| נשלח ב-3/6/2002 21:01 |
 |
| |
חופש המחשבה ודרשות חז"ל
בתולדות ישראל מקובלות שתי גישות שונות מן הקצה אל הקצה ביחס לדרשות חז"ל. יש המקפידים לראות בהן אמת לאמיתה, שכל מי שאינו מודה בה נחשב כאפיקורס. ויש מי שמציע לבחון אותן בזהירות, לפי שאמנם כל דבריהם קודש קודשים, אבל רבים מהם נאמרו בדרך מליצה, בדרך משל או בכל אופן שאומר כי יש להם תוך, אבל החיצוניות של הסיפור אינה אמת היסטורית, כפי שהיינו מנסחים זאת היום.
הגישה הראשונה אינה נובעת אלא מתוך אמונה יתרה בדברי חז"ל. אבל כוונות טובות אינן מבטיחות את ידיעת האמת. מי שתובע לציית ולהאמין לכל מה שנאמר בשם חז"ל ללא ביקורת ומחשבה - דבר שממילא לא ייתכן, כי כל הבנה היא שימוש בשכל - בולם פעמים רבות את התפתחותו של מי שיכול להפוך ל"שלם בדעתו" כדברי הרמב"ם.
מן הראוי להעתיק כאן את דברי רבנו אברהם בן הרמב"ם במאמרו המפורסם "על דרשות חז"ל".
(הספר יצא לאור כנראה בשלימותו על פי כתבי יד בהוצאת מוסד הרב קוק, והוא נמכר אצלם במבצע שלאחר הפסח במחיר זול מאד (10-20 שקלים להערכתי)).
ניתן גם למצוא את הספר ברובו באינטרנט. אין לי כרגע את הלינק, אבל ניתן לחפש אותו בגוגל עברי בקלי קלות.
אני מעתיק כאן מתוך המהדורה האלקטרונית
דע כי אתה חייב לדעת, כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל דעתו בלי
עיון והבנה לעניין אותו דעת אם אמת אתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך
התורה וגם מדרך השכל.
אינו מדרך השכל מפני שהוא מתחייב גירעון וחסרון בהתבוננות מה שצריך להאמין בו.
ומדרך התורה, מפני שנוטה מדרך האמת ונוטה מעל קו הישר.
אמר השי"ת "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפוט" וגו'. ואמר "לא תכירו פנים
במשפט" וגו'. ואין הפרש בין קבלת אותו דעת להעמידה בלא ראיה, או בין שנאמין לאומרה ונשא
לו פנים ונטען לו, כי האמת אתו בלי ספק, מפני שהוא אדם גדול הימן וכלכל ודרדע. שכל זה אינו
ראיה אבל אסור.
ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש
התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל
אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, ]ולהאמין[ אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה,
שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כעניין שנאמר "על פי התורה אשר
יורוך" וגו'.
אתה רואה החכמים, במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם, אומרים: "האלקים
אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתיה ליה". כלומר לא הייתי מאמין ביה, ואע"פ שהוא נביא, כיון
שאין בידו יכולת להודיע העניין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן, והדרכים שבהם ניתן
התלמוד להידרש. ודי בזה ראיה ומופת, ולא נענעין להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים
שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות.
ובמבוא שלו כתב:
... ואתה פקח עיניך על הדרך הזה שדברו החכמים בדרשות הנמצאות להם, וממנו כוונתם תהא צופה... ומזה תמלט נפשך מלהלעיג על דברי החכמים או מלכפור באמיתת דבריהם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2003 16:38 |
|
| |
אני משערת שמשום שהמצוות של התורה לא נראו לחכמינו פשוטם כמשמעם- היו חייבים לפרשם-כדי לעשות אותם חשובים אפילו מיסטיים יותר ממה שהם
והגדילו את חשיבותם עד שמרוב פרשנויות סטו בכלל מעצם הנאמר במצווה והפסיקו לקרוא בתורה אלא בפרשנויות, ונספחים ולא התיחסו למקור.
לפי דעתי- החכמים פיספסו את המקור וסטו לנושאים שאולי המתכוון שנתן מצוות לא התכוון אליהם כלל ולמעשה שכחו את הכוונה המקורית של נותן המצוות.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/11/2002 07:57 |
|
| |
יש מאמר חדש
מהי דכתיב ביום השמיני ימול בשר ערלתו? הדא הוא דכתיב שבעה ימים יהיה תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2002 06:57 |
|
| |
בוגי וכולם,
אין סתירה!
