סיבותיו של אלישע בן אבויה

שבוע טוב.


בתלמוד הירושלמי (חגיגה פרק ב הלכה א), אנו מוצאים את סיפורו של אלישע בן אבויה, ואת הסיבות שגרמו לו, לפרוש מדרכה של תורה:

שלא היתה כוונתו של אביו לשם שמים:

"אמר להן אבויה אבא: רבותיי אם כך היא כוחה של תורה אם נתקיים לי בן הזה לתורה אני מפרישו לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים לפיכך לא נתקיימו באותו האיש.

ראה אדם שעלה לראש העץ, כדי לקיים מצוות שילוח הקן, ונפל ונהרג:

"פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר וראה אדם אחד עלה לראש הדקל ונטל אם על הבנים וירד משם בשלום למחר ראה אדם אחר שעלה לראש הדקל ונטל את הבנים ושילח את האם וירד משם והכישו נחש ומת אמר כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען ייטב לך והארכת ימים איכן היא טובתו של זה איכן היא אריכות ימיו של זה, ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו למען ייטב לך לעולם הבא שכולו טוב והארכת ימים לעתיד שכולו ארוך*.

ראה את לשונו של רבי יהודה הנחתום בפי כלב:


"ויש אומרים, ע"י שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם אמר זו תורה וזו שכרה זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו זו תורה וזו שכרה דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים".

כשהיתה אמו מעוברת היא הריחה ריח ע"ז:

"ויש אומרים אמו כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת על בתי עבודה זרה והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה /נחש/".

ברצוני לשאול:

האם כוונת התלמוד שהסיפורים הם כפשוטם, והאיש שנפל מהעץ ולשונו של רבי יהודה הנחתום, הם שגרמו לו לשאול שאלות, בעניני שכר ועונש, ותשובתו עליהם היתה בגידה בחבריו, ומסירתם לידי הרומאים?

איזה סיכוי כבר יש לילד, שכוונת אביו לא היתה לשם שמים, ואמו הריחה ריח ע"ז?

בבבלי חגיגה דף יד עמוד ב', אנו מוצאים את סיפור כניסתם ל"פרדס", של ארבעה חכמים:

''ארבעה נכנסו בפרדס, ואלו הן: בן עזאי, ובן זומא, אחר, ורבי עקיבא ... אחר קיצץ בנטיעות".

האם סיפור כניסתו לפרדס, היא סיבה נוספת, או אינה אלא תיאור עובדה?




תוקן על ידי - נישטאיך - 22/01/2005 16:16:37

 ירוחםשמ, איזה פירוש יפה. תודה.

מישקולצר ידידי

המושג פרד"ס היא המצאה מאוחרת,   הוא לא היה מוכר לעורכי התלמוד, לא כל פרדס הוא פרד"ס

כידוע בפרדס צומחים פירות שונים, גם בפירות, יש צורך לדעת מה אוכלים ומה לא, יש שאוכלים את הקליפות, ויש שאוכלים את התוך,
אתה זוכר מה אמרו על תלמידו של -אלישע- רבי מאיר, קליפתו זרק ותוכו אכל,
 רבי אלישע כנראה שאכל, רק את הקליפה-- בן עזאי כנראה אכל הכל,
 בן זומא אכל כנראה יותר מידי, כפי שהגמרא אומרת שם, רק רבי עקיבא אכל מהפרי במידה, הנכונה.

לפי הקבלה- סוד ט"ו בשבט, זה לדעת, מה ואיך לאכול,
 
אגוזים ותפוזים אוכלים את התוך- וזורקים את הקליפה,

תמר ושזיף וזית- אוכלים את הקליפה וזורקים את התוך

תאנה ענבים- אוכלים   גם את הקליפה וגם את התוך.

כי האדם עץ השדה- כך יש להתיחס גם אל בני אדם ולרעיונותיהם, צריכים לדעת איך לאכול אותם

רמז רמזתי .

תוקן על ידי ירוחםשמ ב- 18/11/2008 23:37:41

בהקשר של ארבע נכנסו לפרד"ס. פשט אני מבין, דרש - מדרשי הלכה ואגדה, סוד - תורת הנסתר. ומה בדיוק הוא הרמז?

