פרו ורבו ונישואין - מסדר פטורים

על-פי ההלכה המקובלת בימינו, מצוות פריה ורביה היא מצווה שמוטלת על כל איש, פרט לאנשים ש"נפשם חשקה בתורה והם הוגים בה תמיד כבן-עזאי".



אך בתורה אין כל יסוד ל"פטור" בנושא זה. הפסוק שממנו לומדים את מצוות פריה ורביה (בבראשית ט - פעמיים כתוב "פרו ורבו", פעם אחת כברכה ופעם שניה כמצוה) אין כל רמז לפטור, ולכאורה כל בן נוח חייב במצוה זו, גם בן עזאי.



גם טענתו של בן-עזאי עצמו - "אפשר לעולם שיתקיים על-ידי אחרים" - היא תמוהה, כי אם המצוה מוטלת על כל איש ואיש, מה זה משנה שיש אנשים אחרים שיכולים לקיים אותה? גם מצות תפילין יכולה להתקיים על-ידי אחרים, וגם מצות סוכה, ובכל-זאת לא שמענו שמי שנפשו חשקה בתורה פטור ממצוות אלו...



לכן נראה לי, שמצוות "פרו ורבו" מעיקרה מוטלת על האנושות כולה; האנושות צריכה לפרות ולרבות. מובן, שכל אחד ואחד מבני האנושות צריך להשתתף במצוה זו, כי אם כל אחד יטיל את המצוה על "שאר האנושות" - בסוף המצוה לא תתקיים כלל; אך עדיין עיקר המצוה מוטל על האנושות כולה ולא על כל פרט ופרט. ולכן, יש מקום לפטור אנשים מסויימים ממצוה זו, כעין הפטור משירות צבאי שניתן לבחורי ישיבות ש"תורתם אומנותם".



לפי זה, ייתכן שיש מקום לפטור לא רק אנשים ש"הוגים בתורה כבן עזאי", אלא גם אנשים אחרים, שמסיבות שונות אינם מסוגלים לקיים מצוה זו, או שעושים דברים אחרים לתועלת האנושות.



וכמו שבעניין השירות בצבא, יש לבדוק בכל תקופה מהם צורכי הצבא, ולא לגייס לצבא אנשים שיכולים להועיל יותר בתפקידים אחרים - כך גם בעניין פריה ורביה, יש לבדוק בכל דור מהם צורכי האנושות, האם יש מחסור באנשים ש"פרים ורבים", והאם יש טעם "לגייס" לעניין זה אנשים שיכולים להועיל יותר בתפקידים אחרים.

תוקן על ידי עצכח ב- 06/07/2007 16:17:53

עפר ואפר כתב (בעמ' 2) שהפטור של בן עזאי הוא משום "העוסק במצוה פטור מן המצוה". נראה לי שדין "העוסק במצוה פטור מן המצוה" אינו חל על לימוד תורה (כלומר, מי שעוסק בלימוד תורה אינו מקבל פטור מקיום מצוות שהוא חייב בהן; אלא אם כן יש אחרים שיכולים לקיים את אותן מצוות), שהרי דין "העוסק במצוה פטור מן המצוה" נלמד מהפסוק "ודיברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", כלומר "דבר בם רק כשאתה עוסק בענייניך הפרטיים, כמו ישיבה בבית והליכה בדרך, ולא כשאתה עוסק במצוות", מכאן הסיקו שהעוסק במצוה פטור מקריאת שמע, ומכאן הסיקו שהעוסק במצוה פטור ממצוות אחרות. אולם דווקא מפסוק זה ניתן להסיק, שלימוד תורה הוא טפל לקיום המצוות, שהרי בתחילת הפסוק נאמר "ושיננתם לבניך" שהוא המקור למצות לימוד תורה. אם כך, גם לימוד תורה הוא מצוה שהאדם צריך לקיים כאשר אינו עוסק במצוות אחרות; אין ללמוד תורה על-חשבון קיום מצוות מעשיות. כך כתב גם המאירי: "ויש לומר שהתלמוד אינו אלא להביא לידי מעשה, והיאך יפקיע את המעשה? והוא שאמרו בירושלמי על זה: 'הלמד לעשות ולא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא'"; וכתב הרב אברהם שפירא זצ"ל (כאן  http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=3780) "לפי המאירי אין קיים בתלמוד תורה הכלל ש"העוסק במצוה פטור מן המצוה" כלל, מכיוון שהתורה לא ניתנה אלא על מנת לקיימה.".

