הנביא ירמיהו [ל"א ל'-ל"ג] ניבא [מובא בדילוג מילים:
"הנה ימים באים וכרתי ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי ביום החזיקי בידם להוציאם מארץ מצרים אשר המה הפרו את בריתי ואנוכי בעלתי בם, כי זאת הברית אשר אכרות, נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, ולא ילמדו עוד איש את רעהו לאמר דעו את השם כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם"
באשכול 'דרשות חז"ל מהכתובים' הובא ציטוט מהרב הירש שנכתב לפני כמאה וחמישים שנה:
"הסכנה הגדולה המאיימת על ישראל תלויה באופן למוד המדע שלו: בדרך למוד התנ"ך, הגמרא והמדרש. זה מאה שנה נעשות עבירות המתנקמות בחיים: החיים הוצאו מתוך מדע התורה ועל כן גורשה התורה מתוך החיים"
האם ישנה תרופה למחלת הלימוד ועוד תרופה כזאת האמורה לקרב אותנו למצב המיוחל של נבואת ירמיהו?
נשלח ב-3/1/2004 22:25
שבוע טוב ,
ובכן התשובה לדעתי רמוזה כבר בפסוק שווטו הביא "נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה והייתי לכם לאלהים והמה יהיו לי לעם"
כלומר יש להעביר את חויית הלימוד , מהשכל שמתייחס למציאות , אל השכל שמתייחס ל"קרביים וללב" , פרוש הדברים למעשה , הוא הקדמת ההזדהות עם התורה והמציאויות בהם היא דנה (פעולת שנעשית בעזרת הלב והקרביים) והגעה מתוכה אל האמירה של התורה .
השלב הבא הוא יצירת חיבורים חדשים בין ענינים ורעיונות שונים שנתהוו במשך הלימוד , שישפוך אור חדש הן על הדברים שנלמדו ויותר מכך על המציאות עצמה . (כיון שהלימוד כולו מיוסד על הזדהות , ממילא לימוד התורה הופך להיות חלק מעולם החויות של הלומד , ומתקשר גם לשאר המציאות בה הוא חי )
דומני שלאורך כל הדורות היחידים למדו כך , אבל היום רצוי שזה יפרוץ גם אל הרבים .(אם כי יש בזה לא מעט בעיות , שמצריכות עבודה איטית , כבוד לחכמים ועוד , כדי לא ליפול לבורות שבדרך [ויש לא מעט לדעתי])
שבוע טוב .
נשלח ב-2/1/2004 03:02
כפי בקשת יהוסף אני מעביר הודעות מאשכולו על אבי שגיא לעומת מילריזם,
אני חושב שאתה עושה טעות חמורה מאד כאשר אתה אומר שיש להתעלם מכל מה שנאמר בנושא במשך הדורות ולנסות לחשוב באופן עצמאי נטו .
אף אחד מאתנו אינו חכם מספיק בכדי שיוכל להוציא מדעתו את כל הצדדים וההביטים של נושא מסויים ובפרט כזה שהיה שנוי במחלוקת במשך דורות . קודם כל צריך אדם ללמוד מה אמרו אנשים חכמים בנושא ורק אחר כך הוא יכול לעמת בין הטיעונים השונים שהועלו לכאן ולכאן ולהכריע על פי שכלו .
אינני אומר שאדם צריך להכיר את כל מה שנאמר בנושא , אבל הוא צריך לקנות לעצמו מושג רחב ככל האפשר של הצדדים והטיעונים השונים .
*****
יהוסף:
מציץ
המושגים בהם דנים, אמורים לקדום בעיון, מאשר החיפוש אודות הנאמר על נסיבותיהם ויחסיהם. ומכאן שעלינו בראשונה להתעסק במהויות דלעיל [בכוכביות].
לגבי הציטוטים, לא שללתי הדברים שהזכרת, אם כי הניסיון עלול ללמדך אחרת.
*****
מציץ_ונפגע:
יהוסף יקר
אינני רוצה להטות את הדיון ממסלולו ובפרט כאשר מדובר בנושא כזה חשוב . אבל אני חייב להעיר על דבריך .
לא למדתי את הדברים שכתבתי למעלה אלא מתוך הנסיון . אני מצטער שעלי לומר זאת , אבל יש כל כך הרבה דיונים בפורום הזה שנראים כלקוחים הישר מתוך איזשהו דיאלוג אפלטוני , רק שבצורה מעובדת ומלוטשת הרבה פחות .
