוליש"), והנשים בבית הורי החתן. כמו בהליכתו לבית-הכנסת, כך גם מחזירים את החתן לבית הוריו בשירה וזמרה. לאחר עלייתו לתורה אין החתן עוד הולך לבדו אלא זוכה לבן לוויה ה"שומר" עליו.
14. ביום החופה הולכים החתן והוריו וכן הכלה והוריה, בנפרד, אל הכותל המערבי וכן משתטחים על קברי צדיקים ועל קברי אבות המשפחה ומתפללים שיהא בניין זה בניין של קיימא. החתן מקבל את ברכת הרבנים וראשי הישיבה שאצלם למד.
15. ביום החופה צמים החתן והכלה עד אחרי מתן הקידושין, חוץ מימים שאין צמים בהם, כגון ראש-חודש.
16. בשעת החופה אין החתן לובש "קיטל", אבל מתקין לו מעיל לבן ("קאפטען"), והכלה מתעטפת בשביס לבן ("דעקטוך"). החתן והכלה לובשים גרביים לבנים.
17. לפני החופה מתפללים מנחה בציבור, והחתן אומר "וידוי" בתפילת העמידה בלחש. באותה שעה מתיישבת הכלה באולם הסמוך על הכס המיוחד לקראת ה"באדעקנס" כשצמותיה מותרות. נשים יודעות נגן משמיעות חרוזים ומעוררות את לב הכלה והמחותנות.
18. לפני צאתו לחופה שמים אפר מקלה על ראש החתן, במקום הנחת התפילין, זכר לחורבן. החתן בלווית השושבינים שנרות הבדלה (נרות קלועים) דולקים בידיהם, נכנס לאולם הכלה כדי לכסות את פניה בצעיף (הינומא), כדין והוא הנקרא "באדענקנס". החתן נוטל את השביס מעל הטס אשר בידי אחת המחותנות ומטיל אותו על פני הכלה, והנשים זורקות עליו פתיתי נייר צבעוניים וגרגירי חיטה, ויש שגם זורקות סוכריות צבעוניות. אחר פונים החתן והשושבינים לעבר החופה המוצבת תחת חופת השמים דווקא (בשכונות היישוב הישן בירושלים מעמידים את החופה בחצר בית-הכנסת).
19. לאחר שהחתן ניצב תחת החופה, פונים שני שושביניו לקבל הכלה ושושביניה. הכלה ניצבת תחת החופה גם היא לשמאל החתן, והחזן פוצח בשיר "מי אדיר על הכל" וכו' תוך שהוא ממשיך בשיר סובבות הכלה ושושביניה (ולא שושביני החתן) את החתן שבע פעמים ובסיום ה"הקפות" חוזרת הכלה וניצבת לשמאלו על החתן.
20. החתן מקדש את הכלה בטבעת פשוטה (לא מעוטרת אבנים טובות) שאותה שם על אצבעה השמאלית, שובר ברגלו כוס זכוכית, זכר לחורבן, והקהל פוצח בברכות "מזל טוב". עם צאתם מן החופה משלבים החתן והכלה, לראשונה בחייהם, את זרועותיהם ופונים לחדר הייחוד ובמעמד שני עדים שאין להם קרבת משפחה אל הזוג הצעיר, מוכנס הזוג לחדר לשם קניין ייחוד.
21. בהגיע הזוג אל מפתן חדר הייחוד שובר אחד העדים מעל לראשם חלה קלועה גדולה ("קויליטש"), ובאי החתונה זוכים לפרוסה הימנה. בחדר הייחוד ערוך השולחן לפניהם לסעוד את לבם בסיום תעניתם. בירושלים מגישים להם, נוסף על כוס קפה ועוגה, שתי יונים ממולאות, בני המשפחה חוטפים את השירים, אם לסגולה ואם לתיאבון.
22. בשעה שהזוג הצעיר שוהה בחדר הייחוד וסועד את לבו, מקבלים ההורים את ברכותיהם של הקרובים, והמוזמנים השותים "לחיים" ומתכבדים בכיבוד. לפנים היו רבים מבני ירושלים עורכים את הנישואין דווקא בערב שבת אחר חצות היום, ולא הוגש אלא כיבוד קל, שכן כל המוזמנים מיהרו לבתיהם לקבל את השבת, ולסעודת הנישואין נשארו רק בני המשפחה הקרובים ביותר. הידידים היו מצטרפים אליהם לאחר סעודת השבת שסעדו בבתיהם, ומשמחים את החתן והכלה בשירה ובריקודים.
23. בנישואין הנערכים בימי החול, בדרך כלל לפני שקיעת החמה או סמוך לאחריה, היו המוזמנים לחופה מתכבדים ב"לקח" (מין עוגה) ובשתיית "לחיים", סעודת המצווה עם שבע הברכות הייתה נערכת כשעתיים לאחר מכן, ולא נטלו ידיהם לסעודה אלא בני המשפחה, והפעם גם מרוחקים יותר.
24. ה"כיבוד" שהוגש למוזמנים, שבאו להביע את איחוליהם לחתן לכלה ולמחותנים היה כרגיל צנוע ביותר. נוסף על היין לשם שתיית "לחיים" הוגשו משקאות קרים (מים צבעוניים ממותקים במקצת). לאחרונה מכבדים גם בבירה שחורה או לבנה וכן במיצים. לצעירים הוגשו גרעינים בלבד. רק במשפחות מבוססות ביותר היו מגישים כעכים עם דג מלוח. אף דורונות לא ניתנו אלא ע"י קרובי המשפחה בלבד, ובמקרים מיוחדים - על ידי בעלי יכולת שהתכוונו לסייע לזוג הצעיר בראשית צעדיו.
