אמן אחר "גאל ישראל"

זה עתה איקלע לידי ספר אשי ישראל על עניני תפלה. מובאים שם מספר מקורות למנהג (הנפוץ כיום) לסיים ברכת גאל ישראל בלחש, וביניהם מוזכר כי כ"כ המהר"י טירנא. אם אכן כך הוא, הרי שמנהג זה קדם להתפשטותו של הזוהר.

אגב, אין כל דמיון לענין תפילין בחוה"מ וכדומה, שהרי מן הרמ"א אין ללמוד אלא שאם ארע ששמע סיום הברכה יש לענות אמן (וכמדומה שדבר זה מוסכם על הפוסקים האחרונים לבני אשכנז, ובכלללם המ"ב). המנהג המחודש שלא לסיים בקול, או חליפיו - לסיים עם הש"ץ או להתחיל שמו"ע קודם שיסיים הש"ץ, נועדו למנוע את הדילמה שבצורך בעניית אמן במקום שאי ההפסקה יפה לו (וכבר העירו הראשונים על כך: כיצד נענה אמן במקום שאפילו קדושה וברכו אין לענות; אמנם אמן של אותה ברכה שאני), ובזה מנסים לצאת כל השיטות (אמנם גם זו גישה חדשה, אולם אינני יודע אם גם בזה יואשם הזוהר). כבר העירו לפני שיש שפקפקו גם בדרך של סיום בלחש, כי בכך מבטלים לדעתם את הפרישה על שמע בציבור (וזה אחד הענינים עליהם הרעיש הר"י הענקין כידוע; וכמדומה שכן ראיתי בשם הרב סולובייצ'יק).

סלחתי כדבריך

והלא הדברים ק"ו:
ומה תפילין בחוה"מ שהזוהר אוסר, האשכנזים מחמירים כדעת הרמ"א בשו"ע - עניית אמן אחר גאל ישראל, שלא נאסר בהזוהר לא כ"ש?

קנאקר

סליחה שלא עניתי קודם.

אמנם, איני מומחה לזוהר, אך כמדומני שהזוהר אינו אוסר במפורש, במלים ברורות, לענות אמן אחרי ברכת גאל ישראל.

כלומר, לא כתוב שם משהו כזה: ולא יאמר אדם אף מילה, ואפילו אמן לאחר שליח ציבור בין גאולה לתפילה, כי מעכב את הגאולה...

אולם כנראה דברי הזוהר מעניקים עוצמה וחשיבות להקפדה על אי הפרדה בין גאולה לתפילה. עד כדי כך שיש כאלו שהרגישו שמוטב להימנע אפילו מענית אמן.

המחלוקת על תפילין בחול המועד היא ענין אחר, וכמדומה שכבר כתבו בזה בפורום. לינקי?

?Anyone know

הרב מיימוני,

היוצא מדבריך שהטעם הוא ע"פ קבלה (זוהר), וא"כ איך ענין זה שונה מתפילין בחולו של מועד - שהוא ג"כ מחלוקת השו"ע עם הזוהר - שהאשכזים לובשים (עם או בלי ברכה) והחסידים אינם לובשים.

בספר "שיח תפילה" כותב המחבר באופן נחרץ וברור כי שגיאה רבתי היא, בפי בעלי התפילה שמסיימים ברכתם בלחש.
והדברים מפורשים גם בס' עדות לישראל לגרי"א הענקין.
וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים. ובספר "הליכות שלמה" (פסקי הגרש"ז) גם כתוב כך מפורשות.
אינני יודע אם מקור הקילקול בתחרות שבין הזוהר לגמ' - אבל לצערי אין זו הטעות היחידה שהשתרשה עמוק בסדרי תפילותינו.
ויהיו נא אמרנו לרצון לפני אדון כל.


תוקן על ידי - asd123 - 10/01/2005 22:58:25

הרב מימוני,

1. למיטב ידיעתי הרש"ז אויערבך לא רצה להורות על אמירת גאל ישראל בקול. למרות שלכאורה אסור לבטל חיוב פורס על שמע לברך בקול.

2. יתכן וסיבת הדבר היתה העיקרון הכללי שלו להמנע מפגיעה במנהג נפוץ שלא להוציא לעז על הראשונים.

3. אם בידך מקור נאמן לשמועתך, אנא, המצאהו.


ר"מ

בר בי רב

סמיילי. הנחת דעתי.


רמבמזל

לפי דבריך, נופלת ראייתי מר' שלמה זלמן אויירבך.


שחרית וכולם

בוודאי שגם בגמרא קיים העיקרון של "סמיכת גאולה לתפילה". מה שבאתי לומר - או להצביע עליו - הוא שהעיקרון הזה, שפועל ברמה שניתן לכנות "מאקרו", בין שני מרכיבי תפילה, ק"ש וברכותיה מכאן ותפילת 18 מכאן - מתפרש במשך הזמן ברמת המיקרו. אסור אפילו לומר את ה"אמן" שהינה בעצם חלק מהתפילה. וקל וחומר לכל הפסק אחר, מינימלי ככל שיהיה.

כמובן, הפרשנות הקבלית והציפיה המשיחית תרמו ודאי לפופולריות של הנטיה הזו, שקיימת בכל זאת לדעתי מכוח עצמה.

אסביר: זו נטיה שפועלת לדעתי בכל מקום בהלכה, כאשר מחילים עקרונות עד הקצה האחרון. או, בדומה לכך, מדמים דבר לדבר כדי לקבוע כללים חדשים. שאלות שבעבר לא היו נחשבות לשאלות הופכות לשאלות המצריכות תשובה, והתשובה כמובן מחייבת.

דוגמא לדבר, ובכך זה אולי פתיחת נושא משני, חדש: החזקת היד בכוס הקידוש.

רוב העולם נוהגים להניח את הכוס על היד הפרושה. כמדומה שזו תצורת החזקה לא אינטואיטיבית. המקור, עד כמה שידוע לי, הוא (שוב, ניחשתם), זוהר.

לפיכך, בעוד הגמרא קובעת חובת קידוש, מנהג העולם קובע עיצוב מסויים להחזקת היד. וזה קו, מן הבלתי מסויים אל המסויים, שמאפיין את תולדות ההלכה. בהעדר מונח טוב יותר, אולי אפשר לכנות זאת "ההסתיימות של ההלכה", בעקבות מונח מהגמרא, ולא כמשמעו היום. אולי יש הצעות טובות יותר?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

1. כמדומני שהכרעת המשנה ברורה איננה לסיים הברכה בלחש (בניגוד לדין?) כמנהגנו, אלא לסיים בשווה עם השץ, שכאמור אומרה בקול.

2. ואם כן, ש"ץ שינהג כהכרעת המ"ב יאפשר לציבור לנהוג איש איש כמנהגו מבלי לעורר מדנים או מנדים.

3. הנהגה כזו גם איננה מהפכנית (מ"ב !) ואין סיבה אמיתית שתעורר ראקציה, אם תונהג בהדרגה ובמתינות.


ר"מ