הבדידות כמצבו הקיומי של האדם

הבדידות היא המצב הטבעי שלנו. טעות היא לחשוב שהבדידות הינה מצב זמני וארעי בלבד, כלומר שיש בידינו את האפשרות לחרוג מהבדידות. הבדידות כפויה עלינו, בין אם נרצה ובין אם לא, כך שבעצם קיים פער שלא ניתן לגשר עליו בינינו ובין הזולת. אכן כן, הזולת חי בעולם משלו, ואנו חיים בעולם משלנו, וזוהי נאיביות בלבד לחשוב ששנינו חיים באותו עולם. אם אכן היינו חיים באותו עולם, אז הייתה קיימת האפשרות שאי פעם נפגש. אבל כשבעצם כל אחד מאתנו חי בעולם אחר, אין שום אפשרות למפגש כזה.

צריך להבין שיש שני סוגים של בדידויות. בדידות חיצונית ובדידות פנימית. הבדידות החיצונית היא אותה בדידות שכולנו מכירים היטב, כאשר למשל אנחנו נמצאים לבדנו, אין לנו עם מי לדבר, עם מי לשוחח, אנחנו מרגישים תחושה של פחד חרישי, ושל חוסר ביטחון. אנחנו מרגישים תחושה של הקלה רק כשאנו יוצאים מבדידות זו - וברור שמהבדידות החיצונית אנחנו אכן יכולים להיחלץ, מה שרק מגביר את האשליה שכמו כן ניתן להיחלץ מהבדידות הפנימית, שהיא הבדידות הקיומית שלנו. לפתע הביטחון העצמי שלנו חוזר אלינו, ואנחנו מרגישים מעין שלוות נפש מדומה. הנה, מצאנו עוד נפש חיה להעביר איתה את הזמן, לשוחח על הא ועל דא, לפטפט על דברים חסרי כל משמעות, ובעיקר להתעלם מחיינו המעיקים.

אולם בניגוד לבדידות החיצונית, מהבדידות הפנימית לא ניתן להימלט כלל. הבחירה הנתונה בידינו היא רק האם להיות מודע למצב קיומי זה, או לא. אנחנו יכולים להדחיק את הדבר, להתעלם ממנו, ובעיקר לנסות בכל כוחנו לחרוג מהבדידות החיצונית מתוך אותה אשליה שהדבר גם ישפיע על הבדידות הפנימית, אולם כל זה לשווא. אנו יגעים להבל ולריק אבל הפער שאינו ניתן לגישור, אותה תחושת ניכור עזה כמוות לעולם לא עוזבת אותנו.

איננו יכולים לחרוג מהבדידות מפני שהסיבה לבדידותנו היא לא סיבה טכנית חיצונית, אלא היא חלק ממהות קיומנו. זה לא שאם יקרה משהו יוצא דופן בחיים שלנו נוכל להיחלץ מהבדידות. גם אם נכיר עוד אנשים, נלך לעוד מסיבות, נטייל וכו' תמיד נשאר בודדים. הבדידות היא מצב בו אין עוד מישהו שמבין אותנו באמת. כל עוד אנחנו כלואים בתוך העולם הפנימי שלנו, שאר העולם נשאר מבחוץ. כדי לחדור לתוך העולם הפנימי שלנו, אנשים צריכים להבין אותנו. ואת זה הם לא מסוגלים לעשות.

