דא האט איר א שיינע מעשה
זה קרה בשבת בבקר. השעה היתה חמש דקות לשמונה, ושמוליק עדיין שכב במיטתו.
''קום שמוליק, קום כבר'', כעס האב על הבן.
''אני תכף קם'', ענה שמוליק בקול עייף, כשהוא המום מן החלום המתוק שחלם, ונקטע בבת אחת.
''אתה לא רואה שאני מאחר בגללך לתפילה? בן סורר שכמותך. מה אתה חושב, שהחיים זה רק לאכול ולישון? מי חינך אותך ככה? מי''?
''אין לי כוח, אני עייף'', התחנן שמוליק בקול בוכים.
''אין לך כח'', כעס האב. ''אני אראה לך מה זה. אתמול בלילה ישבת על הספסל ב''גן הברוש'' עם החברים, ריכלתם ופיצחתם גרעינים עד אחרי חצות, אז מה הפלא שאתה לא מצליח לקום? אתה כבר בכיתה ז'. בעוד חצי שנה בר מצווה. מה יהיה עליך? מה יצא ממך כשתהיה גדול? קבצן בתחנה המרכזית, או קבצן בשוק מחנה יהודה''?
האב משך את השמיכה, ושמוליק נאלץ לקום. השניים יצאו מן הבית לבית הכנסת, ראשון הלך האב, עטוף בטלית, כשהוא ממלמל את ברכות השחר בדרך לתפילה, ואחריו השתרך שמוליק.
באמצע השבוע, הגיע האב מן העבודה לארוחת צהריים. לתדהמתו הוא ראה את שמוליק יושב במטבח, ואוכל ארוחת צהרים.
''מה הוא עושה כאן'', שאל האב את האם, כשהוא מתעלם משמוליק. ''מדוע הוא לא בלימודים''?
''יש פתק מן המחנך שלו'', ענתה האם. האב קרא את הכתוב בפתק:
''זה כבר היום השלישי, שבנכם מאחר באופן משמעותי לתפילת שחרית בבית הספר, אי לזאת ובהתאם לכך, אין באפשרותנו לקבלו ליום הלימודים היום. בברכה, הרב חנוך, מחנך הכיתה''.
''אם ללימודים לא מקבלים אותו, אז מדוע את מקבלת אותו לארוחת צהרים? אני לא מעוניין לאכול יחד אתו בשולחן. שיקח את המנה שלו, וילך לאכול בחדר''.
שמוליק שמע את הדברים שנאמרו בקול לידו, לקח את הצלחת שלו ועבר לחדר. בחדר תקף אותו זעם גדול. הוא לקח את הצלחת עם המרק והשליך אותה דרך החלון...
דפיקות בהולות נשמעו בדלת. האם מיהרה לפתוח את הדלת, ולפניה ראתה את הגברת פולומוביץ' זועמת כולה. הפאה שעל ראשה היתה מלאה במרק דביק, וגם השמלה המהודרת שלבשה.
''אתם לא מתביישים? אני עוברת לתומי תחת החלון שלכם, ולפתע מן החלון נזרקת עלי צלחת של מרק על הראש. בשביל לקנות את הפיאה הזאת נסעתי במיוחד לפאריס, ובשביל השמלה הזאת המשכתי ללונדון...''
''שמוליק, חצוף שכמוך'', צעק האב בחמת זעם. ''מדוע זרקת את צלחת המרק על הגברת פולומובי'ץ''?
''אני לא זרקתי עליה! אמר שמוליק, כשהוא רועד כולו.
''שקר! זה בדיוק הצבע הירקרק של מרק האפונים שאימא הכינה היום. איזה בושות אתה עושה לנו. מקצר לנו את החיים. בן סורר ומורה. הבטלה מביאה לידי חטא...''
שמוליק ניסה לאמר שלא התכוון לזרוק על הגברת, אולם בגלל הבכי, לא הצליח לדבר. האב אמר בקול שקט והחלטי.
