| נשלח ב-7/6/2002 10:50 |
 |
| |
תיקון 'עץ הדעת' - 'מינון המניעים'
בהמשך לדיון בעצם 'חטא עץ הדעת', יש למען תיקונו, להעמיק בשורש החטא, שהוא החלפת עיקר וטפל מחוסר דיוק.
להינצל מחוסר דיוק דרוש חוזק שכלי 'חפשי מרעבון תאווני'.
כפי שהתבאר באשכול 'חטא עץ הדעת', רעיון 'עץ הדעת' הוא החלשת הדעת מחמת מודעות חומרית יתירה. תיקון החטא יהיה כאשר האדם ידייק בשכלו ויימסר בלבו לכל ערך חיובי גם אם הוא רק "קצת יותר נכון". כך ייהפך העולם לגן עדן כנבואת נביאינו.
דרך התיקון הוא דו מסלולי:
א. התאמצות הבחירה ['מעשיו מרובים']
ב. התבהרות הדעת ['יראתו –מלשון ראיה ומודעות- קודמת']
התאמצות הבחירה היא נקודה אישית היכולה לבוא רק מהחלטת הבוחר ללא התערבות מבחוץ. התערבות חיצונית יכולה רק להבהיר את הדעת על נכונות [או למצער על כדאיות "שלא לשמה" של] הבחירה. לכן שייכת הכתיבה כאן לחלק הזה, כמובן.
נשתדל להוסיף הבהרה בעמידה על שורש החטא כדי שנזכה להחכים בתיקונו.
כאמור שורש החטא הוא החלפת עיקר וטפל.
להמחשת הרעיון, הנה מחקר שקראתי עליו.
לקחו פעם שתי קבוצות בני אדם וביקשו מהם לקרוא מאמר מסוים. לקבוצה אחת שילמו $20 ולקבוצה אחת רק $1.
לאחר הקריאה ערכו משאל "האם מצאו הקוראים ענין בעצם הקריאה?". התוצאה היתה נגד ציפיות רבים. דווקא אלו שקיבלו רק $1 מצאו יותר ענין בקריאה.
הסיבה פשוטה. אלו שקיבלו $20 עמד הכסף לנגד עיניהם על מסך מודעותם כמטרה לקריאתם והקריאה היתה כלפי הדולרים אך טפל. לכן לא התרשמו ולא התאמצו בקריאה. אבל אלו שקיבלו רק $1 לא מצאו בכסף לבדו מספיק חשיבות להניע אותם, הדולר האחד לא הספיק למלאות את מסך מודעותם בפעולתם. לכן היו הם זקוקים לבקש ענין גם בקריאה עצמה ולצרפה למטרתם.
[כך "מתוך שלא לשמה, בא לשמה" היינו מהצטרפות ה"לשמה" למסך המודעות עם ה"שלא לשמה". אבל ב$20 תופס ה"שלא לשמה" מרווח מדי גדול של מסך המודעות ביחס ל"לשמה" ודוחה ומבטל את ה"לשמה". לכן אנו עדים היום שרוב העוסקים בתו"מ לשם כל מיני "שלא לשמה" כולל עולם הבא -פסחים ז' ורמב"ם סוף הל' תשובה- נשארים עם זה עד סוף ימיהם.]
מוסר ההשכל הוא להשתמש ב"שלא לשמה" אך לפי מינון שיתמוך ב"לשמה" ולא שיתגבר עליו ויבטלנו. כמובן שזה משתנה לפי יחידים ולפי מצבים.
אך אותו המחקר לגבי ילדים השיג תוצאה הפוכה. גם כאן הסיבה פשוטה, כי אין לילדים עדיין מספיק כלים למצוא ענין בקריאה עצמה. אצלם ה"שלא לשמה" בא רק כדי לעורר אסוציאציה חיובית ל"לשמה" כמריחת דבש על אותיות לשון הקודש. לכן כל ששמים יותר דבש הם מרוצים יותר מהאותיות, כי אינם יכולים למצוא בקריאתם את שהמבוגר יכול. אבל כמובן שכל שהם מתבגרים דרוש לסדר את "מינון המניעים" לגבם, בהדרגה, עד שיזכו לעלות בדרגות ה"לשמה".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2004 16:29 |
|
| |
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=842825
הודעת ווטו1 מ: 17:39 11/3/2004 -
לשם התיקון למיקוד היתר בכיוון הלא נכון [חטא עה"ד] דרוש עיקום המקל לצד שכנגד כדי שיתאזן בדרך הישר שבאמצע. אך בזה אם יקצינו מדי בתיקון הרי שגם התיקון יהפוך לחטא, כי כשם שהחטא שיבש את הפרופורציה במיקוד מלכתחילה, הקצנה בתיקון מעבר למינון המדויק תהווה שיבוש, כמו שכותב הרמב"ם בהל' דעות לגבי האיזון במידות.