דבריו של בן עזאי "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" מזכירים את ההלכה על "מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים", מצוה שאינה מוטלת על האדם באופן אישי אלא שגם אנשים אחרים יכולים לקיים אותה, ולכן האדם לא צריך להפסיק מלימודו כדי לקיימה; לפי זה, בן עזאי סבר כפי שכתבתי בהתחלה, שהמצוה היא קבוצתית.

אבל עכשיו נראה לי שהפטור של בן עזאי נובע מסיבה אחרת: כידוע חז"ל התירו ואף חייבו את האדם שלא להתחתן עם אישה שאינה יפה בעיניו, כדי שלא יבוא לשנוא אותה ויעבור על "ואהבת לרעך כמוך". לכאורה, אם אדם מוצא אישה שמוכנה להתחתן איתו, הוא מתחייב מייד להתחתן איתה ולקיים מצוות "פרו ורבו", אחרת הוא מבטל מצוות עשה ועובר על הכלל "מצוה הבאה לידך - אל תניחנה". ובכל זאת חז"ל פטרו במצב זה, כי הם חששו שהאישה תיפגע אם תהיה עם בעל שלא אוהב אותה ולא חושק בה, ואסור לאדם לקיים מצוות "פרו ורבו" כאשר הדבר פוגע באשתו.

לפי זה יש להבין את דברי בן עזאי: "נפשי חשקה בתורה", ולכן אינני יכול לחשוק באישה כמו גבר רגיל, ולכן כל אישה שתינשא לי תיפגע, ואעבור על "ואהבת לרעך כמוך"; ולכן אני פטור.

אראלסגל:

תודה רבה,

שאלה מציאותית יותר שהיה אפשר לשאול בנושא זה היא - כמה אדם צריך להוציא על שדכנים? לשאלה זו מתאימה התשובה של מיכי (חמישית). אולם לא ברור לי איך בדיוק מחשבים את החמישית - האם זה לכל המצוות יחד, או לכל מצוה בנפרד? (נניח שאדם הוציא 20% מממונו על צדקה - האם הוא צריך להוציא 20% ממה שנשאר על סוכה, ועוד 20% ממה שנשאר על שידוכים, וכו'?)

כסף זה לא הכל בחיים - לפעמים אדם לא מוצא אישה במקום מגוריו, וידוע שחז"ל התירו אפילו לצאת מא"י לחו"ל כדי למצוא אישה, אולם - האם הוא חייב לעשות זאת? או שמותר לו להגיד "אם בא"י אין אישה שמוכנה להינשא לי - אני פטור ממצוות נישואין וממצוות מפריה ורביה?"

אפשר גם לשאול לגבי אדם שמראהו החיצוני גורם לנשים להתרחק ממנו, והוא יכול לשנות אותו רק ע"י טיפולים רפואיים יקרים. האם הוא חייב לעשות כך (בהנחה שהעלות היא פחות מחמישית ממונו)?

נישטאיך - לא הבנתי - האם אתה רומז שהשאלה שלי לא רלבנטית, כי בימינו אדם יכול לפרות ולרבות גם בלי אישה (למשל ע"י 'תרומת ביצית'?)

בהמשך לנקודה האחרונה: נניח שאדם לא מצליח למצוא אישה כלל - האם הוא חייב להשתמש באמצעים רפואיים מתקדמים על-מנת לפרות ולרבות ללא אישה?

שאלה נוספת: ידוע שעונתו של מלח היא פעם בחצי שנה, דבר שעלול להרחיק כלות פוטנציאליות. האם מלח שאינו מוצא אישה, חייב לשנות את מקצועו, או שהוא יכול להגיד "אם אף אחת לא מקבלת אותי כפי שאני - אני פטור ממצוות פריה ורביה"?

*****

ווטו1:

נישטאיך:

אראל סגל

<"כדי לקיים את מצוות פריה ורביה, צריך האיש למצוא אישה שתסכים להתחתן איתו">

זכור לי שמצוות פו"ר היא להוליד ילדים, והנישואין לאשה אינם אלא "הכשר" מצווה.


