עשרת הדברות, מה הנה?

התורה עצמה:
שמות לד כח
דברים ד יג
דברים י ד

מתייחסת למה שנאמר למשה ולישראל בהר סיני כ'עשרת הדברים'.

השאלה היא מה הם עשרת הדברים?

בלוחות בתי הכנסת מופיעות 'אנוכי ה' ו'לא יהיה' כשתי הדיברות הראשונות ו'לא תחמוד' כדיברה העשירית.

בתלמוד בבלי מכות כד ע"א אומרת הגמרא ש'תורה' (מהפסוק 'תורה ציוה לנו משה') בגימטריא 611 וששתי המצוות אנוכי ולא יהיה ציוה לנו ה' בעצמו.

לכאורה מוכח שחישבו גם את אנוכי ולא יהיה לשתי דברות.

מצד שני, ידועות השיטות ש'אנוכי' לא נחשב למצוה אלא למאמר התגלות ה'. י"א שלא רק מצד הניסוח אלא גם מצד שאין לצוות על ידיעה-אמונה. כן, יש להחשיב את 'אנוכי' כהקדמה ל'לא יהיה' ולעוד לאוים שנאמרו יחד: 'לא תשתחוה ולא תעבדם'.

יצר על כן, אם אנו מחלקים את הדיברות לפי ההפסקים של ס ופ, הרי שאנוכי ולא יהיה נאמרו בדיברה אחת ו'לא תחמוד' הוא שהתחלק לשניים (אבל החלוקה שונה בפרשת ואתחנן מבפרשת יתרו).

לכן יש מקום הגיוני לומר שהן הנה עשרת הדברות והגמרא במכות היא לאסמכתא בעלמא לגימטרית התרי"ג.

אינני מבין, הרי כבר הראה ב"פ לעיל איך מוכח מיניה וביה כי עשרת הדברים אינם הציויים שבכי-תשא, ואיך ניתן לומר שהדברים קרובים אל הפשט? (אגב, באינצקלופדיה שצטטת נאמר כי זו היתה הדעה הרווחת במדע המקרא עד לפני זמן מה, ולא רק פרשנות של חלק מן החוקרים המוקדמים)

בין הנסיון (המוצדק) ללמוד מן הריאליה בתקופת התנ"ך על פרשנות הטקסט, ובין ההנחה חסרת הבסיס כאילו כל מה מה שלא נמצא לו מקבילה בתרבות אחרת אחת דינו להגזר מן הספר, יש מרחק רב כשתי קצוות החבל.

עדיין איני מבין מה רע בעמדה לפיה גם אם בה"מ קונסיסטנטית עדיין לא נקבל את מסקנותיה לגבי היות התורה מן השמים וניישב יישובים תאולוגיים, ובה בשעה אם נבחין כי בה"מ הנ"ל מופרכת מעיקרה נציין זאת. מדוע יש כאן דילוג מעמדה לעמדה?

גם טיעון המחב"תים שציינת עקבי באותה מדה. בהחלט יש מקום לומר כי התורה לא באה ללמדנו פיסיקה (וטיעון זה "גנוב" הוא היישר מתשובות הגאונים גבי התרופות שתלמוד, ולא כמש"ל ואכמ"ל), ועדיין אם נמצא את משוואת שרדינגר מוצפנת בספר עזרא בדילוגים של פאי אותיות, באופן שלא ניתן להסבירו כאקראי, נראה בכך מופת (כמובן, ראשית יש לברר שאכן כך הוא). איפה כאן הסתירה?

השיח נקי, הראש באדמה

תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 31/01/2005 14:22:01

י"י

ראשית אבהיר נקודה מסויימת, אנו דנים כאן במקרה של פרשנות ספציפית אחת, היינו הפרשנות של חלק מחוקרי המקרא הקדומים לביטוי "עשרת הדברים". דווקא בנושא זה הפרשנות של החוקרים אינה סוטה כל כך מה"פשט", שהרי ביטוי זה לא מופיע ליד מה שאנו מכנים עשרת הדיברות, אלא בפרשה אחרת כאשר הוא בא לאחר עשרה ציווים אחרים (לא תבשל גדי בחלב אמו וכו').