הרעיון שהמאמר מוסר הוא בין כה ובין כה על תקיפות מאמרי חז"ל.
הצורך הנדרש על מנת להחזיק את הרעיון, תלוי מהי דרגת המחזיק:
לחזקי הדעת, כלל לא משנה אם היה סיפור כזה שמשה רבנו ידע על זה,
לחלשי הדעת, חייב שהיה כזה סיפור,
למתקדמים, מועיל סיפור כזה אפילו אם הם יודעים שהוא שקר קדוש.
אגב, בנושא דרשות חז"ל ישנו עוד אשכול:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?topic_id=122101
***********
כללית בענין הדרשות אם פירוש הכתוב הוא הגורם או הבנת הנושא, מתברר למעיין כי זה וזה גורם.
ראיתי בחידושי ר' גדלי' [קונטרס אחרון ע' כ"ח כ"ט] שכתב:
"והאמת שא"א להכריע הדבר מהו יסוד מחלקותם דר"א ורבנן, אם תחילת פלוגתתם הוא במשמעות הפסוקים דזה נוטה לדרוש כך וזה נוטה לדרוש כך, וממילא יוצא ונפרד עצם הסברות ביסוד מצות סוכה, או דמתחילה נחלקו מסברא ביסוד מצות סוכה, וממילא כל אחד מיישב ומבאר הפסוקים עפ"י שיטתו, [וכן בכל מחלוקת החכמים, לפעמים התחלת המחלוקת הוא מכח הפסוקים ולפעמים מכח הסברות].
תוקן על ידי - ווטו1 - 1/15/2003 8:09:14 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2002 19:16 |
|
| |
מאמר דומה בירושלמי חגיגה א' ח' 'כל מה שתלמיד ותיק עתיד להורות בפני רבו (י"ג לחדש), כבר נאמר למשה בסיני'.
האם בא להדגיש שמעמדם, ערכם, כבודם ותקפותם של הוראות חז"ל אינם נופלים מהנאמר למשה מסיני, או שיש לקבל את הדברים מילולית שהיתה מסורת על ידע כזה אצל משה?
|
|
|
|
| נשלח ב-15/9/2002 02:35 |
|
| |
מיימוני,
התכוונתי לסוג הוכחות מסוימות כזאת הנ"ל.
הרי בראיה מסיפור רבי עקיבא יכול המתעקש לטעון שאכן כך נאמר למשה ויש על כך מסורת [אולי לא נאמר למשה שיקראו לו עקיבא, אלא נאמר שבדור המסוים יהיה כזה אדם וכו' או שכן אמרו לו את השם והטענה של יהוסף שיקראו לבנים כן, הלא אינה טענה כי הבינו שבקריאה לחוד זה לא יעזור].
הסיבה שרואה ההוכחה יסכים לרעיון שהמאמר נאמר אחר ר' עקיבא, היא כי אחר שמציגים את זה כנ"ל הוא שם לב שבעצם זה סביר יותר שזה נאמר אחר ר"ע.
לכן כתבתי "אוי לנו" שזקוקים ל"טריקים" להוכיח לנו את שאנו בעצם כבר חושבים ולא מרשים לעצמנו להודות.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/9/2002 21:49 |
|
| |
וטו
תלוי למי פונים.
יש כאלו שלא נזקקו מעולם להוכחות כאלו, כי הדברים היו פשוטים עבורם.
יש כאלו שהתלבטו, וההוכחות מילאו עבורם תפקיד חשוב. הם סללו עבורם את הדרך ללגיטימיזציה של חשיבה.
יש כאלו שההוכחות היו מיותרות, אפילו מזיקות.
אנו, בפורום שלנו, איננו מבכים על כך שיש סוגים של בני אדם.
אנו מאירים פנים ומוכנים לדון. מי שזקוק להוכחה, יקבלנה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 12:21 |
|
| |
מצויין 
אבל אוי לנו שאנו זקוקים להוכחות ולא מבינים בהיגיון פשוט!
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 02:33 |
|
| |
דוגמא נוספת ששמעתי ממנו -
הגמרא מביאה מאמר המתאר את משה רבינו אומר לד' שהיתה התורה ראויה להינתן על ידי ר' עקיבא.
שאלו את עצמכם באיזה זמן נאמר המאמר????
לפני שבא ר' עקיבא לעולם או אחרי?
אחרי!!!
מדוע???