פעם היה נהוג להצטנע ולומר: 'כל מה שלמדתי הוא בגלל שעמדתי כננס על כתפי הענקים' . אני אינני חושב שזו המטפורה המתאימה . המטפורה המתאימה היא , לדעתי , של ננס שיכול לעמוד על גבי כתפיהם של אלפי ננסים העומדים זה על כתפי זה . יכול הננס האחד לבוא ולומר : 'כל מה שניתן ללמוד נמצא בתחום האופקים שלי כאשר אני עומד על רגלי' , אבל אם הוא פשוט יטריח את עצמו לטפס על גבי כתפיהם של כל הננסים הוא יגלה עולם חדש ומרהיב עין שהוא לא היה חולם עליו .
ידע מטבעו הוא דבר פרוגרסיבי . זה נכון שיש אנשים בעלי אינטלגנציה מאד גבוהה , אבל שום אינטליגנציה של אדם פרטי אינה עולה על האינטליגנציה המשותפת לאלפי ולעשרות אלפי אנשים . אם מתחילים עוד פעם מאפס לא מגיעים רחוק .
*****
ווטו1:
מצו"נ,
הדרך הפרוגרסיבית היא אכן כדבריך אבל בו בזמן לפתח את היכולת לעבור מהראשית עד לאחרית במהירות הבזק, כך שבהתחלה מאפס מגיעים הכי רחוק. זו ההתפתחות האמיתית וכמו שכבר עמד על זה דיקארט ב"כללים להכוונת הרוח [השכל]".
אך לשיטתך באשכול על יום אתה מתעלם מחוית הראשית ישירות במציאות החיה ורואה את זה כדימיון, לכן אתה רואה אותי כהופך הקערה על פיה. באשכול האפיסטמולוגיה של אורבערפל יש אריכות על כך שזו הצורה הישרה של הקערה.
תוקן על ידי - ווטו1 - 02/01/2004 8:04:22
נשלח ב-20/12/2002 08:03
באשכולו "כללי הספקות", הוסיף יהוסף נופך חשוב להדגמת ולעצם הגישה האידיאלית ללימוד.
ואעתיק עוד אשכול של יהוסף "דרך הלימוד" שלא צלח בכמות:
יהוסף:
א. חשוב בעצמאות
ב. חשוב מה היית מצפה מבנך בהקשר הנידון
ג. מה היית מציע בזה כקו לכלל
ד. מה דעת תורה
ה. האם מתאימה דעתך לתורה ואם לאו מדוע
ו. בחון פרשנויות ופרשנותך
ז. תסכם
קונילמל7:
הגישה נראית מצוינת, אבל כדי שתובן היטב, מן הראוי שתבאר באמצעות מקרה משלי ששייך בו חשיבה בעצמאות לעומת אי חשיבה, קו לבן שלך ולכלל לעומת אי יחוס חשיבות לכך וכו'. כך תובן!
אורבערפל:
הרישא בהגדרת דעת הלומד חשוב ביותר.
ההתבוננות בבן חשובה מאין כמוה מצד זה שמעתיקה אותך להתבוננות מהצד, אך עדין במקום שנוגע ביותר ומהוה ראי לדרך שבה אתה רוצה שייושם הידע בהמשך הדורות. כך גם ראוי להסתכל הפוך היכן שראוי- כיצד נראים הדברים בזוית ראית האב.
הסיפא בהשואה לחכמים וסיכום הדברים נראה כי תעניק את התמונה הגדולה ותעזור להתקדמות לצעד הבא.
יהוסף:
תודה אור.
קוני
למשל כאשר אתה דן במצוות בשר בחלב - "לא תבשל גדי בחלב אמו", דהיינו שהתורה אומרת לך שמספיק מה שהנך מתיר לעצמך לעשות מבשר החי מאכל ואין לך לעשותו באמצעות המיועד להחיותו - חלב, תעבור את השלבים כדלהלן.
בבחינת דעתך האישית מסתבר שתמצא שאין לך עדיין רגישות טבעית לכבוד החי בדרגה כזו וגם לא רגישות חינוכית דהיינו מגמה להתחנך לרגישות כזאת מעצמך.
אם בכל זאת תמצא איזו שהיא רגישות, בחון אם היא עד כדי כך שהנך חפץ להנחילה גם לבנך בחינוכו ואם עד כדי הנחלה לכלל הציבור.
