תיבת פנדורה - הסיפור האמיתי (מאת פנדורית

הסיפור הבא התפרסם בהייד פארק באחד הפורומים על ידי "פנדורית".
אני סבור שהוא יפה וגם מעניין.
לשיפוטכם ולתגובותיכם.


פנדורה היתה ילדה קטנה, אידיוטית וסקרנית שפתחה תיבה לא לה.
הזהירו אותה אלפי אזהרות שהתיבה הזו לא מיועדת עבורה, אמרו לה שאם היא לא רוצה להיפגע שלא תעז לעשות זאת, אסרו עליה בתכלית האיסור לקרוב אליה, ובטח שלא לפתוח אותה, סיפרו לה סיפורי אימים על ילדות קטנות שפתחו תיבות לא להן, שאכלו תפוחים אסורים, שהיו סקרניות בדיוק כמוה. אבל פנדורה היתה צנצנת, וצנצנות הן מזוכיסטיות מעצם הגדרתן. פנדורה הייתה חייבת לנסות לטעום בעצמה כדי לגלות עד כמה הטעם המר, הבעיה הגדולה היא שעדיין לא ברור שזה ימנע ממנה לנסות בעתיד לפתוח תיבות אסורות אחרות בסיפורים אחרים.

כשפרומתאוס יצא מן הארמון הערימה פנדורה על השומרים ונכנסה לחדר השמור ביותר בארמון ההוא.
היא היתה שם לבד והחזיקה מפתח קטן בידיים רועדות. היא הביטה בתיבה המסתורית במבט מטורף, התיבה שכמהה אליה כל כך, היא לשניה התלבטה אם כדאי בכלל לנסות... והלא אסור היה לה... ואפומתאוס יכעס כל כך, הלא תמיד הזהיר אותה שלא תקרב אליה, אבל היא היתה היתה בטוחה שבתוך התיבה מסתתר אולי אוצר סתרים או הפתעה אחרת שתוכל לחלוק עם העולם. היא הרימה אט אט את המכסה הכבד ופתחה אותה לבסוף, ואז פרצו מתוכה כל הצרות, המחלות, הזיקנה, הצער, אי הצדק, הדעות הקדומות, הכאב, הכעס, הקינאה, היאוש, כל הסכנות וכל הדברים הגרועים והנוראיים ביותר.

היא נבהלה מעצמה, היא לא התכוונה לכך בכלל, היא שאלה את עצמה איך זה שמתוך הכוונות הכי טובות היא נכנסת להרפתקאות שמסתיימות רע כל כך, היא סגרה את התיבה בבהלה. ונשמה עמוק כשהיא חושבת איך להתחיל להתמודד עם כל המפלצות המפחידות שיצרה במו ידיה, כשלפתע שמעה נקישה קלה מן התיבה:

"פנדורה, אנא, פיתחי לי", קרא קול נשי זך ומיסתורי.
"אינני יכולה", ענתה פנדורה, "כבר הזקתי די והותר לעולם"
"לא, אינני ככל השאר, פיתחי לי ותראי"
היה משהו בקול שלה, קסום כל כך, שלו עד אימה. היא לא האמינה שתעשה זאת, אך מצאה עצמה מרימה שוב את המכסה הכבד ומניחה לדמות עדינה בעלת כנפיים זהובות להגיח החוצה ולהפיץ אור רך סביב.

"מי את?", שאלה פנדורה.
"אני היא התקווה", ענתה, "בכל פעם שתרגישו כי תמו הסיכויים, בכל פעם שתרצו להרים ידיים ולהתייאש, בכל פעם שיבואו לבקר אתכם כל אחד מהשידונים ששיחררת, יגרום לכם להזיל דמעות ולחוש חוסר אונים, אהיה שם אני אתכם, אלווה אתכם בכאבכם ואתן לכם את הכח להמשיך לדחוף, לנסות לשנות, להילחם, ולעולם, לעולם לא להתייאש", אמרה ועפה לה דרך החלון הגבוה.

פנדורה הביטה בה במבט מעריץ, "התקווה", לחשה לעצמה, "איזה שם יפה הוא זה". התקווה עפה פרחה לה ופנדורית לא שיערה לרגע ששיחררה לחופש את המפלצת הגדולה, המרושעת והאכזרית ביותר שהיתה בתיבה ההיא.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אשר,
ראשית על הרעיון.