פשוט שלא נמסר הדבר מדור דור, שהיה כזה דו שיח בין הקב"ה למשה (ואז כמובן כולם היו קוראים לבניהם עקיבא).
אלא על כורחנו-
תלמיד של ר"ע שבא אחריו התפלא מהניתוח ורצה להראות שיש בר"ע מה שלא מצינו במשה רבינו, ועל כן המחיש את התפעלותו במאמר זה.
תוקן על ידי - יהוסף - 9/13/2002 12:18:56 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-13/9/2002 00:27 |
|
| |
לא קראתי את המאמר. אך שמעתי דבר כללי המועיל בענייני דרשות.
רש"י בתחילת התורה על המילה בראשית מביא דרשה שהתורה ניתנה בשביל ישראל שנקראו ראשית, ויש להקשות מה הקשר. גם אם נסתדר עם דרשה זו, ישנה דרשה אחרת האומרת "בשביל תרומה שנקראה ראשית", מה פירושם של דברים???
אלא פירושם של דברים, שאנו חושבים שהמאמר נאמר כאשר למדו פרשת בראשית, אך האמת היא שהיא נאמרה כאשר עסקו בעניין עם ישראל, או בעניין תרומות. בעל המאמר רצה להדגיש את חשיבות ישראל, או התרומה ואמר לבני עדתו:"יודעים אתם כמה חשובה התרומה, הרי נקראה ראשית ולה לבד הייתה הבריאה ראויה להיבראות - בראשית = בראשית.
אגב, בהמשך ההידברות עם אותו אדם, הביא לי את המאמר שהתורה ניתנה אלפיים דורות לפני בריאת העולם וכן את המאמר של איסתכל באורייתא וברא עלמא. נקטתי את שיטתו והסברתי שהחכם עסק להסביר כמה הבריאה מתאימה לתורה, עד שניתן להסיק שכביכול הבריאה נוצרה בהתאם למפת התורה.
אני חושב שיש כאן גישה כללית המקילה על ההבנה, ומאירה באור פרופורציונלי את דרשות חז"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/9/2002 08:09 |
|
| |
בפרשת אמור נאמר להניף את העומר, דהיינו מהתבואה עצמה בדומה לנטילת לולב.
בפרשת ויקרא נאמר על מנחת ביכורים פרטית הבאה בנדבה (ראה אבן עזרא) שהיא תהיה טחונה.
חז"ל עשו הכל מנחת סולת (רק שעברה מטחנת גרוסות).
|
|
|
|
| נשלח ב-6/9/2002 00:34 |
|
| |
תודה ווטו.
בנוגע לבכור אדם, בפרשת משפטים נאמר 'בכור בניך'. זה דומה לבכור שיש לכל הפחות בן אחריו וזה כמו תרומה וביכורים כחלק מהיבול.
הביצוע סביר שאמור להיות כפי שעשתה חוה עם שמואל: 'והביאותיו ונראה את פני השם וישב שם עד עולם'.
מפורש באבן עזרא שהבכור בפרשת משפטים הוא ראשית אונו שהוא הבכור מאביו ודומה לתרומה שלא כפטר רחם התלוי בבכור מאמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2002 22:41 |
|
| |
רציו,
חיפשתי עוד בנושא וחזיתי שלא היית צריך להזדקק ל"מכחישים" [החביבים  ] כי החזקוני באותו פסוק מפרש שנתנו שני בכורים אחד לכהן והשני לבעלים כמו מעשר, כדבריך!
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2002 21:55 |
|
| |
רציו,
נראה שחז"ל עמדו על הסתירה בין שני ההקשרים, כי הרי נדחקו לדרוש את "שנה בשנה" להקריבו באותה שנה ועוד. כן דרשו את ה"תקדיש" וכו'.
ייתכן כי הסיבה שלא החליטו על שני בכורות, הרחם והעדר, זה משום שזה היה מדי הרבה והרי התורה נמסרת לחכמים.
בלאו הכי ישנה בעיה עם התיאוריה שלך [אם כי היא נראית מצויינת]. מה עם בכור אדם מצד הכרת הטוב שבפרשת משפטים. הרי מה תעשה עם הבן? על כורחך תצטרך לאחד אותו עם דין הבכור של זכר ליציאת מצרים!
שנה טובה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2002 07:38 |
|
| |
מתוך לימוד סוגיות הש"ס, מתעוררות פעמים רבות תהיות על ההתאמה בין התורה שבעל פה שלפנינו לכוונה המפורשת של התורה שבכתב.
