| נשלח ב-1/3/2005 02:03 |
 |
| |
אוֹיפן וועג שטֵייט אַ בּוים .....
איציק מאנגר (*)
אויפֿן וועג שטייט אַ בוים,
שטייט ער אייַנגבויגן;
אַלע פֿייגל פֿונעם בוים
זענען זיך צעפֿלויגן:
דרייַ קיין מזרח, דרייַ קיין מערב,
און דער רעשט קיין - דרום,
און דעם בוים געלאָזט אַליין
הפֿקר פֿאַרן שטורעם.
זאָג איך צו דער מאַמע : ''הער,
זאָלסט מיר נאָר נישט שטערן,
וועל איך, מאַמע, איינס און צוויי
באַלד אַ פֿויגל ווערן''.
''איך וועל זיצן אויפֿן בוים
און וועל אים פֿאַרוויגן,
איבערן ווינטער מיט אַ טרייסט,
מיט א שיינעם ניגון''.
זאָגט די מאַמע : ''ניטע, קינד'',
און זי וויינט מיט טרערן.
''קענסט חלילה אויפֿן בוים
מיר פֿאַרפֿרוירן ווערן''.
זאָג איך : ''מאַמע, ס´איז אַ שאָד
דייַנע שיינע אויגן'' -
און איידער וואָס, און איידער ווען,
בין איך מיר אַ פֿויגל.
וויינט זי מאמע : ''איציק קרוין,
נעם, אום גאָטעס ווילן,
נעם כאָטש מיט א שאַליקל,
זאָלסט זיך נישט פֿאַרקילן.
די קאַלאָשן נעם דיר מיט,
ס´גייט אַ שאַרפֿער ווינטער -
און די קוטשמע טו דיר אָן,
וויי איז מיר, און ווינד מיר.
און דאָס ווינטער-לייבל נעם,
טו עס אָן, דו שׁוטה,
אויב דו ווילסט נישט זייַן קיין גאַסט
צווישן אַלע טויטע''.
כ´הויב די פֿליגל - ס´איז מיר שווער,
צו פֿיל, צו פֿיל זאַכן,
האָט די מאַמע אָנגעטאָן,
דעם פֿייגעלע דעם שוואַכן.
קוק איך טרויעריק מיר אַרייַן
אין דער מאַמעס אויגן -
ס´האָט איר ליבשאַפֿט נישט געלאָזט
ווערן מיך אַ פֿויגל..
אויפֿן וועג שטייט אַ בוים,
שטייט ער אייַנגעבויגן,
אַלע פֿייגל פֿונעם בוים
זענען זיך צעפֿלויגן.
שיר באידיש הוא נוסטלגיה צרופה, וגעגוע מזוקק לימים נכחדים. לתרבות שנגדעה.
בשיר הזה יש שני מוטיבים עקריים:
האחד הוא העץ אשר מסמל את השרשיות, העוצמה, והעמידה ארוכת הטוח. זה העץ, שבצילו חוסים, מפירותיו אוכלים ובין כנפיו מקננים. ליתר דיוק - זה העץ שהיו חוסים בצילו, שנהגו לאכול מפירותיו, שפעם קיננו בין כנפיו... היום כבר אינו כזה. השני , הוא מוטיב שאין שיר אידי שלם בלעדיו: האמא היהודיה (הבוכיה אלא מה?), שהבכי הוא עיקר כוחה.
.
על אם הדרך עומד לו עץ (1). העץ המסמל את היהדות. עומדת לה היהדות כפופה ופניה משחירות. כל תפארתה וחוזקה נשחק עם השנים והציפורים המקננות עליה ראשונות לגלות זאת.
והנה , עפו כבר כל הציפורים , שלושה למזרח ושלושה למערב, ורק השארית לדרום =ישראל(2). הציפורים נשאו ברוח אל המרחבים, אל החופש .רוח חופש זו - אשר בשונה מכל הצרות והמצוקות – לא הצליחה היהדות לעמוד בפניה.