ועל דרך החידוד (שכן אני מניח שגם דבריך מכוונים לכך) אפשר לצרף את דבריך לכל המכתבים עלומים (מעם לועז?, אברבנאל? ועוד) על כך שכל החכמה היוונית נלמדה מירמיהו הנביא, והמסתעף. כעת אנחנו יודעים שהכל יצא מהאיסלם (בנדורה). וזהו כמובן בדרך 'מכאן ולהבא למפרע', שזה יכול לצאת רק מהיהודים. אז שוב הכל אצלנו. אוף...ברוך ה' הצלחנו להשיב עטרה ליושנה.


מיכי

ואני לתומי חשבתי

שמקור הביטוי "תיבת פנדורה" הוא מהמשנה במכות, פרק א משנה ה'

באו אחרים והזימום, באו אחרים והזימום--אפילו מאה, כולם ייהרגו; רבי יהודה אומר, איסטסיס היא זו, אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד.

איסטיס הינו צמח צובע אדום, והפנדורה בהיגוי ערבי בנדורה הלא היא העגבניה הינה כידוע אדומה,

הביטוי איסטסיס היא זו, רוצה לומר שכל מי שמתעסק עם הדבר הזה נפגע, כמו צמח האיסטיס שכל מי שנוגע בה נצבע בצבע בולט (אדום).



תוקן על ידי - asher177 - 17/02/2005 1:29:31

"תוחלת ממושכה מחלה לב ועץ חיים תאוה באה"

הנה התוחלת והתקוה שימשך זמנה ויאריך ולא הגיע מה שקוו אליו היא מחליאה הלב כי הוא תמיד עם זה התוחלת ואולם התאוה שתבא בקלות יתערב לבעל התאוה כאילו היא עץ חיים:(רלב"ג משלי פרק יג)

הפרש הזמן והקיווי הממושך אכן מחלי,אבל רק כאשר הוא מחובר לדבר אמיתי ברור ובטוח,שנמנע עד כה.

ברוב ככל המקומות במקרא בהם הוזכרה התקוה היא צויינה כדבר חיובי.ואדרבה כאשר אין תקוה זהו מציאות של עונש.חיים ללא תקוה הם חיים של ייאוש.

התקוה היא לשון קו וחיבור לדבר המצופה.כאשר אין חיבור לדבר המקווה הרי זו אשליה ואינה תקוה.כאשר לא נאמר לאדם שמקווה לאחוז השמש בידיו כי נכזבה תקוותו.

כאשר הדבר המקווה הוא אמיתי ואפשרי ההשגה,אז תחובר לו התקוה.אך כל זמן שאין ביטחון כי הדבר אכן אפשרי להשגה אין התקוה יכולה להתחבר אליו כלל.לכן התקוה היא ברכה,כי היא מעידה על הביטחון כי הדבר המקווה הוא אכן בר מימוש.

לכן לענ"ד במחילה מכבוד הכותבת,הדבר הנורא שיצא מאותה תיבה ,הוא הייאוש.שבמקרה זה הוא בנה בכורה של האשליה.ואין לו דבר וחצי דבר עם התקוה.

אדרבה,ייתכן מאד שדווקא אותה תקוה ,הסמויה אמנם בחדרי הלב,היא שהניעה את ההודעה שלך.

הצילום הוא אמנות מסוג מיוחד. הערך המוסף בה הוא פסיבי יותר, שכן המציאות קובעת את התנאים, והצלם בוחר רק את הזווית והחלק שבו הוא מתרכז. ראה ספרו של רולאן בארת על הצילום. אמנם מציור אנו מצפים ליותר, שכן הוא אמור גם לעצב את התנאים ולא רק לבחור מיקודים וזוויות.
אולם כדי לבחון את הדברים הכי נוח להתחיל דווקא בקיטש של צילום. כאשר הצילום מתאר ילד בוכה לאור השקיעה הגווע, הוא מעביר אליי סיטואציה מרגשת בלי לבחור משהו מיוחד. מה שפועל עליי הוא המציאות ולא התמונה, שבמקרה זה היא רק מדיום שמעביר אליי את המציאות. אין כאן כל משמעות לחלק שאותו בחר הצלם להציג ולקלוט. אם כן, הצילום טפל למציאות שאותה הוא מציג. אין משמעות לתוספת הערך המוסף של הצילום מעבר למצב שבו הייתי חוזה במציאות עצמה. כאן הצלם הופך למתעד דוקומנטרי (רק אל תגרור אותי לדיון על קיטש בדוקומנטציה).
אם כן, אנו רואים שיש קיטש גם בצילום.
כעת נעבור לציור. בציור שלוקח תמונה כזו ועושה לה את אותו הדבר, הבעיה היא כפולה. יש כאן רכיב קיטש של הציור שנעשה כצילום, ועוד רכיב הקיטש של הצילום (הוירטואלי) עצמו, שטפל למציאות.
זה בונה היררכיה של דיסציפלינות אמנותיות (ציור-צילום-מציאות (="אלוקיכם אמן גדול הוא"). דומני כי במקום ציור במשוואה הזו ניתן להציב כל אמנות פלסטית.