''בושה וכלימה מה שעשית. אני לא רוצה לראות אותך...''
שמוליק יצא מן הבית בריצה. כעבור רבע שעה מצא את עצמו בשוק, מסתובב בין הדוכנים. שמוליק היה רעב וצמא מן הריצה המהירה. הוא ראה את הפירות והירקות בשלל הצבעים, וגם את העוגות והעוגיות המתוקות, ועיניו יצאו מחוריהן. הוא המשיך בדרכו וראה קבוצה של נערים ערביים עומדים ליד היציאה, לכיוון החניה. מדי פעם הציעו את עזרתם בסחיבת הסלים אל הרכב, תמורת תשלום. שמוליק שהיה רעב, החליט לנסות את מזלו. הוא עמד אחרי הנערים וניגש ליהודי מבוגר, שהיה עמוס בסלים ושקיות ואמר:
''אדוני. אפשר להציע לך עזרה בסחיבת הסלים''?
האיש בחן את פניו של שמוליק, והבחין שהוא יהודי. הוא איפשר לשמוליק לקחת שניים מן הסלים שבידו. שמוליק הלך אחרי האיש, המאמץ היה קשה, אבל בקצה של מגרש החניה הגיעו השניים למכוניתו של האדון. השניים העמיסו את הסלים אל התא האחורי של הרכב. האדון הוציא את הארנק מכיסו, ונתן לשמוליק 2 שקלים.
שמוליק ניגש לאחד הדוכנים וקנה לעצמו לחמניה ועוגה מתוקה. אחרי שאכל, התאושש קימעא והמשיך להציע את עזרתו בסחיבת הסלים. כעבור כמה שעות היו בכיסו חמישה עשר שקלים. השמש נטתה לשקוע, ושמוליק נזכר שעוד מעט ירד הלילה. לביתו הוא לא רצה לחזור. הוא עבר בין הדוכנים וחיפש בין בעלי הדוכנים, מישהו בעל פנים טובות. הוא ראה יהודי מבוגר ונינוח עומד לסגור את הדוכן שלו. הוא החל לאסוף את הפרות בחזרה לארגזים.
''אדוני, אפשר לעזור לך קצת''? שאל שמוליק.
''בבקשה'', ענה האיש. שמוליק נכנס בזריזות לתוך החנות והתחיל לעזור בסידור הארגזים. הארגזים היו כבדים, אבל שמוליק לא התעצל.
המוכר הוציא מכיסו עשרה שקלים ורצה לתת אותם לשמוליק.
''עכשיו תחזור הביתה, חמודי, תודה רבה לך''.
''אין לי בית'', ענה שמוליק. ''אני מחפש לי עבודה קבועה''.
''ואיפה אתה ישן בלילות''? שאל המוכר.
''אני באמת לא יודע, אני אמצא לי מקום לישון, אולי בתוך השיחים בגן הציבורי''.
''יש לי רעיון מצוין''. אמר בעל החנות. ''אני אנעל את החנות מבחוץ, ואתה תישן כאן''. הוא הוציא מזרון ישן, ושמיכה ישנה ופרס אותן על הרצפה.
''יש כאן בפנים שירותים וכיור. אתה יכול להשאר לישון''.
שמוליק כמעט נרדם, כשלפתע צילצל הפלאפון שבכיסו.
''שמוליק, היכן אתה? אנחנו דואגים לך!'' נשמע קולה המודאג של אימו.
''אל תדאגו לי'', ענה שמוליק. ''הצלחתי להסתדר בלעדיכם. סילקתם אותי מן הבית ואני לא חוזר''.
''אז רק תאמר היכן אתה'', התחננה האם.
''זה כבר לא עניינכם'' אמר שמוליק וסגר את הפלאפון.