הילד הרע

התלמוד בוחר להציף גם את הקול המתלבט, השואל, המערער על הסדר האלוהי. הרבה תמר דובדבני נוגעת בספק. הדף השבועי מסכת קידושין עמ' לט – מה

http://www.bac.org.il/ContentPage.aspx?id=211

_________________

מהו פרדס?
לדעת רש"י ותוס' חגיגה נראה שהוא מדטציה ע"י שמות, שעולים לרקיע. כל ספר היכלות נכתב ע"ד כזה.

והרמב"ם ביסוה"ת ד יז כתב

(יט) וענייני ארבעה פרקים אלו שבחמש מצוות האלו - הם שחכמים הראשונים קוראין אותו פרדס, כמו שאמרו ארבעה נכנסו לפרדס, ואף על פי שגדולי ישראל היו וחכמים גדולים היו, לא כולם היה בהן כוח לידע ולהשיג כל הדברים על בוריין:
(כ) ואני אומר שאין ראוי להיטייל בפרדס, אלא מי שנתמלא כרסו לחם ובשר, ולחם ובשר זה, הוא לידע ביאור האסור והמותר וכיוצא בהם משאר המצוות.

וכידוע שכתב הגר"א ע"ז בשו"ע על הרמ"א שהביא האמור ברמב"ם כאן הלכה כ', "ולא ראו הפרדס לא הוא (הרמ"א) ולא הרמב"ם". וכוונתו לכאורה להקל, שמותר לכל אחד ללמוד קבלה.

עכ"ז מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ב ל) אפשר להוכיח כי פירוש כניסה לפרדס כפשוטו כפירש"י ותוס'. שכתב שם וז"ל (מתרגומו של פרידלנדר -אני אוהב את זה יותר מכל שאר תרגומים.)

לבארא.


לתשובותיך:

יצאתי מנקודת הנחה, שהמעשיות לא גרמו לו לכפור בשכר ועונש ובתחיית המתים, לדעתי, מעשיות אלו אינן סיבות, אלא ביטוי ללבטים וטענות שהיו לו, שהולבשו על סיפורים לשם המחשה.

סיפור הלשון אולי מבטא, את אי "הגנת" הקב"ה על עושי רצונו, שהרי אין מי שעושה רצונו יותר מהחכמים לומדי התורה, והנה דוקא האבר בה קיימו את רצונו מתבזה, הטענה לא היתה פחותה אילו היה רואה ראשו הערוף, שגם אז היתה טענתו, ראו מה קרה לראש שחשב רק תורה.

איני מנסה להתמודד בקושית שכר ועונש, מי שאינו שואל יכול לחיות עם קושיא זו, ומי ששואל לא רוצה תשובה.

לאלישע לא הוקשה על מעשה של שליח הקן, אילו רצה היה עונה לעצמו: "התורה לא הבטיחה בפירוש אריכות ימים לכל, *בכל מצב*", ולכן כשראה איש מקיים את המצוה ומת לאלתר, אילו היה "מאמין", היה מוצא תירוץ, ואילו לא "יכל להבין" שהבטחת השכר עבר שילוח הקן היא מותנית, כיצד ניתן לצפות, שהוא יבין ויקבל את מ"ש רבי יעקב, כי שכר שליח הקן הוא אינו בעולם הזה כלל ?

מה מתקבל יותר? לא כולם, או אף אחד לא כאן?

ייתכן, לא שלא ידע מהסברו של רבי יעקב, אלא שלא רצה לדעת מהסברו.

"שאין מתן שכר ואין תחיית המתים", ואם אין עולם הבא, גם אין שכר בעולם הבא.

<"להירושלמי ההוא מבואר כי לא כפר ע"י שנכנס לפרדס, כי אם שלאחר שכפר השתמש בהשגות שהשיג בעת שנכנס לפרדס, לרעה">

מהו הפרדס שאליו נכנס כשהוא כבר כפר?

אין ספק כי "זו תורה וזו שכרה" הוא פתגם שאמרו בכל הזמנים, ועד זמננו.

כאשר נשאלה שאלה זו מיד אחרי השואה, השיבו לא רק "שכר בגן עדן", אלא גם "לא יודע למה".

למי שלא צריך תשובה, גם אין שאלה.

נישט
קושיותיך הם באמת חזקות. עכ"ז חשבתי דרכי, ואנסה ליישב קושיה העיקרית, אם תרשיני.