כמובן שכשאני אומר "להבין אותנו" אינני מדבר על הבנה שכלית גרידא. וכי מה אנחנו מסוגלים להבין שהזולת לא מסוגל. כמו שאני יכול להבין משהו בצורה אינטלקטואלית, כך גם יכול כל אדם אחר. אבל העניין הוא שהזולת לא יכול לחוות את אותם הדברים שאנחנו חווים. כל חוויה, מעצם טבעה, הינה חד פעמית. אנחנו יכולים להבין את החוויות שלנו, גם אם איננו מסוגלים לאחר מכן לשחזר את אותו רגע עצמו. אולם אצל הזולת הדבר בלתי אפשרי. מכלול החוויות שאנו חווים בחיינו, שהן לאמתו של דבר המרכיבות את האישיות שלנו, חסומות לנצח בעד הזולת. מסיבה זאת האחר יישאר תמיד אחר. הוא לעולם לא יוכל לתפוס את מהותנו. תמיד נהיה בעיניו כאובייקט חיצוני גרידא, ולעולם לא נהיה חלק אינטגראלי מעולמו הפנימי.

כאן לכאורה אפשר לשאול, מדוע בעצם האחר לא יכול לחוות את אותן החוויות, האם אין זה ייתכן ששני אנשים יחוו את אותה חוויה ? אך הנקודה היא לא עצם העובדה שהאחר לא מסוגל להבין אותנו. הרי בסופו של דבר אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת האם הזולת מבין אותנו או לא. כדי לעשות זאת עלינו להבין אותו, והרי כאמור אפשרות זו חסומה בעדנו. אולם, זוהי בדיוק הנקודה האמיתית, רוצה לומר שאנחנו לעולם לא נוכל לדעת האם השני מבין אותנו או לא. כך שלמעשה האי-וודאות היא המחסום האמיתי בינינו ובין הזולת.

גם אם זה מדכא מאוד לחשוב כך, אין זאת אומרת שהדבר אינו נכון. כאשר אנחנו מעיינים בנושא מסויים ומגיעים למסקנה כלשהי, מה שחשוב הוא האם המסקנה הינה אמיתית או לא, ההשלכות של אותה מסקנה הן אי-רלוונטיות לחלוטין לעצם אמיתותה, או אי-אמיתותה, של אותה מסקנה.

גם אם מדברים אלה משתמע שעל האדם נגזר להיות בודד כל ימי חייו, אז מה בכך. כאשר אנחנו מבינים שזו המציאות שבה אנו חיים, ושאין לנו שום אפשרות כלשהי לחרוג ממנה, אין שום סיבה מדוע שנהיה אומללים בגלל כך.

ברם אף על פי כן, עדיין יש בתוכנו מין שאיפה לצאת מהבדידות. איננו יכול להתעלם מכך. זה לא שאדם מגיע למסקנה שהבדידות היא מצבו הקיומי, ואז הוא לא חפץ עוד להיחלץ ממנה. אם נרצה, זהו עוד אחד מאותם קונפליקטים רבים שבין הרגש והשכל. השכל עוד יכול להבין שהבדידות גזורה עליו, אבל הרגש לא מבין זאת. מדוע באמת אנחנו כל כך רוצים להינצל מהבדידות, מה כל כך מפחיד בלהיות בודד ומה מונע מאתנו להשלים עם מצב זה, או במילים אחרות: מדוע אכן לא טוב היות האדם לבדו ?

קשה לענות על שאלה זו, אינני יודע עד כמה אנחנו יכולים להבין את הרגשות שלנו. זאת אומרת, אין ספק שאנחנו יכולים להבין שאנחנו מרגישים משהו, כמו למשל את הסלידה הטבעית שלנו מהבדידות, אבל אינני יודע עד כמה אפשר לתת הסברים רציונאליים לאותם רגשות.

הבדידות יוצרת חרדה. פחד עצום ובלתי ניתן לשליטה. זהו הפחד מפני המוות, הרתיעה מפני הכיליון הסופי. בתוך תוכנו אנו מודעים היטב למצב זה, היינו לזמניות של קיומנו. זהו המצב הפרדוקסאלי שמאפיין את המין האנושי. הדחף העצום לִחיות שנמצא בתוכנו, הוא זה שאמנם מאפשר לנו לחיות, אך יחד עם זאת הוא גם זה שהופך את החיים לבלתי נסבלים מתוך ההכרה בסופיותם הבלתי נמנעת.