ונשאר העץ הפקר לכל סופה וסער. ולא הלכו הם ממנו כמהגרים האוגרים את זכרון מקום היותם בליבם,אלא כציפורים עפו אל המרחבים והותירו את העץ גלמוד, מבלי להביט אחורה ולחון אותו במבט.(3)
והנה אני (המשורר)כמו כולם רוצה לעוף אל החופש הקסום והקוסם, ואני אומר לאימי אנא, אל תעמדי בדרכי. -האימא =החברה ,המשפחה שזכרונם לא מאפשרים את הניתוק המוחלט והמרגיע.-
ואם לא תפריעי לי אימי אהפוך חיש קל לציפור חופשית ואתמזג בעולם הדרור. ולא! לא אמא, איני מתכון לגמרי לעזוב את העץ הישן והטוב, אשב עליו ורק אנענע, אנער אותו מכל שכבות ההבל שדבקו בו, מכל לשלשת הציפורים הלא זהירות אשר מלאו אותו וכיסוהו. מן הלכלוך והיושן שבגללם כמעט כבר לא ניתן לראותו בטהרתו. ואף אשוב אליו בחינת רצוא ושוב. אך היא האמא היהודיה מפעילה , את נשקה האולטימטיבי, את דמעותיה , ומדברת אל ליבי. "אל תחשוב ילדי שחם ונעים בחופש ובמרחבים, ואויר פסגות תנשום, התדע כמה כמותך, שוטה, ניסו ונפלו דומם, קפואים, ואיבדו כל זיק חיים. עלול גם אתה, ילדי, לקפוא לגמרי . קח עמך ילדי מחמל עיני, את אותם 'מגינים' שהגנו עלינו לאורך ההסטוריה , הלבוש השומר משכחה מוחלטת. עזוב דעות, עזוב שאיפות, השאר עם המסורת המחממת כל כך ,ועם החברה , המשפחה המגינה עליך. כי מי יעמוד לך ביום פקודה אם לא אלה.". וכך העמיסה אימי את כובד ההסטוריה והדורות, ויסורי המצפון, על ציפור חלשה כמוני. ואיני מצליח להניף אפילו כנף אחד.
ועתה תורי לבכות ולהביט אל תוך עיני אימי ..עיניה הבוכיות מנעו את בריחתי. ומי ינחם אותי על כך?
על אם הדרך עומד לו עץ כולם ממנו עפו. אבל אני נותרתי עליו לבדי.
(1) בשירה יידית נפוץ המוטיב של העץ על אם הדרך העומד בודד וכפוף. השוה:דאָרטן אויף אַ בערגעלע שטײט נאָך אַ בײמעלע, דאָס בײמעלע איז שוין לאַנג אײַנגעבויגן… (שיר עממי).
(2)
ואי זה זה זה תלמיד חכם שפרש מן התורה ועל זה נאמ' מעות לא יוכל לתקון ואומ' לוה רשע ולא ישלם ר' יהודה אומ' עליו הוא אומ' כצפור נודדת מקינה ואו' מה מצאו אבותיכם בי עול וגו' " [תוספתא חגיגה א:ח].
(3)
השורה הראשונה של השיר מבוססת על השיר הציוני: אויפֿן וועג שטײט אַ בוים, שטײט ער אײַנגעבויגן. פֿאָרט אַ ײִד קײן ארץ־ישׂראל מיט פֿאַרווײנטע אויגן… ומוסתרת בה ביקורת על מיעוט ההגירה לישראל.
עת אשר פרחה השירה האידית (סוף המאה ה19), היתה תקופה של מעבר בעולם היהודי - היהודים עזבו פיזית ורוחנית לאמריקה ולסוציליזם וכו. ואך מעט לציונות לא"י. השירה היידיש שילבה מחד כמיהה לחופש ולשינוי ומאידך געגוע לימים עברו.
(*)
איציק מאנגר
סופר, משורר ומחזאי יידי, חי בשנים 1901 - 1969.
נולד ברומניה, ב-1939 נמלט מפני הנאצים ללונדון ובה התגורר עד 1951. לאחר מכן עבר לניו יורק ובשנת 1967 עלה לישראל.