קושייתך העיקרית היא, מה היה "שיטת" אלישע קודם שפירש, עד שדוקא המעשיות האלה גרמו לו לכפור בשכר ועונש, ובתחיית המתים.

הנה, להתמודד בקושית שכר ועונש, אף שאינה מן הקלות, מ"מ אפשר לחיות עם קושיא זו, כידוע לך התירוצים שיש על קושיא זו, למר כדאית ליה.

אלישע הוקשה על מעשה של שליח הקן, ששם הבטיחה התורה בפירוש אריכות ימים, ומכלל הן אתה שומע לאו, דכשאינו נזהר בה לא יהיה לו אריכות ימים. וכאן ראה מעשה, איש אחד עובר על הלאו והוא חי, נו, הדבר נגע ללבו, אבל אין כל כך ראי', אולי ימית בקצר ימים, אם לא היום אפשר למחר, אבל כשראה למחר איש מקיים המצוה ומת לאלתר, שם כבר לא ידע תירוץ, היתכן? התורה מבטיחה בפירוש שכר לחיות, והוא מת תוך כדי דיבור של קיום המצוה? כלומר סתירה מיידית להבטחת התורה הוא קושיא חזקה יותר.

כיוצא בו לענין לשונו של ר' יהודה. לא הוקשה לו הריגתו, זה אפשר ליישב, הוא סתם קושיא של שכר ועונש. אבל זה, שלשונו שהגה בתורה, והלשון יהא מונח בפיו כלב, הוא סתירה, כלומר עונש כזה אינו סתם עונש, כי אם עונש שמורה על חטא הלשון, והרי הוא רק למד תורה בלשונו.

מזה שפט אלישע כי גם השכר הצפוי' לאחר התחייה הוא סתם שקר, כי לענוש אדם בעולם הזה על מצוות שקיים בלשונו, או על מצוה שקיים ע"י שליח הקן, זה ראי' שכל ענין שכר ועונש אינו.

ואילו הוה ידע מ"ש ר' יעקב כי שכר שליח הקן הוא לא בעולם הזה כלל, לא הוה קשיא לי' מהא דשליח הקן, וכמבואר.

אלישע היה אפיקורס מוזר, הוא ידע עתידות ע"י שנכנס לפרדס, כמבואר בירושלמי חגיגה, ושמע בת קול, ועכ"ז כפר, אפשר דלאחר שכפר הי' אומר כי שתי רשויות יש, וממילא יש עונשים שאינם תלוים בקיום המצות. ומן הירושלמי ההוא מבואר כי לא כפר ע"י שנכנס לפרדס, כי אם שלאחר שכפר השתמש בהשגות שהשיג בעת שנכנס לפרדס, לרעה.

עוד אעיר כי "זו תורה וזו שכרה" היה ג"כ פתגם שאמרו לשאר דברים, כמו"ש במדרש תהלים לט
מעשה היה במלך פרס שנטה למות. אמרו לו הרופאים, אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לבייא, ונעשה לך רפואה. ענה אחד מהם ואמר לו, אם רצונך אלך אני ותן לי עשרה עזים. אמר לעבדיו, ונתנו לו. הלך לגוב אריות, והיתה שם לבייא אחת מינקת גוריה. יום ראשון, עמד מרחוק והשליך לה אחת ואכלה. יום שני, נתקרב לה מעט והשליך אחרת. וכן בכל יום ויום, עד שהיה משחק עמה, ולקח מחלבה והלך לו. וכשהיה בחצי הדרך, ישן, וראה חלום שהיו כל איבריו מהרסין זה עם זה. אמרו הרגלים, אין בכל האיברים כמותנו, שאם לא היינו אנו הולכין לא היה יכול להביא מן החלב. ענו הידים, אין כמותנו, שאם לא היינו אנו שחלבנו לא היה עושה דבר. העינים אמרו, אנו למעלה מן הכל, שאם לא היינו מראים לו את הדרך לא היה נעשה. ענה הלב ואמר, אני למעלה מן הכל, שאלמלא לא נתתי לו העצה לא הועיל כלום. ענה הלשון ואמר להם, אם לא הייתי אני מה הייתם עושים. ענו לו כל האברים ואמרו לו, לא יראת להדמות אלינו, ואת סגורה ונתונה במקום חשך ואפלה. ועוד, שאין בך עצם כשאר כל האברים. ענה להם הלשון ואמר, היום תאמרו שאני מלך ושליט עליכם. שמע האיש את הדברים האלה, ונתפחד, והקיץ משנתו, והלך לו לדרכו, והגיע במקום, ונכנס אצל המלך ואמר לו, הא לך חלב כלביא. מיד קצף המלך וצוה לתלותו. וכשהיה הולך ליצלב, היו כל האיברים בוכין. אמר להם הלשון, הלא אמרתי שאין בכם ממש, אם אני מציל אתכם תודו לי שאני מלך עליכם. אמרו לו, הן. מיד אמר הלשון, השיבוני אצל המלך, והשיבוהו. אמר לו, למה צוית לתלותי *זו תורה וזו שכרה*. אמר לו, הבאת חלב כלביא לקרב מיתתי. אמר לו, ומה איכפת לך, ויהא לך רפואה ממנו. ועוד, גם כן, כי לבייא קורין אותה כלביא. לקחו ממנו, ונסוהו, ונמצא חלב לבייא. אמרו לו האיברים, עכשיו אנו מודים לך שאתה אמרת האמת.