החריגה מהבדידות מנחמת אותנו מפני שהיא הופכת את קיומנו ממצב סובייקטיבי למצב אובייקטיבי לכאורה. החדירה של האחר לעולמנו היא האישור שאנו מקבלים לקיום שלנו, וזאת משום שאנו הופכים לכאורה לחלק מעולמו של הזולת, ועל ידי כך מקבלים גושפנקא למציאות שלנו.

רב צעיר

ישר כח על האשכול. נושא שמעסיק אותי רבות.
אמנם מרטין בובר הוא דוגמא מצויינת לטיפול בנושא.
דמות נוספת שלדעתי מאירה את התחום ככוכב מזהיר היא דמותו של הפילוסוף היהודי-גרמני הטראגי, ואלטר בנימין. בל"נ אכתוב עליו בעתיד.

תוקן על ידי - נומוס - 19/01/2005 16:30:37

אמשלם,

במערכת יחסים רגילה אנשים מתיחסים לחלק של האדם השני הגלוי אליהם ומעניין אותם, הדבר נכון גם במערכת רומנטית למרות ששם החלק הניכר הוא גדול יותר והמטרה היא לא נצלנית.

אולם, ישנן מערכות יחסים שבהם האדם מתיחס אל הצד הנסתר שבחברו.

הבעיה שהאשכול דם עליה היא בחוסר היכולת של אנשים להגיע לשיתוף בגלל העובדה שיש להם צד פנימי שאף אחד אחר לא יכול להכיר

כאשר אדם אחר מסכים להכיר בחברו, ולדעת שיש לו צד נסתר שהוא אינו יכול להכיר אותו ובכל זאת, ואולי דווקא בגלל המסתורין שבו הוא אוהב אותו ורוצה להשיג אותו יש גאולה לתחושת הבדידות. האהבה האמיתי קורית כאשר אדם מוכן להכיר בבדידות שבי ורוצה להיות שותף אךלי בלי לנסות ולחשוף הכל על השולחן. בבחינת דברי רות לבעז מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואני נכריה. ההכרה האמיתית בכך שאני נכריה.

שיתוף כזה הוא טבעי יותר למערכת נישואין שבה יש התחיבות הדדית שמחיבת הרבה מעבר לעניין הגלוי שבני הזוג מגלים זה בזה. דדוקא הנכונות לבתחייב גם כשאין עניין אחד בשני מאפשרת (כמובן, לצערנו לא מחייבת) שיתוף אמיתי גם בחלק הנסתר.

מסיבה זו ממש הקפידו חכמינו על צניעות בין בני זוג כדי לשמור על אי ההכרה המלאה - שלא תתגנה בעיניו

שומע,

א. אני מניחה שאתה מתכוון למערכת של זוגיות "רומנטית", ולאו דוקא לנישואין.

ב. "מערכת נישואין מאפשרת התיחסות מלאה לאדם השני וקבלתו על כל מה שיש בו כמו שהוא, מה שמאפשר אפילו קירבה פיסית (בקירבה הזו מתאחדות שתי אפשרויות הפוכות - קבלה מוחלטת או ניצול מוחלט)." -
זה שהיא מאפשרת, לא אומר שזה אכן קורה.
איני מבינה למה כוונתך בביטוי: "מתאחדות" - האם אתה מתכוון שהן משתלבות ופועלות כאחת, או שמא מנטרלות זו את זו?

ג. אני מסכימה שיש בזה גילוי שכינה, אבל האם הוא אינו יכול להתקיים במערכת של חברות אמת, שאין לה פנים "רומנטיים"?

אמשלום,

במערכת הנישואין יש סוג של חיבור שלא קיים במערכות אחרות, והחיבור בין בני הזוג הוא בעל אופי שונה מכל מערכת אחרת.