לאחר מכן בדוק את הבנתך את הנושא כפי שהוא כתוב בתורה (למשל גדי ואמו ולא כל בהמה) והאם תפרשנו אתה מעבר לכתוב במפורש כמו החכמים או שונה מהם, השווה וסכם.
אז נחפש להתפרנס ברווח ולדוג דגים ומתוך הרחבת הדעת נדון בכל נושא שיזדמן ונסדר אותו בהירארכיה שהכנו.
זה בעצם מצב של "מעין עולם הבא" ו"מי שטרח בע"ש יאכל בשבת".
ברמב"ם והרמח"ל שניהם מצביעים על מצב כזה שעיקר הלימוד הוא באלוקות. למבין את העניין, היינו-הך.
ואז כשתגיעו לרמה של הבנת העקרונות, הרי יהיו הטקסטים כולל אלו של התורה מיותרים. האם אין סכנה שתהפכו למשועממים? לא יעניין אותכם שום טקסט למען החכמה שבו. תתעניינו רק בעובדות מעניינות ובטקסטים שעליכם לדעת לצורך פרנסה. האם לא כדאי להישאר 'לא חכם ולא טיפש' מלהיות חכם משועמם?
נשלח ב-22/7/2002 19:34
מצאתי דוגמא טובה ופשוטה להמחשת גישה ישרה ללימוד.
הרמב"ם בהלכות שבת פרק ל' הלכה ד' כתב:
"אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת, מפני כבוד השבת". הבין המגיד משנה ש"כל היום בכלל האיסור".
לעומת זאת כתב שם הראב"ד: "דווקא שאסור לקבוע מחצות ולמעלה".
ראיתי ביאור נאה, כדלהלן:
"ונראה לבאר דהרמב"ם ס"ל דהטעם דאין קובעים סעודה בע"ש, הוא משום שעל ידי זה יימנע מלהתעסק בצרכי שבת וזה אכן שייך כל היום. משא"כ הראב"ד סבר שהטעם הוא משום שלא יהיה תאב לאכול בליל שבת, לכן קודם חצות מותר".
ביאור זה מניח שלרמב"ם ולראב"ד גישה שונה לגמרי ומה שסובר האחד לא סובר השני. גישה כזאת מצאנו גם בגמרא "מר מ"ט לא סבר כמר?"
אם כי ייתכן היסטורית שכך היה, אבל מצד החכמה אינו מן הראוי להניח שהאחד לא סבר כלל את הסברא האובביקטיבית והנכונה של השני, כלל. ועכ"פ לנו ראוי לאחד ולדון שאין המחלוקת רחוקה מן הקצה אל הקצה, שעל ההלכה להתחשב בכל הצדדים [ומה שהגמרא נהגה כך, מסתבר שזה לחדד ולהגדיל תורה כמו שהעיר בוגי].
כלל זה הוא פשוט, שהרי "אין לך אלא חידושו", שנחלקו במינימום וכלשון הירושלמי: "וכי בדבר שאפשר לעמוד עליו, נחלקו חכמים?"
לכן לגבי מחלוקת רמב"ם וראב"ד הנ"ל, יש להקדים שבמקרה שברור שסעודתו וכל עיסוק של האדם שגם מהבוקר ימנע ממנו מלהתעסק בצרכי שבת, הרי בזה גם הראב"ד יודה שאין לקבוע סעודה כזו אף מהבוקר. ובמקרה שברור שלא יפריע להכנות צרכי שבת אלא שימנע מתאבונו לאכילת שבת, הרי בזה גם הרמב"ם יודה שיש להימנע רק מחצות ואילך. המחלוקת -אם בכלל ישנה- היא אולי בדבר גבולי שקשה לעמוד עליו אם רק ימנע תיאבון או גם את ההכנות, אז קבע הרמב"ם כלל של סטנדרט הילכתי[לפי הבנתו את הגמרא גיטין] שיש להחמיר מתחילת היום והראב"ד שרק מחצות.
אך יתר על כן, ייתכן שאין מחלוקת כלל, אלא מר כסתמא דיליה ומר כי סתמא דיליה. [כך יוסבר גם ענין "אלו ואלו" וארשה לעצמי להביא חלק מהדברים באשכול המיוחד לכך.]
הכלל בגישה זו, הוא לתת לגיטימציה לכל סברא נכונה ולערוך אותה בדרגות. או בקיצור: "תורת הדרגות".