ובאשר לרקע התרבותי של תקופת המקרא, הרי זה מן המפורסמות שמבחינה חיצונית יש דמיון עצום בין התורה לבין הספרות הדתית שרווחה באותה תקופה מצד הלשון, הביטויים, תפיסת עולם וכדומה. ובאמת שעניין ספציפי זה אינו דווקא בעיה אמונית גדולה שהרי מקובל עלינו ש"דיברה תורה כלשון בני אדם", והרי למעשה הדבר מאוד הגיוני, וממש כמו שאם התורה הייתה ניתנת היום לעם שגר נניח בארה"ב היא הייתה כתובה באנגלית ומדברת על מכוניות ומחשבים ולא על חמורים ושוורים וכדומה.

לפיכך בעיני אין זה תמוה שיש חוקרים שמנסים להבין מקראות סתומים על ידי השוואתם למה שידוע לנו מהתרבות של המזרח הקדום, וגם אם לפעמים הם טועים בכך בגלל חוסר הבנה מדוייקת של אותה תקופה, עדיין אין זה פוסל (בעיני לפחות) את הגישה עצמה.

ובעניין מה שאני טוען לגבי אחיזת החבל בשני קצותיו, מה שהתכוונתי הוא לא שטוענים את שתי הטענות בו זמנית, אלא שכל פעם מדגלים מטענה אחת לשניה, ואף פעם לא אומרים באופן ברור מה באמת חושבים לגבי התורה. כלומר לפעמים מוכנים לקבל את הנחות היסוד המחקריות ואז מקשים עליהן, וכאשר הדבר לא עולה בידם נסוגים אחורה לאמונה התמימה במסורת אבותינו שמסרו את נפשם על קידוש ה' וכו' וכו'

ודבר זה מזכיר לי מאוד את דרכם של רבים מהמחזירים בתשובה שלפעמים מנסים להוכיח שהתורה היא "אמיתית" על ידי כך שמביאים ראיות שונת (ומשונות) מהגמרא ומהזוהר שחכמי התורה ידעו עובדות מדעיות שהתגלו רק במאה ה-20, ואילו כאשר מקשים להם מכל מיני מקומות בהם יש סתירה ברורה בין המדע ובין התורה או דברי חזל, הם לפתע טוענים ש"התורה אינה ספר מדעי ולא באה ללמד אותנו פיזיקה או אסטרונומיה" (שזו אגב גניבה ספרותית מישעיהו ליבוביץ, ואכמ"ל)

דרך אגב, באשר לדבריך בנוגע לעצם ביטוי "אוחז את החבל בשני קצותיו", לא הבנתי אם התלוצצת או דיברת ברצינות, אולם בכל אופן הביטוי מופיע במדרש דברים רבה, עיין שם.

ומקופיא אעיר עוד הערה אגב קריאת הדברים: אין שום סתירה בעמדה הסוברת כי את קשיי בה"מ ניתן ליישב ביישובים תאולוגיים, ועדיין להצביע על סתירות פנימיות בבה"מ עצמה, בבחינת ולטעמיך ודו"ק.

(אגב, אין גם שום קושי להחזיק חבל בשני קצותיו. מקל ארוך וקשיח זה כבר סיפור אחר)

השיח נקי, הראש באדמה

אין לי פנאי כעת להגיב על כל דבריך, ולכן אחזור רק לנקודה המקורית. הדוגמא שהבאת באשכול זה מראה כיצד חוקרי בה"מ עשויים להעלות השערה העומדת בסתירה גמורה לטקסט, כאשר המוטיבציה היחידה לכך היא ההנחה המוקדמת, או האמונה הטפלה, שמה שלא היה מקובל על המצרים הקדומים וכדומה לא יתכן שהיה מקובל על בני ישראל. זוהי הנחת יסוד פגומה, ולא פרט.