ברוב מערכות היחסים אדם נמצא במערכת כדי להשיג משהו מהשני והוא לא מתייחס באופן ישיר ואמיתי למהות של חברו אלא רק לפן שמעניין אותו ולא לכל האדם.

מערכת נישואין מאפשרת התיחסות מלאה לאדם השני וקבלתו על כל מה שיש בו כמו שהוא, מה שמאפשר אפילו קירבה פיסית (בקירבה הזו מתאחדות שתי אפשרויות הפוכות - קבלה מוחלטת או ניצול מוחלט).

אמנם נכון שרגעים כאלו של הכרת השני אותי ואני אותו הם מעטים - אולם יש גילוי שכינה גדול יותר מזה?

תוקן על ידי - שומע_כעונה - 17/01/2005 16:34:49

רב צעיר

ולי גרמה רשימתך אושר והתרוממות רוח.

באמת.

הזכרת את הבדידות הפנימית שגורמת לנו אומללות, כזו המכריחה אותנו לחפש משהו שימלא אותה.

והרגשתי איך הלב מתמלא בי, ואיך הוא נזכר במה שבאמת הוא התשובה לבדידות - המילוי הפנימי שרק זכירת אלוהים יכולה למלא.

ונמלאתי באותו העדנה...

אמת אמרת, אנחנו בנויים ככה שמצד אחד אנחנו רעבים נפשית, תדיר, למשהו - ומצד שני כל מערכת יחסים עם אדם אחר, ותהיה העמוקה והיקרה ביותר, אינה שורדת במצב עמוק וממלא אלא לזמן מה, ושוב אנו שבים לאותה בדידות פנימית, המכריחה אותנו לשוב ולחפש, לשוב ולזכור...

כי כשטוב לנו מדי אנחנו שוכחים.

זה כל היופי. שהאדם מאליו מחובר לאלוהים, ושום מילוי אחר לא יבוא במקומו.

שומע,

כתבת: "נראה שהפתרון על פיו הוא בחיי הנישואין שהם סוג אחר לגמרי של קשר"

ולי נראה, שאדם שאינו מורגל ו/או מסוגל ביצירת קשר (ובמובן מסוים, כיוון רבצי לכך שכולנו כאלה, אם הבנתי נכון), לא יעזרו לו חיי הנישואין, אם בכלל יגיע עדיהם.

רב צעיר, הבדידות הקיומת היא חלק מהטבע שלנו, או שמא פרי התרבות המערבית?
יש עדויות על כך מכל התרבויות?

"לא טוב היות האדם לבדו".

הרב סולוביצ'יק מדבר הרבה בספרו איש וביתו על כך שהתורה אינה מדברת כאן על בעיה פונקיונלית של תפקוד פחות טוב כאשר האדם לבדו אלא על כך שהמהות הפנימית שלו היא לבד.

נראה שהפתרון על פיו הוא בחיי הנישואין שהם סוג אחר לגמרי של קשר

מסתבר שקשר וירטואלי בפורום אינו מוציא את האדם מהיות לבדו...

וכדברי משה איכה אשא לבדי ...

"לא טוב היות האדם לבדו".

הרב סולוביצ'יק מדבר הרבה בספרו איש וביתו על כך שהתורה אינה מדברת כאן על בעיה פונקיונלית של תפקוד פחות טוב כאשר האדם לבדו אלא על כך שהמהות הפנימית שלו היא לבד.

בחגוי הסלע
בסתר המדרגה
לא נחש מצאני
לא נץ.
קול דממה דקה
נתת
לי
להשמיע.

כמה כוח נדרש לי,
כמה שמחה,
ולמרות הכל -
שירת הים שלי
בלי תפים ובלי מחולות
רק "אשירה"
חרישי.

[פ.ד.ל]



תוקן על ידי - אמשלום - 16/01/2005 7:38:51

' אמנות האהבה' \ אריך פרום. ספר מומלץ בחום.
< כל הספר עוסק בבדידות כאיום קיומי. >