ספר שיריו הראשון פורסם ב-1929 בוורשה ויש בו מיזוג של נעימות עממיות פשוטות עם תבניות שיריות מודרניות. בשירים אלה מתגלה שמחת החיים בתוך מציאות למודת סבל. ב"שירי החומש" שפורסמו ב-1935 מוצגים האבות המקראיים כדמויות מן העיירה היהודית במזרח אירופה של מאנגר.
גם ב"שירי המגילה", שהחיו את מסורת הפורים שפִּיל (המחזה עממית של מגילת אסתר) שהייתה נהוגה באירופה, קיים שילוב של דמויות והתרחשויות מן ההווה עם אירועים ודמויות מן המגילה.
מאנגר היה גם מספר עממי מבריק ונהג להופיע בפני קהל. בסיפוריו רבי ההומור ניסה להקל על מצוקת שומעיו, רדופי זיכרונות השואה.
רבים מספריו תורגמו לעברית: דמויות קרובות; לבנה אדומה על גג מכסיף; שירי המגילה; משירי טווס הזהב; סיפור גן-העדן; שיר, בלדה, סיפור, שירים ובלדות.
------------------------------------------------------
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-24/3/2006 16:26 |
|
| |
מואדיב
בנסיבות מסוימות, עדיפה הנשיקה כשהיא מבעד למטפחת
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2006 19:45 |
|
| |
הייתי צריך לציין כמובן שזה נסיון לתרגום של הפיוט המוכר י-ה רבון עלם של רבי ישראל נג'ארה המודפס בסידורים
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2006 15:26 |
|
| |
בנוי לתפארה.
( תרגום? שירה? )
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2006 12:12 |
|
| |
היות שעוסקים בתרגום שירה אמרתי אעלה נא מלאכתי מלאכת הדיוט ויחוו החברים דעתם המלומדת.
קה אדון עולם ועולמים
אתה המלך - מלך המלכים
מעשי גבורותיך ונפלאותיך
נאה לספרם לפניך
שבחים אערוך בקר ואמש
לך אל קדוש בורא כל נפש
בן אנוש גם כרוב ושרף
חית השדה ובעל כנף
גדולים מעשיך אף עצומים
מגביה שפלים ומשפיל רמים
גם אף בשנות חיים לאלפים
גבורותיך לחשבון אינם נאספים
אלוה אשר לו הכבוד והגבורה
הושע נא מפי אריות שה פזורה
ומבור הגלות את עמך גאל נא
עמך שמכל האומות לך נקנה
לציון שוב לבית הקודש
מקום חדות רוח ונפש
בשיר ורחשי לב לך נשירה
בירושלים הבנויה לתפארה
שוה משהו ?
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 08:55 |
|
| |
.
שלונסקי, שתרגם רבות, טען כי תרגום שירה, הוא נשיקה דרך מטפחת (להבדיל מקריאת השירה במקור).
לאחר שהתנסיתי מעט במלאכת התרגום, אין לי אלא להסיר את כובעי הוירטואלי בפני דימוי-המשורר שלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/3/2006 06:29 |
|
| |
פארק,
אם איני טועה, היא חקרה בירושלים. הטענה שלה ל"עיברות" לא כוונה רק לתוספת של מילים, אלא למבנה השפה מבחינה תחבירית, צלילית וכו'. שוב, אני מקבלת את עמדתך בנושא, כי אין לי ידע רב בתחום.
קומר,
אני חושבת שזה כך בכל תרגום משפה לשפה. אני לא חושבת שהיידיש מיוחדת בזה, אלא אם כן, מסיבה כלשהי, יש לך רגשות מיוחדים אליה...
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 23:53 |
|
| |
קומר,
אז... מגלת איכה לא די דומעת, בעברית?
היה עדיף באידיש, א?
,
(להסיר ספק. דברים אלו כתובים ב"הפוך", וכדי להעיר בלבד. לא מוטל כל ספק בדבר .)