לדוגמא. מצות קידוש בכורות נכתבה בתורה בכמה מקומות, בשני הקשרים.
בסוף פרשת בא נאמר בהקשר זכר יציאת מצרים לקדש את בכור האדם, הבהמה הטהורה והחמור.
בהקשר הכרת טובת השם, נאמר בפרשת משפטים לתת את בכור האדם להשם ובסוף פרשת ראה את בכור הבהמה הטהורה.
ישנם כמה הבדלים בין שני ההקשרים.
בהקשר א' הוזכר החמור ולא בהקשר ב'.
בהקשר א' נאמר למשה 'קדש לי' ולא נאמר לבני ישראל להקדיש (משמע שמחמת קדושת משה, הם קדושים מעצמם וכך משמע בסוף פרשת בחוקותי שאין להקדיש את הבכור להקדשה אחרת כי קדוש הוא כבר) ואילו בהקשר ב' נאמר לתת ולהקדיש.
בהקשר א' לא הוזכר בכור בהמה בעל מום ואילו בהקשר ב' הושווה בעל מום לבהמת חולין.
בפרשת קורח נאמר שפדיון בכור האדם והבהמה הטמאה ובשר הבהמה הטהורה (שמן המזבח) ניתן לכהנים ואילו בהקשר ב' נאמר לבעלים שיאכלנו הוא וביתו במקום הנבחר (וכן נאמר בתחילת פרשת ראה). בפשטות מתייחס הנאמר בפרשת קורח להקשר א' שהרי הוזכרה שם הבהמה הטמאה שהוזכרה רק בהקשר א' (פטר חמור) ולא בב' כנ"ל.
בהקשר א' נאמר 'פטר רחם' ובהקשר ב' לא נאמר כן.
בהקשר א' לא נאמר 'תאכלנו, שנה בשנה' ואילו בהקשר ב' נאמר כן.
התורה שבעל פה שלפנינו, מעניקה כל בכור לכהנים כהקשר א', ושהוא קדוש מאליו כמשמעות הקשר א' אלא שלומדים (נדרים י"ג.) שבכל זאת יש מצוה להקדישו מהנאמר בהקשר ב' 'תקדיש'. כן לתושבע"פ, גם בעל מום ניתן לכהנים.
נמצא שישנה לכאורה סתירה בין הקשר א' להקשר ב' של הבכור הנאמר בתורה ואי התייחסות של חז"ל להקשר ב' (מלבד לדרשת פרטי דינים).
האבן עזרא בפרשת ראה (דברים י"ב י"ז) עומד על הנקודה ודוחק את הפסוק הסתמי שם שמדבר רק לכהנים וכן כתב בסוף הפרשה. אך שם הביא פירוש בשם 'המכחשים' (שהם כנראה החולקים על פירושים שבתורה שבעל פה שלפנינו) שיש שני סוגי בכורות. בהקשר א' מדובר בפטר רחם כמו שמפורש ובהקשר ב' מדובר בבכור הראשון שנולד בעדר של השנה 'שנה בשנה' (מצאנו במשנה בתחילת ראש השנה מושג של עדר שנתי לגבי בהמה לענין מעשר).
על זה מגיב האב"ע: 'ואין צורך להשיב על הבליהם'. ומוסיף עוד 'גם אחרים אמרו כי הבכור והמעשר יאכלם הישראל במקום הנבחר, וזה הפך הכתוב'. זה לפי שיטתו שפירוש המכחישים הבל, אבל לפירוש זה שמדובר בבכור העדר, הרי מתיישבים הפסוקים שהבכור שנאמר עליו להינתן לכהנים (כולל החמור) הוא בכור פטר הרחם הבא להזכיר את יציאת מצרים, אבל בכור העדר הניתן כהכרת הטוב, נאכל כמו מעשר בהמה ומעשר שני במקום הנבחר לבעלים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/6/2002 00:51 |
|
| |
כמסקנתך "להעביר את המסר". ישנו ספר קטן "מלחמת מצוה" מבן הרשב"ץ שמסיק כך.
רש"י אומר "לפרש פשוטו של מקרא באתי". מבאר האדמו"ר מליובביץ ז"ל דהיינו איך שצריכים להמחיש ל"בן חמש למקרא".
אכן למבוגר בשכל החושב מתוך עקרונות כאשר הוא מבין את המסר, לא משנה לו איך זה התבטא בדיוק בהיסטוריה [השווה את האימרה על תורה בשמים-שמים בתורה].
|
|
|
|
|