זאת ועוד, העובדה כי הדעה הרווחת במחקר עשויה להיות כל כולה תוצאה של הנחה חסרת בסיס, תוך כדי שהיא בסתירה מפורשת לטקסט בכמה מקומות, אכן מלמדת על הכלל כולו. לאמור, המתודולוגיה של החוקרים הנ"ל חשודה בשרלטנות. כמובן, עדיין יש מקום לבחון כל אחת מהנחותיהם האחרות לגופה, אך את חזקת אומן דלא מרע אומנותיה אבדו.

השיח נקי, הראש באדמה

י"י

חוששני שבה"מ אכן שואפת אל הפשט, ולמעשה זהו המאפיין הגדול של מחקר המקרא המודרני בהשוואה לפרשני התורה הקלסיים (חוץ מבתקופת הראשונים, כגון הרשב"ם, הראב"ע ר"י בכור שור ועוד). די להשוות כל ספר שעוסק בחקר המקרא המודרני (לא דווקא ביקורת טקסט, אלא אפילו פרשנות ספרותית) עם ספר מקביל שיצא מעולם הישיבות ולהווכח בהבדלי הגישה אל הטקסט, והדברים ידועים.

הנקודה שהעליתי לעיל היא שהפרשן תמיד משועבד במידה זו או אחרת להשקפות העולם שרווחות בתקופתו, ושלפיכך קשה מאוד להגיע לפרשנות אובייקטיבית של כל טקסט - והרי עניין זה הוא שעומד בבסיס חקר הפרשנות (הרמנויטיק"א בלע"ז).

על כל פנים, לדעתי הטעות שלך היא שאתה מתמקד בנקודה ספציפית אחת ועל סמך כך רוצה "להפיל את כל הבניין", זאת אומרת גם אם טענה מסויימת של חוקרי בה"מ אינה נכונה, אין פירושו של דבר שכל המחקר המודרני טועה. ברור שיש הרבה טעויות בחקר המקרא, שהרי החוקרים עצמם חלוקים זה על זה בנקודות מסויימות, אולם - וזו הנקודה החשובה - על הנחות היסוד שעומדות בבסיס בה"מ, ושכל החוקרים המודרנים מסכימים עליהן, קשה מאוד לחלוק, אלא אם כן אנו מאמצים כל מיני השקפות אבסורדיות למדי. כמו למשל שה' בכוונה נתן לנו תורה שמכילה סתירות פנימיות, עם ציוויים שסותרים זה את זה, גירסאות סותרות לאותם סיפורים, כאשר הטקסט כתוב בכוונה כאילה הוא נכתב כמה מאות שנים יותר מאוחר וללא שום סדר כרונולוגי.

השאלה שכל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו (לפחות כל אחד בעל חשיבה בלתי משוחדת) היא, האם גם כלפי "כתבי הקודש" של עמים אחרים היינו מסוגלים להתייחס בכזאת סלחנות כלפי המחקר המודרני או לא ?

הנה לא פעם נתקלתי גם כאן בפורום בטענות ביקורתיות כלפי ה"ברית החדשה", היינו שהספרים נכתבו בתקופה מאוחרת למאורעות, שהם משוחדים, שיש בהם סתירות בינם לבין עצמם, שישו בכלל לא היה קיים אלא הוא סתם פיקציה של עורכים מאוחרים ועוד ועוד.

והרי זה פלא גדול וקושיה עצומה, שאת אותן קושיות שאנו מפנים כלפי הברית החדשה (במקרה זה) אפשר להפנות כמו כן כלפי התנ"ך, ואילו באותם תירוצים שאנו משתמשים בהם כדי לתרץ את בה"מ אפשר להשתמש כמו כן כדי להגן על הברית החדשה, ואם זו לא מדיניות של איפה ואיפה, מה כן ?

