מיצר שהחזיקו רבים וקומוניזם - ראשית

מתוך כתב העת. (המקורות אינם עוברים על ידי העתק הדבק)

אברהם טרכטמאן

סוגיית מיצר שהחזיקו בו רבים – ועל הקומוניזם


"אמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ".
היינו: שכאשר מסיבה כלשהי סטתה דרך רשות הרבים לתוך שטחו של אדם פרטי, או כגון שבני רשות הרבים בחרו לקצר את דרכם דרך רשותו הפרטית של אדם, הרי שאסור על אותו היחיד למנוע מהם את אותו המעבר.
הפלא הטבעי אינו זוקק אריכות דברים. מה משמעות דברי רב יהודה, האם נאמר כאן העיקרון התמוה הבא, שלרבים יש כוח להפקיע איסור גזילה? האם נאמר כאן שרבים שגזלו אין מוחה בידם?

כדי לעמוד על הדברים, עלינו קדם כל להכיר את גבולות הדין והמקרים בהם דין זה תקף. בתוס' כתבו "היינו כשהחזיקו ברשות אבל אם באין להחזיק שלא ברשות יש למחות בידם ולנקוט פיזרא וליתיב כדמוכח בהמניח ". הראיה של תוס' אינה חד משמעית שכן תוס' במקום אחר כותבים שהרבים יכולים לתפוס רק ט"ז אמה, והיינו שאין רשות לרבים לתפוס יותר מכדי הצורך, וכיוון שבגמ' בב"ק, ממנה מנסה תוס' להוכיח את דעתו, מדובר שכבר יש דרך אחת לרבים, יש לומר שלכן זכות בעל הבית למנוע מהם את הדרך השנייה, אבל בהחלט יתכן שהרבים אשר יבואו ליטול להם דרך אחת אף ללא כל רשות, אין מזכות בעל הבית לעכב מידם. אך היות ותוס' מניחים את הדבר ולבסוף מביאים ראיה, נראה שכך גם נראה להם מסברא, והיינו גם מהטעם הנ"ל שכל הדין האמור הוא פלא וראוי לצמצם את החידוש. האמת שגם לאחר דברי תוס' הדין נשאר פלא, שכן גם לדעת תוס' לא מדובר שנתן בעל הרשות את הרשות להלך בדרך לעולם, וגם אם כן נתן רשות הן לא עשה עמם קניין כל שהוא, אם כי ההערה האחרונה ניתנת לדיון.

פשטות לשון הגמרא וגם לשון הרמב"ם שכתב "אין מוציאין זיזין וכצוצטריות לרשות הרבים אלא אם כן היו למעלה מגמל ורוכבו והוא שלא יאפיל הדרך על בני רשות הרבים ואם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. כנס ולא הוציא הרי זה מוציא כל זמן שירצה אבל אינו יכול להחזיר כתלים למקומן לעולם שכל מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו" משמע שדין זה, הוא גורף ללא כל תנאי, והדברים תמוהים מעתה עוד יותר.

דבר אחד ברור הוא לפי כל השיטות, לרבים יש כוח קניין מהיחיד, נגד בעלותו. ואת זאת עלינו להבין.

כדי להבין את תוכן העניין, עלינו להעמיק חקר בגדרי הבעלות. כדי להעמיק יותר בגדרי הבעלות עלינו להכיר ביסוד הבעלות, שמשמעו קשר בין החפץ לבעלים, במובן שהחפץ נהיה משויך להווייתו של האדם. הבגדים של האדם, וודאי שגופו, הם המושאים הפשוטים לייצג את מושג השיוך הבעלותי הטבעי, ומאותו המושג נגזרים שיוכי הבעלות הרחוקים יותר.

אם אנו מניחים את הבעלות כ"שיוך" ורואים את הצורך לראות שיוך של שימוש, סיפוק, או תועלת בין הבעלים לחפץ, יקל עלינו להבין איך מתנתקים חפצים של האדם מלהיות משויכים לו גם על ידי דיבור בעלמא כמו הפקר, וכן על ידי ייאוש. כך גם נבין את הנתק האוטומאטי בין חפץ לבעליו כאשר הקשר וההתייחסות הטבעית אינם מאשרים קיום של יחס בין החפץ לבעליו, "זוטו של ים " יכול להוות לכך דוגמא מובהקת, כך גם מה שחמץ אינו נחשב כשל בעליו וזאת משום שאינו יכול ליהנות ממנו. אך לא זה העניין ולא יורחב כאן.