נשלח ב-25/6/2002 14:45
היום למדתי כמה דפי גמרא (אמרתי לכם שאני חוזר בתשובה), בה כמה פעמים מיישבים חכמי התלמוד אמרות תנאים לפי אוקימתות או שיטות מרוחקות. כל נבון מבחין כי בהחלט לא התכוונו להן התנאים, שאם כן לא היו משתשמים בלשון מטעה. העניין הוא פשוט שחכמי התלמוד מנסים למצות את כל האפשרויות הרחוקות שייתכן להעמיד בהן את דברי התנאים. יש בזה שתי מעלות:
1. 'להגדיל תורה' שזה שם את כל דבר על דרגתו ויחסיו,
2. חידוד השכל (חוץ ממה שקראו כאן ספורט אינטלקטואלי)
3. מיצוי הלכתי, שהרי לקביעת ההלכה יש להתחשב בכל הדעות האפשריות (אולי מלבד בית שמאי מאיזו סיבה שהיא)
נשלח ב-16/6/2002 19:21
תודה רבה קוני!
מיימוני, איני יודע לאיזה חכמים מתכוין קוני. אבל לגופו של דבר המכוון למי שמייצג את החכמה.
האם קנה המידה לחכמה מצטמצם לציבור מצומצם שה'שמים' שלו מסתכם ברדיוס מצומצם של עיר מצומצמת. (אני מתכוין לאמרה שבעצם 'כולם יראי שמים, מה שמשתנה הוא השמים של כל אחד'!)
אני לא מדבר על מי "ייקרא" חכם להמונים. הם מחליטים לבד לפי כוח הרושם של הציבור. אני מתכוין ליחידים רציניים.
איני מתכוין גם לקנוכיה שדרושה לפעמים ליחידים כדי לאבטח את מצבם (ראה אשכול חשש פריקת עול), אלא להתקדמותו בחכמה בעזר המלאך שהזכרת, מיימוני, הלא הוא שכליאל של וטו, לא?
נשלח ב-16/6/2002 18:55
ומי יבחר את החכמים?
זו שאלה של ממש, וכבר אפלטון טיפל בה. איך מזהים את החכם?
התשובה המקובלת בעם ישראל היא להסתמך על המינוי של הדור הקודם.
אם מקבלים את סמכותו של החזון-איש, הרי שאלו שבאו אחריו היו, למשל, הרב שך, וממילא אלו שהרב שך אישר.
התורה הועידה מנגנונים מסודרים להעברת סמכות ההכרעה, אך ברבות הצרות והגלויות, המנגונים שותקו. הסמיכה בטלה. התחליפים בטלו. יש לנו בתי דינים, אבל עצם מציאותם של מספר בתי דינים הוא בעיה מצד איסור התורה "לא תתגודדו" (ואיני אומר שאין פתרונות ותשובות לקושיא). אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
ועל המלאך שהופקד אצלנו כדי להנחות אותנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-16/6/2002 17:48
בפורום אחר ראיתי ויכוח פוליטי על שיטת 'נטורי קרתא'. שלחתי תגובה שנראה שמקומה ראשית כל כאן.
הנה התגובה:
הרי ידוע שבכל דעה מחילוקי הדעות, ישנה נקודה אמיתית, אלא שהיא מנופחת.
כאשר היא מנופחת, היא מתנגשת עם נקודה אמיתית אחרת. למשל, שניים אוחזים בטלית שכל אחד טוען "כולה שלי", לשניהם יש כאן אחיזה אבל כל אחד מנפח לפרש את אחיזתו שמשמעותה "כולה שלי". באה התורה ומכריעה: ללא ניפוח האחיזה, הרימגיע לכל אחד חצי.
כך בחילוקי הדעות שבחיים (כמו שהם גם מתבטאים בפורומים), דרושה הכרעה המודדת במדוייק את רמת השפעתה של נקודת האמת ללא ניפוח וכך הכל על מקומו יבוא בשלום.
גם בויכוח בין נטורי קרתא ושאר פלגים, למה שלא תקום מועצת חכמים שתנתח את הנקודות ותגיע להכרעה. (וכן בכל העניינים כנ"ל)
מוחות קטנים מדברים על בני אדם, מוחות בינוניים מדברים על מאורעות, מוחות גדולים מדברים על רעיונות - קונסטנטין קרמנליס
נשלח ב-16/6/2002 11:05
מסכים אתך בוגי,
מה כוונתך "להתעורר"?