עולם הפוך אני רואה

*****

אמשלום:

נישט -

mdbraham:

חז"ל קובעים שיש חובה על אישה לסייע לבעלה במצווה זו, אמנם ק אם נישאה לו. ויש עליה גם מצוות 'לשבת יצרה', וכן גם עליה מוטלת חובה.
כללית, ביחס לדיני ממונות יש חובה להוציא על מצוות עה עד חומש מממונו. המדובר פרט להוצאות הנורמליות שכרוכות בנישואין כמובן. מיליון דולר לא מהווה מדד, שכן צריך לבדוק זאת ביחס לממונו של האדם (האם זהו חומש מממונו).
דרישות אחרות תלויות פשוט בשכל ישר ולא במדדים הלכתיים פורמליים. כמו שאין להורים זכות לדרוש מבנם/בתם להתחתן עם בן/בת זוג שאינם רוצים בו, על אף מצוות כבוד הורים. הכל תלוי בשכל ישר.
אגב, אותו שכל ישר יכול גם לומר שגם אם מיליון דולר הוא פחות מחומש מממוני, עדיין אין לאישה זכות לסחוט זאת ממני. החובה להוציא חומש היא על ההוצאות הכרוכות בביצוע המצווה, ולא דמי חסות לסחטנים (למשל, אין פדיון שבויים יתר על דמיהם, גם אם דמיהם הם פחות מחומש מממוני). ובודאי שהוא יכול גם לומר: אינני רוצה לחיות עם סחטנית כזו.
וידועים כל הסיפורים על גדולי ישראל שאיימו על מפקיעי מחירים (למשל ביחס לארבעה מינים) שאם לא יורידו את המחירים לרמה נורמלית אז הם יאסרו לקנות אתרוגים ולולבים.


מיכי

ניק_שנשכח: [מסוף הדברים כנראה שזה אראלסגל]

כדי לקיים את מצוות פריה ורביה, צריך האיש למצוא אישה שתסכים להתחתן איתו. אם לא מצא - פטור.

עד כמה הוא צריך להתאמץ כדי למצוא?

נניח שכל הנשים יתארגנו ויחליטו, שהן מוכנות להתחתן עם איש מסויים רק אם הוא ייתן להן מיליון דולר - האם נאמר שאותו איש חייב לעבוד בפרך יומם ולילה כדי להשיג את הסכום ולקיים את מצוות "פרו ורבו", או שבמקרה כזה הוא פטור מפריה ורביה?

ואם במקרה זה הוא פטור - איפה בדיוק עובר הגבול?

אפשר אולי לקבוע חסם תחתון: כתוב בתורה "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"; לכן, למרות שבימינו מקובל שנשים עובדות ומפרנסות את עצמן, אם כל הנשים יחליטו שהן מוכנות להתחתן עם איש מסויים רק בתנאי שהוא יפרנס אותן, הוא חייב להסכים לתנאי זה, שהרי התורה חייבה אותו בכך; במילים אחרות, האיש לא יכול להגיד "אני מוכן להתחתן רק עם אישה שמתחייבת לפרנס את עצמה"; זה אינו יכול להוות טיעון לקבל פטור ממצוות פריה ורביה.

אפשר אולי לקבוע חסם תחתון גבוה יותר - כל הדברים שבהם חז"ל חייבו את האיש, מעבר למה שכתוב בתורה.

אולם, בימינו הדרישות של רוב הנשים, בתחומים מסויימים, גבוהות הרבה יותר מחובותיו של האיש ע"פ התורה וע"פ חז"ל.

אם כך, האם מותר לאיש להגיד "אני מוכן להתחתן רק עם אישה שמוכנה לחיות איתי ע"פ תנאי התורה והתלמוד", ואם לא מצא אישה שמסכימה לכך - יישאר רווק וייפטר ממצוות פריה ורביה?

אדגיש שאני לא מותח ביקורת על נשים שמציבות דרישות אלה או אחרות
כל מטרתי באשכול זה היא לברר את חובתו של האיש כלפי ה' בעניין מצוות פריה ורביה.

תוקן על ידי עצכח ב- 25/09/2008 12:32:39

שתי הערות [עקב אזכור מיימוני באשכול סמוך].

מצות פרו ורבו שנפסק שיוצאים ידי חובתה בבן ובת, מוכח מתוס' גיטין שקיום המצוה הוא במעשה הביאה ששם סיום חלק מעשה האדם [דלא כמנח"ח שערבב יציאת ידי החובה בבן ובת, עם מעשה קיום המצוה]. נמצא שמי שהשתדל בחייו ומת ללא בן ובת, גם קיים את המצוה אם כי לא יצד"ח בחייו.
 
המצוה מדרבנן שלא לבטל מפו"ר גם אם יצא יד"ח ע"כ יש לה שיעור, וכי יחוייב להוליד מאות ילדים ועד רגעו האחרון? וכן לא סביר ששיעור מצוה זו שהיא "משום שאי אתה יודע איזה מהן יכשר" יהיה יותר משני ילדים של המצוה המקורית. מסתבר שגם ילד אחד די למצוה זו למי שזה מאמץ עבורו.

1.
 נ"ל שיש כאן ד' ענינים - לדעת הרמב"ם.