25. לפני כמאה שנה הוטל איסור על השימוש בכלי-זמר בחגיגות נישואין בירושלים משום "הבית החרב לעינינו", ולא התירו לנגן אלא בתוף (וזאת כדי שלא לשמוע קול הבנות בשירתן). לאחרונה הנהיגו שהמתופף גם משמיע את קולו בשיר כדי להרקיד את באי השמחה.
26. ידידים הבאים להביע איחוליהם ולשמח חתן וכלה משתתפים בשמחת הנישואין בעיקר בשמחה שבלב, לה נותנים ביטוי במעגלי ריקודים נלהבים, בתקווה ואמונה, כי "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".
27. ב"יישוב הישן" מצויים משמחים המתנדבים ובאים לשמח חתן וכלה גם אם אין להם קרבה משפחתית. הללו מצטיינים בריקודים זוגיים או בריקודי יחיד, במרכזו של עיגול הרוקדים, ומכוונים את תנועות ידיהם וגופם לפי קצב הניגונים המושרים בפי הסובבים אותם וכאמור, ללא כלי-זמר.
28. במשפחות רבות של הפרושים בירושלים נתקבל מנהג שהוא חסידי בעיקרו והוא ריקוד של מצווה ("כשר טאנץ") שנערך בליל הנישואין, לאחר ברכת המזון ושבע הברכות, ולאחר שהמוזמנים פנו לבתיהם ולא נשארו אלא בני משפחה קרובים ביותר. תוך הכרזה חגיגית מוזמנים אבי החתן, אבי הכלה וכמובן החתן עצמו לריקוד מצווה עם הכלה (האבות אינם נוטלים את יד הכלה, אלא אוחזים בקצה מטפחת או באבנט, כשהכלה אוחזת בקצה האחר של "אמצעי" זה), ויש המוסיפים לרשימת המוזמנים לריקוד גם קרובי משפחה ונכבדים.
29. ההכרזה ל"כשר-טאנץ" נפתחת במשנת "עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים" וכו' והכרוז מזמין בלחן מיוחד "יעמוד, יעמוד, במקום מחותנים תעמוד" וכדומה. לעתים מציין בחרוז אחד או שנים את מעמדו של המחותן המוזמן לריקוד, ובייחוד הוא מרבה בשבחם של החתן והכלה. לאחר סיבוב קל עם הכלה משתחרר המחותן הימנה וממשיך לרקוד במעגל עם בני המשפחה, ואף בחול מסיימים את הריקוד בקריאת "שבת".
30. עם נישואיו מתעטף החתן בטלית הגדולה שאבי הכלה שלח אליו כדורון בתוך שקית, שראשי התיבות של שמו רקומים עליה.
31. בשבעת ימי המשתה משתדלים לערוך י"ד סעודות, שבהן מברכים "שבע ברכות" אחרי ברכת המזון. למחרת יום הנישואין עורכים בבית הורי הכלה סעודת שבע ברכות שנקראת ארוחת השביס ("שלייאר וועטשערע"), שבה מופיעה האישה הצעירה לראשונה בציבור, כשהיא עטופה בשביס.
32. בכל הסעודות הללו נוהגים בשתי כוסות: אחת לברכת המזון ואחת לברכת חתנים. המתכבד בברכות מברך שש ברכות, ומי שברך ברכת המזון, מברך על כוסו ברכת "בורא פרי הגפן", ומוציא את חברו בברכה זו, אחר טועמים שניהם, כל אחד מכוסו. אחרי כן מערבבים את היין שבשתי הכוסות ומשגרים כוסות של ברכה לחתן (ראשונה), לכלה ולמחותנים.
33. יתר סעודות שבע הברכות נערכות בבתי בני המשפחה, אחי החתן והכלה ואחיותיהם, ומוזמנים אליהן כמניין מוזמנים, ולכל היותר - חמישה עשר.
34. חבריו של החתן וחברותיה של הכלה באים במוצאי שבת לחגיגת "הניטשאדע" לשמח את החתן והכלה, וכמובן שבני שני המינים יושבים בחדרים נפרדים.
35. ביום השביעי לנישואין עורכים סעודת שבע ברכות חגיגית במיוחד שאליה מוזמנים כל בני המשפחה.
במשפחות רבות של הפרושים בירושלים נתקבל מנהג שהוא חסידי בעיקרו והוא ריקוד של מצווה ("כשר טאנץ") שנערך בליל הנישואין, לאחר ברכת המזון ושבע הברכות, ולאחר שהמוזמנים פנו לבתיהם ולא נשארו אלא בני משפחה קרובים ביותר. תוך הכרזה חגיגית מוזמנים אבי החתן, אבי הכלה וכמובן החתן עצמו לריקוד מצווה עם הכלה (האבות אינם נוטלים את יד הכלה, אלא אוחזים בקצה מטפחת או באבנט, כשהכלה אוחזת בקצה האחר של "אמצעי" זה), ויש המוסיפים לרשימת המוזמנים לריקוד גם קרובי משפחה ונכבדים.
 |
|
|
)