בברכה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/7/2004 15:12 |
|
| |
שמעתי מעשה ונזכרתי באשכול.
בחור היה מגיע לתפילה בישיבתו תמידים כסדרן מרצונו הטוב וממניע ישיר [לשמה או שלא לשמה, לא משנה]. בהמשך התחיל המשגיח לדווח לראש הישיבה על מי שמגיע ומי שלא מגיע. עצם מתן ערך ההגעה לתפילה למניע נחות יותר [חובה מחמת יחסי אנוש] הכביד על הגעתו המדויקת, אך בכל זאת המשיך. כעבור זמן מה כאשר הפסיק המשגיח לדווח, התחיל הבחור להגיע פחות מאשר עד אז.
הוא הדבר אשר דיברנו כאן על הוספת "מחייבים", "חיזוקים", "מתוך שלא לשמה", "שמירת ההתאמה", "החלק הריטואלי" וכו' מעבר לפרופורציה שלו הנכונה כמסייע ותומך, הרי הוא הורס את שבא לבנות!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2002 14:42 |
|
| |
יענטע
סיפורך מזכיר אמירה מפורסמת, כמדומה לי בשם ר' ישראל מסלנט. ואולי זה מבוסס על מעשה שהיה? אבל לענייננו אין זה נוגע אם משל או באמת היה.
ראובן תבע את שמעון בדין תורה, ושמעון הפסיד וחוייב לשלם לראובן סך מעות. יצא שמעון בחרי אף מבית הדין.
שאל אחד הדיינים, בינו לבינו או את שמעון עצמו.
הלא יום קודם בא שמעון עם תרנגולת ושאלה בה (אז היו נוהגים לשחוט ולבדוק כל איש את תרנגולו). השאלה לא היתה פשוטה, ובית הדין המליץ לאסור. שמעון מיהר להחמיר על עצמו, ועוד עשה זאת בשמחה רבה, שהוא זוכה לקיים מצוות קונו בהידור.
אז מה קרה היום? מחיר התרנגולת וסך החיוב בבית הדין היו שווים? אז על מה יצא הכעס?
תשובתו היתה:
שמעון ידע שהפעם מישהו אחר מרוויח, והוא הרגיש שהוא מרוויח על חשבונו.
זה מה שהפריע לו.
ניתן כמובן למצוא תובנות נוספות בסיפור, ולא הבאתי אלא הערה פסיכולוגית קצרה. מתבקש לדון בו יותר לעומק, גם אם הוא אינו אלא משל. אבל לצורכנו, ולצורך המעשה של יענטע, די לנו בהערה זו.
יש לאדם נטיה של צרות עין בממון זולתו. יש אנשים שנקיים ממנה. יש אנשים שעובדים על עצמם להתרחק ממנה. אבל זו נטיה אוטומטית בנפש, לקנא בזולת, להצטער על הצלחתו, במיוחד כאשר אני הוא זה שצריך לשלם את מחיר ההצלחה שלו.
כדאי לציין שהיות שזו נטיה מולדת, אי אפשר לבוא בטענות על עצם קיומה, רק על כך שלא מתמודדים עימה. כלומר, בדוגמא שלנו, הטענה אינה על התחושה הראשונית של שמעון במשל שלי וזה שלא זכה במשל של יענטע, אלא על כך שלא עבדו על עצמם, לבחון את מה שכינו כאן "מינון המניעים".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/12/2002 11:53 |
|
| |
שמעתי סיפור מעניין.
אדם אחד קנה כרטיס הגרלה באמצע השבוע. למחרת, הוא היה זקוק לכסף לפריט לא-חיוני (אולי סיגריות) ולא מצא ממי ללוות. בסוף מצא מישהו שהסכים לקנות ממנו את חציו של כרטיס ההגרלה.
בסוף השבוע כאשר התפרסמו תוצאות ההגרלה, הלך האדם לברר מה עלה בגורל כרטיסו כשליבו חרד אולי ויתר על מיליונים עבור דבר של מה בכך.
כאשר הגיע לבירור, חיפש את המספרים המתאימים לכרטיס שלו והנה...... הוא לא הרוויח מאומה. חזר האדם לביתו בשמחה רבה!
יש כאן לכאורה פרדוקס. הרי בוודאי שעדיף לו להרוויח חצי מהזכיה מאשר לא כלום איך ימיר את חצי המיליונים בשקלים ספורים אשר חסך או ב'שמחה לאיד' שגם השני לא הרוויח?