הנקודה העיקרית שאותה אני רוצה להדגיש היא, שלדעתי מתנגדי בה"מ אוחזים בחבל בשני קצוותיו. כלומר מצד אחד טוענים טענות תאולוגיות שתלויות באמונה בלבד כדי לתרץ את הקושיות, כגון "הקב"ה הוא כל יכול, ולכן הוא גם יכול לתת לנו תורה שמכילה סתירות פנימיות !" מעין "credo quia absurdum"; אולם מאידך גיסא מנסים (ללא הצלחה רבה יש לציין) להפריך את בה"מ מיניה וביה, דהיינו להשמש במתודה המחקרית כדי להראות שאין בה ממש.

נסכם זאת כך, אם אדם ניגש לחקר המקרא באופן אובייקטיבי לחלוטין וללא שום דעות קדומות, זאת אומרת ללא שום נסיון להצדיק את התנ"ך או לחילופין לתקוף אותו, אלא בסך הכל להבין אותו כמו שהוא, האם לדעתך הוא יגיע למסקנות בה"מ, או לא ?


[בשולי הדברים נעיר כי הטענה שבה"מ אינה נכונה משום שהחוקרים הם אנטישמיים הינה מגוחכת ביותר, בעיקר בגלל העובדה שאותם חוקרי מקרא משתמשים באותה מתודה ממש גם כדי לחקור את הברית החדשה ולהגיע למסקנות דומות בנוגע למקורות שונים, חיפוש המקור האורגינלי (Q), עריכה מאוחרת וכו' וכו']

תוקן על ידי - רב_צעיר - 31/01/2005 12:41:13

רב"צ, אם תסכים עמי כי ביקורת המקרא אינה חותרת אל הפשט אלא היא סוג מודרני של מדרש, דייני.

השיח נקי, הראש באדמה

רב צעיר

לענ"ד, פרשני התנ"ך לא התיימרו להיות חוקרים (ואלה מהם שכן, דווקא פחות סבלו ממגרעת זו, אם בכלל).

עוד כדאי להוסיף כי גם פרשני התנ"ך הקלסיים, החל מחז"ל ועד פרשני ימינו לא היו נקיים מעולם ממגרעה זו. הרי לחז"ל היה ברור שכמו שהם עסקו בסוגיות תלמודיות מפולפלות כך גם בוודאי עשו דמויות התנ"ך כגון דוד ושאול שהתפלפלו ביניהם בדין מקודשת במלווה ושווה פרוטה, או יהושע בן נון שלן בעומקה של הלכה.

וכן מבחינה מוסרית היה ברור להם שפשוט לא ייתכן שהתורה סותרת את התפיסה המוסרית שלהם, ולכן עין תחת עין הוא בוודאי ממון, בן סורר ומורה מעולם לא היה וכו' וכו'

ובכלל היה ברור לחז"ל של פרטי הדינים של ההלכה היו קיימים מאז ומתמיד ("כל מה שתלמיד ותיק..."), ולכן הם דרשו את הפסוקים באופן כזה שכל הלכה "מרומזת" בהם.

כמו שחוקרי המקרא מחליטים מה היה צריך המקרא לכתוב לפי מה שהם מבינים שהמקרא לא אמור להיות מסמך ראשיתי (פרימיטיבי), כך בנות היענה החושבות את עצמן (משום מה ) למגינות האורתודוכסיה, מחליטות שהמקרא היה צריך לכתוב בדיוק כמו שהמקרא נמסר להן ללא הבנה. זאת למרות הידוע לכל חוקר שאינו מעוות ומעוות (בצירה הו"ו), על השינויים שנפלו במסורת המקרא עד ש'הכריחו' להאמין לגירסה מסוימת דוקא.