א. לישא אישה (- לדעת הרמב"ם מצוה, כנודע השו"ט בזה).
ב, מצוות פרו ורובו = דהיינו בן ובת, שהיא מצוה על גברים בלבד.
ג. אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם
ד. מצות חכמים היא שלא ישב אדם בלא אשה שלא יבא לידי הרהור, ולא תשב אשה בלא איש שלא תחשד.  (רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה טז)   - ולפי זה נ"ל יש לחלק בין תלמוד תורה לשאר מצוות. מכמה סיבות

רמב"ם הלכות אישות הקדמה הלכות אישות. יש בכללן ארבע מצות, שתי מצות עשה, ושתי מצות לא תעשה. וזה הוא פרטן: (א) לישא אשה בכתובה וקידושין. . . . (ד) לפרות ולרבות ממנה.

2.
ועיקר.
כיון שהלבן מגיב, אשאל אותו בענין. שמעתי בשם הגאון האדמו"ר מליובביץ': כפי שאני מבין את הרמב"ם גם גויים מחוייבים בפריה ורביה.   האם הינך יודע משהו על זה? ואם כן באיזה רמב"ם מדובר? כנודע שהנ"ל היה קאך במצוות בני נח.

3.
הודה שקצת התבלבלתי כאן. אמנם אשכול קצר אבל טיפה מבלבל בדיעות ונושאים. אולי מישהו (מיימוני) יעשה סדר?

א. פריה ורביה מצוה דיחיד?,
האם יש כזה מושג מצוה דקבוצה בפטור בעל התניא לא משמע כן. [נ"ל שאראל חזר בו מדעתו בתחילת האשכול].

ב. פריה ורביה בבני נח, ?
מילוי העולם בזמן שנראה שנגרם לנזק במזרח ובמערב (שבאחרון המצב הפוך), ואולי גם אז הפטור הוא רק על בני נח משא"כ בישראל נאמר כל המציל?

ג. מה סיבת פטור בן עזאי מפני לימוד התורה?.  האם משום רחים על צווארו? מה יהי' הדין במי שאין רחיים על צווארי הפטור של בן עזאי יחול עליו, כיון שזה מטרידו מלימוד? חוסר יכולת לחנך הילדים?
ולמה הזדקק לסיבה שיוכל העולם להתקיים בלעדיו.

סליחה שהארכתי.

א. ברוך שכיוונתי!
ב. הדברים כתובים בפנים, ובכל זאת ראוי להדגיש שלבעל התניא שיטה מיוחדת שיש איסור גמור לשכוח משהו מלימודו.

הראשון שדן בנושא הזה, ובאריכות יחסית, הוא בעל התניא בהל' תלמוד תורה שלו (פ"ג קו"א סק"א), המועתק כאן חלקית (כדי לא להטריח את הגולשים):

אין לומר דהיינו טעמא דבן עזאי דסבירא ליה שהיא מצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים, כדקאמר אפשר לעולם שיתקיים כו', דלא קאמר הכי אלא לשואלים שאינו מקיים מה שדורש נאה שהוא ממעט הדמות כו', ולזה אמר שאפשר לעולם כו', לעולם דייקא, שהעולם יוכל להתקיים, אבל המצוה אינה מתקיימת ע"י אחרים כי המצוה היא על כל אחד ואחד בפרט, והיא חובת הגוף כסוכה ולולב שצריך להפסיק מתלמוד תורה ולא סגי במה שכל ישראל יושבים בסוכות...

ליכא איסורא כלל במילתא אם חפץ ללמוד תורה כל ימיו ולא לישא אשה כלל כבן עזאי. ואפילו שלא בעיון הגמרא (והפוסקים) ופלפול משום דלאו בר הכי הוא, רק לחזור על תלמודו תמיד, כדמשמע מסתימת לשון הרמב"ם הלכות אישות פרק ט"ו שכל אדם שחפץ לעשות כבן עזאי אין בידו עון. והטעם פירש שם הרמב"ם תחלה שהעוסק במצוה פטור כו'. ואף שמבטלין תלמוד תורה למצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, כדאיתא במ"ק דף ט' ובירושלמי דברכות פ"ק ולית ליה לרשב"י שמפסיקין לעשות סוכה ולולב כו' הלמד שלא לעשות כו', היינו להפסיק לפי שעה וזמן מה ואח"כ חוזר לתלמודו, אבל לא להיות רחיים בצוארו שהוא ביטול תמידי עולמית, ויוכל לבא לידי שכחה לשכוח דברי תורה הרבה כשלא יהיה לו פנאי לחזור על תלמודו כראוי. ואין ידיעת התורה נדחית מפני מצוה זו דפרו ורבו אף שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים, כמו שאינה נדחית בתחלת לימודו של אדם שאמרו ילמוד תורה ואח"כ ישא, ובטל ממצוה זו שנים רבות מאד אחר כ"ף, כל זמן שלומד תורה ע"ש ברמב"ם, וע"כ הטעם משום דידיעת התורה עדיפא ממעשה, דאי משום שיוכל לקיימה אח"כ אטו מי ידע כמה חיי, וא"כ הוא הדין אחר שלמד, אם ישכח תלמודו, דדומה לאשה שיולדת וקוברת. והיינו טעמא דבן עזאי להרמב"ם שלא נשא לעולם משום דלעולם יש לחוש לשכחה כל זמן שאינו עוסק בתלמוד תורה, כמ"ש בהלכות תלמוד תורה עד יום מותו שכל זמן שאינו לומד שוכח ע"ש.