ראה על הנידון באשכול על החזרה בשאלה ועל סוג קהילה חדשה קראתי היום ואתן לך את ההפנייה באשכולך 'חשש פריקת עול'.
תוקן על ידי - ווטו1 - 6/16/2002 4:04:49 PM
נשלח ב-15/6/2002 23:31
ווטו,
אני מעריך מאד את פועלך!
אבל הראה לעיניך מה שמקלדתך כותבת!
מה קורה למי שמנסה ללמוד כמוך ועונה לעצמו שהוא בא לקיים את האמונות שהנחילה לו סביבתו?
הרי זה לא יספיק להניע אותו לחבר את תורתו לחיים. חברים אתם חייבים להתעורר!
נשלח ב-14/6/2002 18:56
יישר כוחך ווטו!
השתתפתי בשיעור דומה לצורה שהצגת.
שטחית נוטים לחשוב שההקדמות פשוטות ושאין בהן צורך. אבל לאחר שמתרגלים בכך רואים שזה הבדל הרבה יותר גדול משים וארץ. אז הדברים הנלמדים חודרים במקסימום. אשריך ושבת שלום!
נשלח ב-14/6/2002 17:30
מטרת הלימוד היא בעיקר-ושיננת לבניך
נשלח ב-14/6/2002 17:14
ובכן אנסה להתחיל להבהיר.
הגאון רנה דיקרט ז"ל כתב שמטרת הלימוד הוא למען נוכל לשפוט נכונה את המזדמן לפנינו. כיהודי המיועד למוסר [וככל שוחר מוסר], ניתן להוסיף: "למען נשפוט, נאמת ונאמץ את שפיטת השכל בבחירתנו המתאימה לשפיטה".
אבל כפי שכתב גרטל למעלה אפשר ללמוד וללמוד ולמעשה "נאדא" "גארנישט".
לכן צריך לדעת שראשית העבודה היא:
א. ידיעה שאין דבר חשוב, אלא עד כמה שהוא מאשר הווה ונמנע לסלפו - 'יראתו קודמת'-'שיויתי',
ב. בחירה שלא להתעצל מלהחמיר על עצמו כאשר יש לו נטייה להקל שלא מתוך שיקול דעת גמור אלא מתוך הגישה לנוחות על פני הנכון - 'מעשיו מרובים'.
מתוך כך יבוא להחלטה שבכל צעד יצעד כרצון הווה. החלטה זו תיצור [מה שקורא החזו"א] "כוח מכריח בהסכם קדום".
אבל החלטה היא תחילת העבודה אבל לא כולה. איך ידע מהו רצון הווה אם לא יחשוב וילמד? להחלטה דרוש תחזוקה. יש להזינה ולחזקה על ידי לימוד. לכן על כל לימוד להתחיל עם דעת הווה של הלומד [עד מקום שדעתו מגעת] ורק אח"כ יבדוק את מה שאמרו אחרים.
עליו למצוא בלימודו את ריכוז כל שלומד לעיקרון טהור ופשוט שישמש לו אמרת כנף בחייו היומיומיים המובילה ישירות לקיום ההחלטות.
אדגים בקצרה לימוד המשניות הראשונות: "מאימתי קורים את שמע". [מאחר וזו אך הדגמה של צורת הלימוד, נא לא לתפוס אותי אם טעיתי בהבנה ובפירוש.]
ובכן מה תכליתי? התאמה להווה.
החלטה תמידית [כוח מכריח] להתאים את עצמי להווה יש? יש עקרונית.
האם אני מספיק חכם וחזק לשפוט ב"שלוף" מה מתאים ולא להיגרר אחר מסיחי דעת? לא.
מה עלי לעשות שאוכל להגיע לידי כך ועד שאוכל? תרגילי שמירת ההתאמה.
מה ענין קריאת שמע? שחזור תמידי המקיף את היממה של ה"מוטו" דהיינו של המטרה שלי לחיות ולמות בהתאמה להווה. זה אחד מתרגילי שמירת ההתאמה.
מה ענין קביעת זמן? למצות את מירב התועלת מהקריאה.
ובכן 'אומרת המשנה.... שמיצוי שמירת ההתאמה מקריאת שמע היא.....'
אם מתגלה שטעיתי באחת מהנחותיי, אז אופס, חוזרים עוד פעם מההתחלה. [זו דרך ארוכה שהיא קצרה.]