לבורו


<"כפי הנראה הבאת התוספתא ששם הגירסא שאין תחיית המתים כתובה, ובגמרא הגירסא שאין תחיית המתים תלוי' בה.

אבל מנין לך שאין פירוש גירסת התוספתא כפירושו בגמרא, תחיית המתים תלוי במה שאמרו תורה למען ייטב לך, כיון שכוונתו לעולם הבא, ועולם הבא פירושו לאחר תחיית המתים, כידוע''>

אכן הבאתי את התוספתא לגבי שילוח הקן, אך היה זה רק כבד"א להבאתי את הירושלמי שבו מופיע תחיית המתים לגבי לשונו של רבי יהודה, בשאלת זו מצווה וזו שכרה, שהיו עיקר דברי, כדי לטעון ש"בעייתו" של אלישע היתה "כללית"-שכרן של מצוות.

לענין תחיית המתים בשילוח הקן:

אף באם אלמד שה"כתובה" שבתוספתא פירושה "תלויה בה", כבבבלי, עדיין אין זה עונה על שאילתי, כיצד רוצה הגמרא לטעון שאילו היה "אחר" "יודע" אחר מדרשתו של רבי יעקב, לא היה מתפקר, שהרי אין ספק שאלישע "פקפק" במציאות שכר המצוות, (שתחיית המתים היא צורה אחת שלה, ואולי אף העיקרית), ואולי אף פיקפק בעצם המצוות ובקיום המצווה, האם נראה לך שתירוצו של רבי יעקב היה מספק אותו?

אני הייתי ממשיך לשאול:

מהו ההבדל בין שכר קיום כל המצוות לשכר קיום המצוות המיוחדות, אם השכר הוא בתחיית המתים?

אם תחיית המתים, היא קימת הנשמות בגוף, האם מי שקיים שילוח הקן יקום פעמיים?

בין באם תחיית המתים הוא עולם הבא, בין אם הוא לפני ובין אם הוא אחרי, לדברי רבי יעקב, מהו המיוחד בשילוח הקן, שמקיימה יקבל את שכרו בעולם הבא, האם לא כך הוא בכל המצוות ?

באם תאמר הוא יקבל יותר שכר, אין אלא לשאול: יותר ממה?! האם אנו יודעים מתן שכרם של מצוות, כדי להשוות ולהבדיל ביניהם?

האם יהיה מי שיחשוב, שאף אם נפרש שהשכר בשילוח הקן, הוא בעולם הזה הוא שכר בלתי מותנה? והרי גם הגמרא, לאחר הבאתה את דברי רבי יעקב, מנסה להתנות את השכר בדברים שונים, וראה ברי"ף על העין יעקב (לר"י פינטו) בשבת, השואל: הרי ייתכן שהשכר תלוי ברוב זכויות או רוב עוונו

בסיפורי אלישע, יש יותר נעלם מאשר גלוי, מדברי הגמרות אין לדעת מה היה שם. אך דבר אחד ברור אצלי ללא ספק, שהטענה שראיית אדם נופל מעץ, היא שהביאה את אלישע למה שהיה, אינה טענה חכמה, ואינה אלא ראיית הלב של אומרה.