אראל,
אני בעל חוב ישן שלך...

א. נכון הוא שלהלכה מותר לאדם שיש לו בנים לשאת אישה שאינה בת בנים, וכאפשרות הראשונה בגמ' יבמות שהבאת. אבל מאידך לא התירו למי שאין לו בנים לשאת אישה כזאת, או להשתמש מלכתחילה באמצעי מניעה. גם לא לבן עזאי.
במילים אחרות: לפי זה נכון הוא שיש לנשיאת אישה גם מטרה משנית, אבל מי שמתעלם מהמטרה הראשונית – פרו ורבו למעשה מנעו ממנו מלהתחתן! עד כדי כך.

ב. לא אני כתבתי שהטעם הוא "העוסק במצוה", אלא כבר כתבו לפני, וכך גם נראה ממיקום עניין זה ברמב"ם וכו', כפי שכבר כתבתי.
אם המצווה היא קבוצתית, כמו קריאת התורה או בניין בית המקדש, אי אפשר לבוא בטענות לאדם הפרטי. הוא יכול להקטין ראש. לעומת זה "העוסק במצווה" צריך להיבחן בכל רגע ממש שהוא אכן כזה, וכפי שכתבתי (כמדומני) במהלך הדורות הלך והצטמצם עניין זה יותר ויותר. ראה למשל קריאת שמע של חתן.

ג. בעניין מנוחה של העוסק במצווה: אני מניח שכוונתך בקישור המצורף להפניה המובאת שם למשנ"ב עא ס"ק יג. מדובר שם במי שחופר קבר למת פטור מקריאת שמע, וכתב המשנה ברורה: "אפילו בשעת נוחו מעט שגם אז נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור". מודגש שזה מעט, ומדובר במנוחה שבלעדיה לא יוכל לחפור, כי רוב האנשים אינם יכולים לחפור ברציפות.
אין זה דומה כלל לאדם רגיל, גם אם הוא עוסק במצוות, שיש לו באופן טבעי עיסוקים של פנאי, ולא רק מצוות נטו או מנוחה של אגירת כוח כפשוטו, כמי שחופר קבר. וברגע שכבר אינו עוסק במצווה או באגירת כוח ממש – הוא מחויב בפרייה ורבייה! וברור שלכל אדם נשוי יש פחות אפשרות לגמול חסד, ובכל זאת. ושמא עצם הפרייה והרבייה היא החסד הגדול ביותר, שדוחה את שאר החסדים שנמנעו על ידיו.

ד. נכון הוא שמצוות פרייה ורביה לוקחת יותר זמן ממצווה אחרת. אבל מאידך, פגיעה בה היא פגיעה קשה יותר בכל אורח החיים של היהדות. ייתכן שלכן חלק מהפוסקים חלקו בזה על בן עזאי כנ"ל. אבל נעזוב לרגע את מי שעוסק בתורה. אדם שעובד לפרנסתו – לשם מה הוא עובד? מה יקרה עם כל הכסף אחרי 120? יש פה סתירה לא פשוטה לכל הנורמות היהודיות ולא פלא שמצב כזה של בן עזאי נדחק אל מחוץ לנורמה כבר לפני דורות רבים.

ה. אני רוצה להבהיר כשכאשר שאלתי אם שאלתך תאורטית או מעשית לא התכוונתי מעשית לגביך באופן אישי.

אם מצוות פריה ורביה היא קבוצתית, הרי שאפשר לתרום לקיומה גם בלי זיווג - למשל אפשר לתרום כסף לאגודת "אפרת" ובכך לתרום להולדתם של ילדים נוספים.