כאשר נתנתק רגע מהרגלי החיים בהם לכל אדם ישנם בעלויות וחפצים משלו, וננסה לחוות את השיוך הטבעי של החפצים ועוד יותר את מה ששייך להווי העולם הקבוע – קרקע, נגלה שהעולם "שייך" לכל יושביו. כלומר, העולם מצד עצמו הוא מבנה המארח את החיים עלי אדמותיו, והחיים בו שייכים אליו והוא שייך אליהם. כך שנכון יהיה לומר שהעולם כולו שייך לכולם, וגם במידה זהה. אגב, כך גם יובן מה שרגילים לומר שאדם הראשון היה בעלים על העולם כולו ואכ"מ.

אם נקבל את התובנה האמורה, מהר מאד נגיע אל השאלה, שא"כ לכאורה אין מקום לבעלות פרטית על נכסים. זו ההשקפה העומדת בבסיס הקומוניזם. הקומוניזם רואה באנושות מערכת "אורגאנית" [טבעית ובסיסית] אחת גדולה של כלל בני האדם החיים בעולם, ומתוך כך ממילא נגזרת התובנה שעל העולם להתחלק במידה שווה בין יושביה.
אך האמת היא, שכל אדם הוא אינדיבידואל. כלומר, לכל אדם צרכים שונים בזמנים שונים ומכאן מתחייב שדברים מסוימים יהיו לצדו של פלוני ואחרים לצידו של אלמוני. יש וכבר בנה לו בית ואינו זקוק במידה שווה לעצים כמו האחר שלא בנה לו בית, ומכאן בעצם מתחילה להיווצר חלוקה מלאכותית, כל אדם אוגר לעצמו, עם הצדקה מסוימת כאמור, את הדברים המסוימים בהם הוא חפץ, ואט אט נוצר לו מושג הבעלות. דבר זה הוא מוסכם על כלל האנושות, על פי רוב, אחרת החיים יהיו קטסטרופה, איש את רעהו חיים יבלעהו, יוציא מבני מעיו את יינו, ואת פתו מסלו. אי לכך החשיבות בשמירת בעלות, היא בסיסית ויסודית, וזאת למרות השיוך הכללי הטבעי של העולם לכלל יושביו.

אך עלינו לזכור, הבעלות של "היחיד" היא משנית לרשות ה"רבים". התגברות היחיד על השיוך הרבים א"כ, אינו אלא אך עד כמה שהכלל שהרבים הסכימו עליו קיים ומוסכם בדעת הרבים. מכאן שכאשר יש צורך שהרבים קובעים אותו כצורך מועדף, הוא יגבר על צורכי היחיד ובעלותו תפקע, ולא רק שאין כאן גזילה, אדרבא קביעת בעלות יחיד אל מול השיוך הראשוני והטבעי – העולם לכלל יושביו, הוא זה אשר הוא גזילה.

ומעתה דעת תוס' שרק כאשר הרבים החלו ברשות, ניתן לבאר כך: הסכמת הרבים הכללית שיהיה יושר וצדק גם כאשר ישנם רבים מסוימים המפרים את תקנת הבעלות הכללית, ולכן גם בחזירת העולם אל הרבים, הדבר תלוי במוסכמה היותר כללית שהעולם הכללי עומד בו. וזה יסוד הפרכא גם לשיטה הקומיניסטית. כי דעת הכל, גם השכבות העניות, שיש לאפשר לאדם את "רשות היחיד" בתוך הרשות הכללית של העולם. הנושא היחיד שיש בו מקום לדון לאור האמור, כאשר היחיד חורג מ"רשות היחיד" הלגיטימית בתוך "רשות הרבים" ומשתלט על ה"רשות הרבים" הכללית. ולמשל, ברור לכא' שאדם פרטי שירכוש מדינה שלימה לא יוכל לסלק יושביה, וגם לפי תוס'.

עיקרון זה, של היות העולם של הרבים, מתבטא בעוד סוגיות רבות בש"ס, אציין עוד ב' עניינים במסכת בבא קמא, בהם נראה שבא הדבר לידי ביטוי.