תוקן על ידי - park_k - 16/03/2006 23:55:20
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 23:50 |
|
| |
קורא התרנגול,
היום כמעט אתמול,
ביער ירוק,
ליד חורש רחוק,
צפור סבה במחול.
איזו צפור היא זו,
איזו צפור היא זו?
רגליה זהובות, מקורה כפנינים ,
לירושלים נושאת היא כנף לעוף .
חכי צפור, מעט,
חכי צפור, מעט,
כאשר יאמר כך משמים,
לירושלים, תשאי כנפיים.
אולם- מתי יבוא הזמן?
אולם, מתי יבוא הזמן ?
יבנה המקדש, עיר ציון תמלא,
ואז נסוב ולשם נעלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 23:47 |
|
| |
פארק,
ראוי לציין שהשיר שתרגמת הוא בהונגרית ולא ביידיש.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 23:41 |
|
| |
בבקשה,
סול א קוקוש מאר,
מו יד, מג מג ורד מר,זלד עהר דעבן,
שיק מ- זעבן,
שייטל עדיי מהדאר.
(זהו הפזמון.)
שיר רועים שהרבי מקאליב (הראשון) לקח ותרגם/ או המשיל.
קורא התרנגול,
היום עומד לחלוף,
ביער קט קטון,
ליד חורש דל,
ציפור מטילת אנה ואנה.
איזו ציפור, זו,
איזו ציפור זו?
רגלים צהובות, פה -פנינים,
לירושלים שואפת לעוף.
חכי, ציפור, המתיני,
המתיני צפור, חכי,
כשה' יאמר , יגיד,
לירושלים אז תפני.
אולם, מתי זה יהיה?
מתי יקרה כך?
יבנה המקדש, עיר ציון תמלא,
ואז הדבר יקרה, יתמלא.
(תרגום ענייני, ולא לטוש.)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 23:05 |
|
| |
הזדמנתי בפורים לאיזה שהוא מושב חסידים ושרו שם את ה'סול הו קוה קו שמה' או משהו כזה ,
מישהו יודע , מישהו מכיר ?
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 22:50 |
|
| |
מעבר לכל המטענים , היא יותר גמישה ופלסטית לדעתי.
אם ניקח משפט מהשיר הראשון שהביא קעלעמ "קוק איך טרויעריק ..." איך שלא נתרגם את זה ,דמוע, דומע, בוכה, זה לא ישמע אותו דבר. יש משהוא ב"טרויעריק " שלא מיתרגם. ויש משהו בשפה הזו שמאפשר לשחק עם המילים בקלות .
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 22:04 |
|
| |
אמשלום,
תלוי איפה היא בדקה.
האידיש הירושלמית עומדת לעצמה. אבל- משלבת המון מלים מערבית.
האידיש האמריקאית, אנגלית, משלבת מלים מאנגלית.
שני ציבורים אלו, (קהילות אמריקה וי-ם,) לא מדברים כמעט עברית.
בישראל, מערבים המון עברית באידיש, אבל בציבורים שלרוב לא גדלו עם אידיש, אלא "חזרו" אליה.
מקובל, שהאידיש בניב נכון זו אידיש בניב גרמני, ואכן, יש לנו ידידים שהאב הוא מארץ שמדברים בה בניב של דויטש, והאידיש שלו, ושפת ילדיו מנוסחת להפליא. הם לא זקוקים כמעט לתוספות מעברית. כך שיש מקומות שאידיש עדיין מדוברת. (אידיש. ולא ערבוב.)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2006 21:47 |
|
| |
פארק,
אני מקבלת את דעתך, כיון שאיני מכירה את היידיש המדוברת היום באופן קרוב.
הכרתי פעם מישהי שעשתה את עבודת הד"ר שלה בבלשנות על היידיש המדוברת היום בחברה החרדית. לא קראתי את העבודה הגמורה, אבל זכורתני שחלק ממסקנותיה היו שהיידיש היום (בארץ, וליתר דיוק - במקומות הספציפיים אותם בדקה) מעוברתת מאוד, וכמעט שאין לה קיום כשפה עצמאית.
|
|
|
|
|