שמוליק הפך לפועל קבוע בחנות. הוא היה עובד עם הבעלים משעת בקר מוקדמת ועד הערב. הסוחר שילם לו בעין יפה. כעבור זמן מה, הוא החליט לסמוך עליו, ולהפקיד בידיו את המפתח של החנות. שמוליק היה נועל את החנות, ויוצא לטייל בכיכר העיר. בידיו החזיק כסף רב. הוא נכנס למסעדות, והזמין לעצמו סעודות כיד המלך. אחר כך גילה את אחד מבתי המרזח, שמוכרים משקאות חריפים. שמוליק שתה מן המשקה והרגיש עצמו גדול. כעבור זמן מה החל להתרועע עם חבורות בטלנים, שהיו מבלים בכל ערב בכיכר.
ערב אחד הגיע אל החבורה נועם המדריך. נועם היה מדריך של חבורות רחוב. הוא היה עובר בכיכר העיר, ומנסה לעזור לבחורים שבילו שם. הוא הבחין בשמוליק, שהיה הצעיר שבחבורה וניסה לדבר אל ליבו. שמוליק סיפר לו את מה שעבר עליו בבית, ועל חייו בשוק.
''אם תמשיך בדרך הזו, יש שתי אפשרויות לפניך. או שתדרדר לחיי בטלה ופשע עם חבורות הרחוב, או שתהיה בעל דוכן בשוק. אבל אני חושב שאתה מסוגל ליותר מזה''.
''אבל אבא שלי אמר שלא יצא ממני כלום. או קבצן בשוק, או קבצן בתחנה המרכזית''.
''אז יש לי רעיון איך לנקום באבא שלך. אתה תראה לו שהוא טעה לחלוטין. בלי ידיעתו, תחזור ללמוד, תהפוך לאדם משכיל וחכם, ואביך לא ידע את נפשו מרוב בושה''.
''אף פעם לא חשבתי על הרעיון הזה'', אמר שמוליק.
''אני אמצא בשבילך את המקום המתאים'', אמר נועם.
שמוליק נפרד ממיטיבו, הסוחר בשוק. הסוחר שהיה טוב לב, נפרד משמוליק בדמעות, והשביע אותו שיבוא לבקר מדי פעם. הוא העניק לשמוליק הנדהם חמש מאות שקלים כמתנת פרידה.
''תפתח לך עם זה תוכנית חיסכון בבנק'', אמר הסוחר.
שמוליק עבר לפנימיה וחזר ללמוד. הפעם למד שמוליק בשקידה ובחריצות. לימודי הביולוגיה מצאו חן בעיניו, והוא שאף להיות לרופא. בשביל להשתלם בתחום הרפואה, החל שמוליק להתנדב במגן דוד אדום. שמוליק גילה כשרון רב, וכעבור שנה, הפך לחובש מצטיין. ערב אחד התקבלה הודעה על תאונת דרכים בסיבוב מוצא. שמוליק יצא מן התחנה עם האמבולנס. בצד הדרך שכבה מכונית הפוכה, ובתוכה נהג פצוע.
''לא להפריע'', נשמע קולו של שמוליק מן הרמקול של האמבולנס, נא לפנות את הדרך לצוות''.
שמוליק ניגש אל הרכב, פתח את הדלת, והחל לטפל בחילוץ הנהג הפצוע.
''אל תזוז, תיכף נוציא אותך בשיא הזהירות שנוכל'', אמר שמוליק. הוא ניגש אל הנהג, וטיפל בקיבוע של הפצוע. כשחולץ הפצוע בשלום, והושכב חבוש על מיטת הגלגלים, ראה שמוליק את פניו.
''אבא, מה קרה לך'', צעק שמוליק בהתרגשות.
''זה אתה שמוליק''? שאל אביו.
''כן. אבל אל תתרגש, זה עלול להזיק לך''.
''אני רואה שטעיתי'', אמר האב. ''לא קיצרת לי את החיים, הצלת את חיי...''.
נא דיר די לינק
http://momosplace.com/myweb/shabat_shalom18/shabat_shalom18.htm
 |
|
|