גמרא ב"ק :
"אמר מר ושלח זו הרגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור טעמא דכתב רחמנא משלחי רגל השור והחמור הא לאו הכי במאי מוקמת לה אי קרן כתיב אי שן כתיב איצטריך סלקא דעתך אמינא אידי ואידי אשן והא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא קא משמע לן"
הגמרא מבארת, שהיה מקום לחלק במזיק של שן, ולפטור כאשר השן הזיקה בנזק "דלא מכליא קרנא".
ברש"י פירש עניין מכליא קרנא ולא מכליא קרנא כך: "היכא דלא כליא קרנא דמשמע כגון שאכלה ערוגה וסופו לחזור ולצמוח אבל לא כתחלה" הפירוש תמוה וכפי שהעירו התוס' שם, ותוס' מפרשים אחרת ואלה דבריהם:
"פירש הקונטרס שחת שעתיד לצמוח אבל לא כתחלה, וקשה והא מכליא קרנא, שגם הבעלים הם יכולים לקצור, אלא י"ל שטנפה פירות להנאתה [ו]מכל מקום קרי ליה לקמן לטניפת פירות להנאתה תולדה כיון דפשטיה דקרא איירי באכילה דמכליא קרנא"

הקושיות על רש"י ברורות, למה מה שעתיד לחזור ולצמוח אינו נחשב "מכליא קרנא" הרי אותו השחת שאכלה הבהמה לא יצמח שוב לעולם ורק אחר במקומו, ואת אותו השחת הפסיד לעולם, ובפרט שהוא עצמו יכול היה לקוצרו. אך התמיה היא כללית הרבה יותר, שכן גם לדברי תוס', אם טינוף נחשב נזק ניכר, למה שנחשוב שדווקא במזיק של שן נפטור בנזק שכזה? הרי לדברי תוס' ע"כ יהיה מבואר שאם אדם יטנף פירות ודאי שיהיה חייב מצד נזק, וא"כ למה שנעלה על דעתנו שדווקא בשן יהיה פטור כאשר טינפו הפירות?

לתמיהה זו ניתן לצרף סברא אחרת המוזכרת בהקשר של שן בסוגיה אחרת בב"ק:

הגמרא שם מביאה סברא לכך שמזיק הקרן (נגיחה נשיכה וכו') יהיה חמור יותר מאשר המזיק של שן, משום שאין הנאה להזיקה, ואילו השן יהיה קל יותר מחמת שיש הנאה להזיקה, ופירשו שם בתוס':
"לא ראי הקרן שאין הנאה להזיקו - ופשיעה פשע שהיה לו לשמור שורו שבקל היה יכול לשומרו שאין דחוקה להזיק כיון שאין הנאה להזיקה אבל שן שיש הנאה להזיקה הוי כעין אונס שלא היה יכול לשומרה כל כך כיון שהשן דחוק לאכול להנאתו ולא ראי השן שאין כוונתו להזיק ואין יצרה תקפה ובקל יכול לשומרה כראי הקרן דכוונתו להזיק ויצרה תקפה ואין יכול לשומרה כל כך יפה"

דברי תוס' קשים מאד, שכן קשה להבין שיחשב הדבר לקושי לשמור הבהמה מאכילה, וזאת מחמת שהבמה נהנית ויש לה נטייה לכך, שכן הרי תמיד ניתן לתבוע מבעל הבית ולהשגיח שלא תיכנס הבהמה לחצר אחרים.

נראה לכאורה, שהסוגיות הנ"ל, מתבססות על העיקרון האמור. העולם הוא מקום לכולם והשייכות המקורית של העולם היא לכל יושבי תבל, אלא שיש לעשות חלוקה הוגנת לשמירת הצרכים ושמירת הסדר בין כל יחיד ליחיד. ומכאן שכאשר ישנה תופעה ציבורית המקשה על כלל הציבור לעמוד בחלוקה של היחידים, הצורך הציבורי קודם לצורכו וערך בעלותו של היחיד, וכפי שראינו לגבי ההלכה של מיצר שהחזיקו בו רבים.