במילים אחרות, חוקרי המקרא (מוקדמים ומאוחרים כאחד) כלל אינם חוקרים את המקרא, אלא מחליטים מה היה צריך המקרא לכתוב (על פי הנחות היסוד האופנתיות, דוגמת ההנחה כי לא יתכן שהפסוקים יאמרו דבר חידוש שאיננו מצוי בתרבויות אחרות באותה תקופה). כל מה שלא מתאים לקביעה זו ממילא הוא מאוחר או משובש. היתרון בגישה זו ברור, שכן כל קביעה של חוקרים אלה אינה ניתנת להפרכה. לא נותר אלא לחכות כי גם תפיסה זו עצמה תוכרז כמיושנת, ואולי לשם שינוי יחלו חוקרי המקרא לקרוא את המקרא ולא לכתוב אותו.

השיח נקי, הראש באדמה

אני מצטט מתוך האנצ' המקראית (ערך "דברות", עמ' 592):


לפי דעה שנאמרה לראשונה על ידי גיתה בחיבור בכתבו בימי נעוריו (וכבר נרמזה לפניו בספר יווני מסוף המאה ה-5), ולאחר שהסכים לה ולהאוזן וביסס אותה על יסוד מדעי היתה לדעה הרווחת המדע המקרא עד לפני זמן מה - עשרת הדברות הקדומים ביותר אינם לא אלא שבשמות פרק כ, וןלא אלה שבדברים פרק ה, אלא עשרת הדיברות של הפולחן האמורים בשמות לד, יד-כו, ועליהם מוסבה הלשון "עשרת הדברים" שבשמות לד, כח.

זהו הדקלוג של (מקור) J והוא דקאלוג פולחני, ואילו בשמות פרק כ בא הדקאלוג המוסרי של (מקור) E, בעיבוד משנה-תורתי שנקלט אחר כך בספר דברים בשינויים אחדים ... (כאן מובאות הראיות לכך, עיין שם)

אבל בעשרות השנים האחרונות על סמך העיון בתורת המוסר של המזרח הקדמון ובייחוד במה שכתוב ב "ווידוי השלילי" שבספר המתים המצרי ובטקסטים המיסופוטמיים לכפרת העוונת שבסדרת שוּרוּפּ, הולכת וגוברת הסברה בין החוקרים שאין בתכנם העיקרי של עשרת הדיברות שום דבר שלא היה ניתן להיאמר בדורו של משה, ולפיכך מניחים אותם החוקרים שעיקרם של הדברירות משל משה הם בצורתם המקורית נאמרו בדיבורים קצרים ונמרצים, מעין "אנכי ה' אלהיך", "לא יהיה לך אלהים אחרים" וכו'

בקיצור, אין מה להקשות על הדעה של אותם חוקרים שסבורים שעשרת הדברות אינן מה שאנו מכנים בשם עשרת הדברות מצד הטקסט וכו', משום שלדעתם מדובר על נוסח קדום של עשרת הדברות, ובמילא במקור הכוונה הייתה דווקא לאותם עשרת ציווים פולחנים ויש לפנינו שני נוסחאות עתיקות שאכן סותרות זו את זו. אכן מה שכן גרם לחוקרים המודרנים לחלוק על כך היא הנחת היסוד השגויה של אותם חוקרים קדומים שסברו שבכל התפתחות תרבותית ה"פולחן" קודם תמיד ל"מוסר", תפיסה שכיום הינה די מיושנת.

תוקן על ידי - רב_צעיר - 30/01/2005 12:32:42

א"א לומר כי עשרת הדברים הם המנויים בפרשת תשא מטעם פשוט.

כמה פעמים מפורש בתורה כי הקב"ה בעצמו כתב את הלוחות.
ובפרשת תשא עצמו כתוב לד א

(א) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ:

מפורש "וכתבתי".

לאחר דברי הברית של שמר לך, שהן עשרת הדברים למבקרי המקרא, כתוב,
(כז) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:

כלומר שמשה יכתבם בעצמו.

א"כ אם הן הן עשרת הדברים, משה לא כתבם כי אם הקב"ה כמפורש בהרבה מקומות בקרא, לכן מוכרח כי אין זה עשרת הדברים.