אני חושבת שהסיפור הזה מספק עבודת מינון מניעים לבני אדם חושבים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2002 01:43 |
|
| |
בהחלט!
מאחר והחטא צמצם את מיקודו של האדם לתחום הקרוב יותר, היינו שאבד מרגישותו לתחום המקיף את כל הידע שלו, נמצא שמינון המניעים אינו לפי פרופורצית חשיבות הדבר בהתאמה לכלל המציאות, אלא למציאות המצומצמת יותר עליה ממוקד החוטא.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2002 23:32 |
|
| |
ווטו,
נמצא כי חטא עץ הדעת חיסר במינון וידיעת המניע?
תוקן על ידי - יהוסף - 11/17/2002 1:20:14 AM
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/6/2002 07:29 |
|
| |
שמעתי על סידור תפילה בו ישנה הוראה לבכות בטקסטים מסוימים [כאן בוכים בקצת קהילות], והתפלאתי מאד. הפליאה מבוססת ברעיון 'מינון המניעים' של מחקר $1-$20 המובא למעלה.
הוראות הבימוי שבתפילה כמו עמידה וישיבה, או מנגינה מסויימת, ניתנות להבנה כ"חיצוניות המעוררת את הפנימיות". זה יסוד החינוך המביא את החשיבה הנכונה באמצעות האסוציאציה שלה לפעולה הנעשית. לכן השר במנגינה עצובה פיוט על חורבן בית המקדש ובעצם יש במחשבתו זיהוי מספיק כדי להצטער על החורבן, אלא שזיהוי זה לא כל כך זמין וחי, על ידי המנגינה או התנוחה הוא יצא לפועל.
אבל ישנם ביטויים אינטנסיביים המתאימים רק כהבעה טבעית ולא כהבעה מעוררת, כי המרחק ביניהם לרעיון המבוקש הוא כה גדול שהרעיון לא יתעורר, והאדם ישאר במאי שקרן בלבד. נגיד שאני שונא מישהו ושולח לו פרחים, הרי משלוח הפרחים שבכלל לא מתאימים למצב של שנאה לא יעוררו אהבה אלא ישאירו את השולח כבלפן. כך זה גם לגבי סידורים הדורשים לבכות בטקסטים מסוימים. הבוכה מביע אינטנסיביות נפשית ואם האדם רחוק מלאחוז בכזו אינטנסיביות לגבי הטקסט המסוים, הרי הוא עושה צחוק מהאלוקים. כן מצאנו גם בהבאת קרבנות שהיא הדרמטיזציה של שיוך החיים להשם, שאחד שהוא 'מדי' רחוק עדיף שלא יביא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2002 13:14 |
|
| |
יענטע,
אכן, שורש כל הטעויות חוסר דיוק לנקודתיות, שעד לבידודה אנחנו 'תקועים' בחטא עץ הדעת.
בפורום הוזכרו הרבה אמצעים המסייעים לאחוז בנקודה המיוחלת. המה המניעים הדוחפים את הנקודה לדעת האדם ודרוש לגבם "מינון המניעים".
הנקודה היא התאמה להווה. המסייעים הם הקריאה בשם השם, התורה, העם ["עדר"], שכר ועונש. כדי להתקדם לנקודה, דרוש "מינון המניעים". המינון מתקדם בהדרגתיות בין ה$20 [דבש על האותיות] עד ל$1 ומשם ללא $ בכלל.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/6/2002 11:15 |
|
| |
כל התקדמויות האדם באות על ידי הפרדה, סידור והכללה. שמים את הכל במקומו המתאים והמדויק, העיקר כעיקרו והטפל כטפילותו, עד שהכל זורם בהרמוניה.
זהו הכלל של כל ממציאי המשחקים. הם מציגים ערבוביא שצריך לסדרו ולכן הם מהנים! בעצם זה האומנות שמציג האלוקים בעולמו. אך הוא עשה עמנו חסד הוא לא הביא אותנו אל ה'תוהו ובוהו'. הוא קודם הראה לנו את כללי המשחק. הוא הקים את תשתיות היקום -שמים וארץ וימים- ומילאם בצבא השמים וארץ. רק אז הביא אותנו לעולם שניתן ללמוד ממנו את כללי המשחק, הלא הם ה'למינו', 'למינהו' [שאתה ווטו קורא לזה "התאמה"] למען נחיה בגן עדן.
אבל "אופס" חטא עץ הדעת החזיר אותנו מעט לכיוון ה'תוהו ובוהו' ועכשיו נהיית העבודה קשה יותר, שצריך לשוב להרמוניה מרחוק יותר.
|
|
|
|
|