לכן היה צד לומר, שכיוון שדרך הבהמה לאכול מעט וזהו טבע ברייתה, הרי שכל שאין פגיעה חמורה בעיקרון הצורך הבעלותי האינדיבידואלי – קרי לא מכליא קרנא, הרי שעיקרון הנהגת העולם הטבעית ציבורית תגבר על ערך שמירת בעלותו של היחיד. כלומר, ברור שעלינו לשמור על ערך הבעלות הפרטית ומכאן ברור שכל המוגדר כנוגד חד משמעית את עיקרון הבעלות על ידי יחיד אחר, נחשב הדבר לפגיעה ומחייב בתשלום, אך כאשר הנזק היא מדרך העולם הסבירה ואין אנו רואים הפרה בוטה של זכויות הבעלות, יש מקום להעדיף את ההנהגה הציבורית הכללית והטבעית על פני בעלותו של היחיד ברמה זו.
לפי"ז דברי רש"י מובנים היטב, אכן השחת שעתיד לצמוח הוא נזק שאינו חוזר, אך הנזק אינו נזק של "הרס" אלא של שימוש העולם, ההגדרה של שימוש הוא, שהקרן המקורי ממשיך להישאר, ומכאן שהיה צד לראות באכילה שאינה מכלה את הקרן כשימוש טבעי ונכון של הציבור בעולם המשויך אל יושביו. ועפ"ז גם ניתן לבאר דעת תוס'.

כעת אנו גם יכולים להבין איך "יש הנאה להזיקה" יכול להיות סברא לפטור. כאשר יש הנאה להזיקה הרי שזה קובע את המבנה הטבעי של העולם כמבנה טבעי בהם חיות ובהמות אוכלות מהמזדמן להם, שכן יש להם דחף טבעי לכך, ולדרוש מהבעלים שמירה בלתי פוסקת, אינו חלק טבעי מהנהגת החיים הכלליים, ומכאן היה צד להניח שכאשר ההנהגה הטבעית ציבורית היא כזו שי בה מניעים קבועים וסבירים לעירוב חיי האכילה של הבהמות בין כל היחידים, יהא זה בבחינת מיצר הרבים, ורמת בעלותו של היחיד לא תוכל לייחד לעצמה מקום גם נגד הנהגה טבעית שכזו. את הדברים האלו ניתן לשלב גם בהבנת דברי התוס'.

העיקרון האמור מתבטא גם ביחסים שיש בין יחיד ליחיד. המשניות בלא יחפור מלאים מזכויות השכן על שטחו של חברו, והנה דברי החזו"א בזה, ואין צריך להוסיף.
"טבע העולם ששכנים נפגעים זה מזה, שהרבה מן התשמישין מכניסין פעולה ופגיעה חוץ מגבולם וזה קניינו מתחילה, ועל הניזק להרחיק ואם אינו מתרחק חשיב הניזק כנכנס ברשות המזיק "
"עניין נזקי שכנים תלוי לפי יישוב העולם, וכל שעל המזיק קשה הזהירות ביותר, אם אנו מחייבים אותו בכך, אנו מקפחים יישובו של עולם "
"כי לעולם אין תשמישי בני אדם מצטמצמים כל אחד בחלקו, כי החופר בור בצד המיצר משמש קרקע של חברו לו לכותל, והנוטע אילן שורשיו נכנסים לחברו וכו' חכמים ישקלו הדברים כפי הראוי והנכון לפי טבע העולם "

מה שעולה ברור לנגד עינינו, יש בש"ס גישה נרחבת למשמעות הבעלות של היחיד כמלאכותית ומשנית לבעלות הציבורית. השקפה זו יכולה גם לסייע בידי היחיד לראות את רכושו כמשויך ראשונית לצורכי הרבים, וכאשר אדם מזהה שהציבור נזקק לדבר אשר הוא שולט עליו, וראוי לתת מ"שלו" יקל עליו בכך כאשר יבין ש"השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם" ולא לבן האדם היחיד. כך אנו גם רואים שגם בין יחיד ליחיד המדד למוחלטות הבעלות, הוא הטבע הראוי לעולם.