במבט שני, דווקא מוצא חן בעיניי הניתוח המתמטי הזה. זה עונה היטב ליצר המתמטופוביה שלי.


מיכי

מיכי,
האם צילום אינו יצירת אמנות?

הצילום (או הסיפור שיש בו רעיון, וכו') משקף מציאות באופן נאמן, אבל הבחירה איזה חלק של המציאות לשקף ובאיזה אופן לעשות זאת היא בחירתו של הצלם.

מיכי -

דיון זה מעורר את השאלה בדבר היחס בין הז'נר לתוכן. האם בסיפור שמכיל רעיון אין יותר מאשר הרעיון עצמו?
פעם קראתי מאמר של תומס קולקא, שכתב סדרת מאמרים מרתקים על השאלה מהו קיטש?
לאחר שהוא עובר על כל הפרמטרים האמנותיים ומגלה שהקיטש 'עובר' את כולם, מסקנתו היא שהמאפיין את הקיטש הוא שאין ליצירה ערך מוסף מעבר למציאות שהיא משקפת. כלומר הילד הבוכה לאור השקיעה מרגש את הצופה בגלל הסיטואציה עצמה. זה יכול היה להיות צילום, ואין לנופך של היצירה מאומה להוסיף לכך. כלומר פרמטר יסודי בהערכת יצירה הוא התוספת של האמן לסיטואציה מתוארת.
אם ניישם זאת לכאן, הערך של סיפור אינו רק ברעיון שיש בו, אלא גם באופן הצגתו.
כעת יש לשאול האם יש גם היזון חוזר, כלומר: האם הסיפור מוסיף משהו להבנת הרעיון, או גוונים כלשהם שלו?
לעיונכם...


מיכי

את חייבת לסלוח לו.
שושן10 לא מסוגל להעלות בדעתו שיש מישהו שאינו מכיר ישר והפוך את כל הגיגיו של ניטשה.

ועכשיו היא לא יודעת אם להתבאס מהרעיון שכבר חשבו על זה לפניה או שמא לשמוח שהצליחה לקלוע לקו מחשבתו של אחד האישים היותר מעניינים שחיו במאה הקודמת.

באמת חבל,


חבל שאתה מרשה לעצמך לשפוט במהירות אנשים שאתה לא מכיר.

אני יודעת שאולי כשרואים יצירה קיימת מבוצעת ע"י אדם אחר המושכל הראשון זה לחשוב "הוא העתיק", אבל לדעתי קו החשיבה הזה לא בהכרח מעיד טוב על האדם השופט.

מדובר על יצירה עצמאית לחלוטין, תובנה שעלתה במוחי ברגע של אכזבה מסויימת, בתור אחת שבחרה לכנות עצמה "פנדורית" זה היה אך טבעי לכעוס על עצמי למה, למען השם, נעניתי להפצרותיה של התקווה... (ומכאן ועד כתיבת הקטע הדרך קצרה ביותר).


כיוון שאתה לא מכיר אותי מפורומים אחרים יהיה זה מיותר להתחיל לשכנע אותך שמדובר על בחורה עם יושר אישי שנוהגת לא לקחת קרדיט על יצירות לא לה, אז אקווה שלפחות תתרשם שמדובר על מישהי ששכלה בקודקודה והיא לא תרשה לעצמה לפרסם ברבים (או, לצורך העניין, לתת למיימוני רשות לפרסם ברבים) יצירה מועתקת מכתבי ניטשה, ועוד איפה... במעוז הפילוסופים של הייד פארק.

קאפיש?

בכל אופן,
המשך יום טוב שיהיה לך.

ותודה על האינפורמציה.



תוקן על ידי - פנדורית - 07/02/2005 13:22:30

שושן

אולי היא זכתה לכוון? (איקון מחייך ואייקון עומד על הראש, ועוד אייקון עם זכוכית מגדלת מחפש צד זכות).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו