אלוקים דרך חתיכת זכוכית?

בקטע הבא תמצאו את "הסיבה" מדוע אנחנו לא מסוגלים לראות את אלוקים.

רמז-


והשאלות הן-

א.האם אכפת לאלוקים אם אני אוכל את כל השזיפים?

ב.האם ישנה אפשרות "להשליך את פיסות הזכוכית הצבעוניות ולהתבונן בעולם במבט צלול"?

קריאה מהנה.


..."אתה זוכר מתי העולם נעשה אדום כלו דרך חתיכת זכוכית, ואת הצבע של הפרח."

זכרתי זאת יפה.קימנו שיחות על אור מוקרן ואור מוחזר:למדנו כי האור מקבל את צבעה של הזכוכית שדרכה הוקרן,כי צבעו של הפרח הצהוב תאם את האור המוחזר.גילנו בעזרתה של מנסרה את שבעת צבעי הקשת,התבוננו בצלחת-ניוטוון הצבעונית, שבה נמזגו תוך סבוב מהיר כל צבעי הקשת והיו שוב ללבן.

הסברתי לאנה כי הפרח הצהב ספג אל תוכו את כל שבעת הצבעים-זולת הצהב,שאותו החזיר לעין המסתכל.אנה עכלה כל פרור מידע זה,ולאחר רגע של שתיקה חזרה אלי:

"אה! אז הצהב הוא הצבע שהפרח לא רצה אותו!" ולאחר דומיה קלה: "אם ככה, הצבעים האמתיים שלו הם אלה שהוא כן רצה אותם."
לא יכלתי להתוכח על אמתותו של טעון זה, שהרי כיצד לכל הרוחות אפשר לדעת מה באמת רוצה הפרח?

כל אותם פרורי מידע נקלטו ונספגו,נמהלו עם שברים שונים של זכוכית צבעונית,נערו היטב וחדרו אט-אט אל מסגרתה הפרטית שלה.דומה כי כל אחד מאתנו נולד יחד עם תויות-זכוכית שונות,עליהן נרשם:"טוב","רע","מגעיל" וכן הלאה והלאה.הבריות התרגלו להציב אותן תוית זכוכית מול העין הפנימית שלהם ולהביט אל העולם בהתאם לצבעה של הזכוכית ולרשום על גביה.
אנו נהוגים כך הסבר לי,כדי להצדיק את הכרתנו הפנימית.

ועתה,מר אל הוא יצור השונה במעט מפרח.
פרח שאינו רוצה בצבע הצהב נקרא בפינו צהב משום שזה מה שרואות עינינו. אבל אין לומר אותו הדבר על אלקים.

מר אל רוצה הכל,לכן אין הוא מקרין כלום חזרה! ועתה,אם מר אל אינו מקרין דבר חזרה-אנחנו פשוט לא מסוגלים לראות אותו, הלא כן?

מכאן, ככל שהדבר נוגע לנו, עד כמה שאנו מסוגלים להבין את אלקים, אנו פשוט חיבים להכיר בעבדה שמר אל ריק לחלוטין.
אבל לא ריק מפני שאין בו כלום,אלא ריק משום שהוא קולט הכל,רוצה הכל ואיננו מקרין כלום בחזרה!

ודאי שאפשר להערים, אם רוצים, אפשר להביט דרך הזכוכית שכתוב עליה "מר אל אוהב", או "מר אל צודק", אבל אז כמובן מפסידים את כל הויתו של אלוקים.

תארו נא לעצמכם איזה מין "אוביקט" חיב מר אל להיות אם הוא קולט הכל, אם איננו מקרין כלום ולא כלום בחזרה.

הנה זה, אמרה אנה, הוא מה שנקרא אלוקים אמיתי.
זה הדבר שנתבקשנו לעשות- להשליך את פיסות-הזכוכית הצבעוניות ולהתבונן בעולם במבט צלול.

העבדה שהשטן עסוק כל-כך ומיצר אותן במיליונום מקשה במעט על המצב, אבל זהוי המציאות.

"לפעמים", אמרה אנה,"הגדולים נותנים לילדים חתיכות של זכוכית."
למה הם עושים את זה? שאלתי.

-כדי להכריח את הילדים לעשות משהו שהם רוצים שיעשו.

זאת אומרת-מפחידים אותם?

-כן.לעשות משהו.

כמו אלוקים שיעניש אותך, אם לא תאכלי את כל השזיפים שלך?

-כן, כמו זה. רק שמר אל לא אכפת לו בכלל אם אני אוהבת שזיפים או לא.
אתה לא חושב?

-אני חושב שלא.
אלו היה מעניש מישהו בגלל דבר כזה הוא היה רשע גדול, אבל הוא לא. ...

[הקטע נלקח מהספר-מר אל,כאן אנה]

הקטע לא מפריך כלום.
הוא רק מבטא את הביטוי "אל מסתתר", נושא שעסקו בו מאז ימי עולם ועד ימינו, מכל זווית אפשרית, וכמה מיליוני קולמוסים נשתברו על שאלה זו, כך שהנסיון "לפתור" את השאלה באמצעות נוסחה מעולם הצבעים נראה נאיבי ביותר.

התנ"ך עצמו נותן פה ושם כמה תשובות מדוע האל מסתתר, וגם זאת בצורה קצת מסותרת. מי שרוצה, יכול לחפש את התשובות ולבדוק אותן בכנות.

מי שרוצה אל שהוא כמו סבאל'ה טוב שנותן נשיקות ומחלק סוכריות, או אל שהוא גננת שעסוקה כל הזמן בלהפריד בין ניצים ולתת עונשים (ופרסים), או משהו בדומה לזה - ימשיך לחפש.

כשכתוב שאלוקים ברא את האדם בצלמו, גם התנ"ך לא מתכוון לומר שאלוקים הוא בצלם האדם, אלא להיפך, שהאדם הוא צלם אלוקים.

ונדמה לי שקראתי פעם באיזשהו מקום, שהעובדה שאלוקים רחוק מהאדם, איננה מלמדת רק על קטנות האדם, אלא גם ובעיקר על גדלותו, שהכח נמצא בו.

הטקסט המובא כאן מפריך את אחד הטיעונים המרכזיים למציאות האל, הטיעון מן הסדר, הטוען כי לא ייתכן שקוף המקיש באופן אקראי על מקלדת יפיק מסר בעל משמעות.

בעצם, אולי לא מפריך...