שושן

ברור כדבריך שכמדינה השיגה רוסיה הישגים כבירים תחת שלטון הקומוניסטים בכל התחומים (ובוודאי שכן ביחס לנתוני הפתיחה, אותה מדינה שהובסה תבוסה אחרי תבוסה בשדות הקרב באירופה ובאסיה שאת מספר אנשי המדע שלה היה אפשר לספור על כף היד וכו' וכו' התמודדה על בכורה עולמית עם ארה"ב). אבל לענ"ד , אין זה קשור לקומוניזם אלא לדיקטטורה ומשטר ריכוזי שאינו בוחל באמצעים ולנטייתם של אלה להוציא לפועל פרוייקטים לאומיים בומבסטיים(גם לסאדם חוסיין, למשל, מייחסים הישגים גדולים) .

עוד זאת, קשה להבין כיצד מישהו יכול לומר שזה טוב למדינה בתחילת דרכה , כאשר כל זה גבה מחיר איום כל כך בחיים אדם.

ממללא

אתה מתעלם מנקודת הפתיחה, שכן בעשרים השנים שבין מלחמת העולם הראשונה לשניה עברה רוסיה מהפכת תיעוש שלא היתה כדוגמתה, שהרי ברוסיה הצארית לא היתה אפילו תעשיה בסיסית ולדוגמא - נאלצו להעביר בקר חי בקרונות רכבת לאספקת אוכל לצבא במקום להעביר כמות גדולה עשרת מונים בקופסאות שמורים, ואילו רוסיה שמלחמה"ע השניה היתה בה תעשיה כבדה שיצרה רבבות טנקים ומטוסים. גם סיכויה של בריה"מ לעמוד מול מכונת המלחמה הגרמנית היו אפסיים אלמלא שלטון הברזל של הקומוניזם שאיגד את כל חלקיה החל ממדינות האירופאיות וכלה במדינות הקוקז האיסלמיות.

להזכירך הרי הספוטניק הרוסי היה הכלי הראשון ששוגר לחלל ויורי גאגארין היה האדם הראשון שיצא אליו.

גם ברמת הפרט הרי שסיכויו של ילד מדלת העם לרכוש השכלה ומעמד היו גדולים לעין ערוך ברוסיה ובסין מאשר בבנגלה דש ובהודו, ואפילו במדינה כברזיל. וגם הצרכים הבסיסיים היו מובטחים לכל אחד.

אני חוזר ואומר שברור שלאחר שהמדינה 'עומדת על רגליה' הרי השלטון הקומוניסטי הוא מכשלה אכזרית שראויה לעבור מהעולם, אבל אין כמותו להועיל למי שכדברי קרל מרכס 'אין לו מה להפסיד זולת כבליו ועולם מלא לזכות בו', ובודאי ש'בעולם מלא' הם לא זכו אבל לפחות נפטרו מהרבה מחוסר הצדק והשויון שקדם למהפכה, ולא בחינם גרף הקומוניזם מליוני מעריצים בזמן שבין שתי המלחמות והוה איום ממשי על העולם המערבי כולו.

שושן,

ההישגים הטכנולוגיים של ברה"מ וסין הם תוצאה של:

א. שכבה מסויימת של כוח עבודה משכיל (בעוד מילוני אחרים הם דוקטורים-כאילו). האם באמת הם הגיעו להישגים יוצאי דופן ביחס למדינות המערב או לכל היותר התחרו בהם בכבוד?

ב. השקעת רובו המוחלט של פירות התוצר הלאומי במטרות לאומיות ולא באזרח הקטן.

צא וראה כמה דוקטורים רוסיים מעדיפים לחיות במדינתנו רווית הטרור ולעבוד בכל עבודת דחק שהיא, מאשר להיות "ד"ר לכימיה" ברוסיה.

ממללא

איני מבין איך אתה משוה את נתוני הפתיחה של סינגפור והונגקונג שהיו קולוניות בריטיות עם אדמינסטרציה מפותחת ואוכלוסיתן הינה פרומילים מאוכלוסית סין, למצבה של סין לפני חמשים שנה כשהשתלטו עליה הקומוניסטים בהיותה ארץ חרבה עם מאות מליונים של אנשים רעבים ובורים ועם עמים שונים ושפות שונות (יש עשרות דיאלקטים של השפה והבדלים מהותיים בין יושבי הכפרים במרכז הארץ לבין יושבי הערים).

גם ההשואה בין רוסיה לארה"ב הנה תמוהה, שכן בניגוד לארה"ב שהורכבה ברובה ממהגרים מאנגליה וגרמניה, הרי רוסיה ערב המהפכה הקומוניסטית היתה גם היא ארץ חרבה ממלחמת העולם הראשונה והורכבה מערב רב של עמים שונים שהמשותף לכולם היו הבורות והעוני.

בנוסף לכך איני מבין איך בוגרי אוניברסיטת לטביה כהגדרתך הצליחו בכל זאת להיות החלוצים בשליחת חללית מאוישת ולפתח טילים בליסטיים ולהעמיד תעשיה כבדה וקלה.

אני מסכים שהקומוניזם עם רשעותו ואכזריותו אינו פתרון קבע - אבל אין כמותו ליצור מהפכה אמיתית בעמים שאין להם מה להפסיד.

שושן,

סין היא מעצמה כלכלית כיון שהיא שומרת את כל העושר בידי המדינה ('בעלות הכלל'), בעוד שמיליארד וחצי תושביה חיים ברמת חיים מינימאלית. הם לא רעבים ללחם, אבל חוץ מלחם אין להם יותר מדי דברים.

את סין יש להשוות למדינות שנהוגה בהן כלכלה ליברלית ובעלות נתוני פתיחה דומים מבחינת רמת האכלוסיה, למשל סינגפור או הונג קונג בטרם חזרתה לסין.

כנ"ל לגבי ברה"מ. ההשוואה הנכונה היא לארה"ב.

לגבי ההשכלה הגבוהה - העובדה שכלל אזרחי המדינה מקבלים דוקטורט מאוניברסיטאות מתקדמות כאוניברסיטת לטביה, אינה בהכרח גורם חיובי בעיני. אדרבה, הוא יוצר שכבה של אנשים לא משכילים בעלי תארים מתקדמים אשר אינם מוכנים לעבוד בעבודות שאינן תואמות את תאריהם, גם אם אינם מספיק מוכשרים לכך.

בסופו של דבר, העובדה שכל מי שיכל להימלט מברה"מ עשה זאת, ושכל מי שיוכל להימלט מסין יעשה זאת, ומאידך, העובדה שאף הומלס ניו יורקי רעב ללחם לא יהגר למדינה קומניסטית. ולא בכדי.

ממללא

<כל גירסאות הקומוניזם שאני מכיר המיטו חורבן על המון העם>
זו הגדרה גורפת מאוד, שכן מצבה של סין שבה מליארד וחצי אנשים ואחוז האנלפאביתים הוא אפסי וכמו כן אין בה כמעט רעבים ללחם - הוא רק תוצאה של השלטון הקומוניסטי המרכזי, ולדוגמא הפוכה אתה יכול להסתכל על גורלן של מדינות כבנגלדש ואפילו הודו.

גם ברוסיה = הרי ערב המהפכה עמד אחוז הבורים על כ70 אחוז וההשכלה הכללית והמדעית היתה בשפל המדרגה, ואי אפשר לתאר את ברית המועצות מגיעה להשגים אדירים במדע כדוגמת כיבוש החלל ובתחומים האחרים של התעשיה מבלי הקומוניזם ששלט בה וגרם למהפכה בחינוך והשכלה לכל שכבות העם.

וזאת מבלי לשלול את עצם הטענה בדבר אכזריותה של השיטה, אבל כאמצעי להפיכה אמיתית של אוכלוסיות נחשלות - לא היתה טובה ממנה, ובודאי לאחר שהיא מיצתה את עצמה צריכה המדינה לחזור לדמוקרטיה אמיתית.

מ_ראשית,

הטענה שהביא טרכטמן במאמרו היא רצינית ומעניינת מספיק גם בלי להיזקק למונחים כקומוניזם. ברי שאין מדובר פה בקומוניזם אלא במחויבות של תורת ישראל ומורשתה לחיים חברתיים מתוקנים וראויים.

מעניין שאיש לא ציין שפרשת השבוע שקראנו בשבת רוויה במצוות מן הסוג הזה (עליה גם בנויה הסוגיה במסכת בבא קמא שציטט טרכטמן).

ממללא היקר

אין בכוונת המאמר לתת הצדקה לקומוניזם, אלא ליחס זעיר שלה, במקרה הנכון והראוי.