המדע הקדום אליבא דחזו"א.

נישטאיך
רב תודות

לאריק,

<"לצערי אין לי את המקורות שהתיחסת אליהם. אודה אם תוכל לפרט">

"ניצוצי זוהר", הוא שם הערותיו של הרב ראובן מרגליות לזוהר, שנדפסו על גליון ספר הזוהר שבהוצאת מוסד הרב קוק.

חלק בראשית של הזוהר אינו בידי ברגע זה, וכתבתי מהזכרון, זכורני שמובאות שם מקורות לחניטת יעקב ויוסף ע"י הוצאת איבריהם הפנימיים, מקורות שכדוגמתם (ואולי אותן) אביא להלן.

******

בסוף ספר בראשית מסופר על שתי חניטות, לדברי רבי יונתן אייבשיץ, (בספרו ''יערות דבש,'' חלק שני - דרוש ז) היתה מטרת המצרים בחניטה : "כי ידעו מצרים כל זמן שגוף קיים, הנפש דבקה בגוף ואינה נפרדת ממנו כדרך הדביקות, כי כל מה שדבק בסטרא אחרא תמיד לא יפרד הדביקות, ולכך כל זמן שגוף קיים, הנפש דבקה בגוף, וכאשר נתעכל הבשר ונרקב הגוף, הנפש תשוב למקום המוכן לה, וכל עניני מצרים היה לדרוש אל המתים ולהתקשר עם נפשות המתים כדי שיבואו ויגידו להם עתידות כנודע בקרא, וא"כ חשבו, כשירקב הגוף תתפרד הנפש, ולא יהיה להם נקל לדרוש אל המתים במעשה קסמים וקטורת זרה שלהם, כי תרחיק במדבר מקום אשר הרגיעה לילית, ולכך נתחכמו לחנוט לגוף המת, שיהיה קיום מבלי רקב וכליון, ולכך *שבעים יום* ימשחו אותו בשמן טוב המקיים הבשר לבל תבוא בו תולעת ורקב, ומניחים אותו בחמה ליבש עד שנעשה כל הגוף יבש כעצם ואבן, ומניחים אותו בתוך ארץ וחול, וגוף ההוא לא יקבל הפסד ורקבון כלל, כי על ידי שמן ויבשותו בחמה, נתקשה כעצם ואבן, ועוד היום קיימים הגופים שחנטו המצרים בשנים קדמוניות ההם, והוא הנקרא מומיי"א שמביאים מארצות מצרים לכל ארצות, והגופות יבשות והם קשים כעצם, והם קיימים בכל אברים וגידים לא יחסרו בו דבר, והוא על ידי חניטה הנ"ל, וא"כ שהגוף היה קיים, אף נפש המת היה דבוקה בגוף, ובזה היו מקטירים לגוף ונפש, ועושים קסמים לדרוש אל המתים ולהתדבק בם".

מה על חניטתם של יעקב של יוסף?

******

חניטתו של יעקב:

"וַיְצַו יוֹסֵף אֶת עֲבָדָיו אֶת הָרֹפְאִים לַחֲנֹט אֶת אָבִיו וַיַּחַנְטוּ הָרֹפְאִים אֶת יִשְׂרָאֵל.

וַיִּמְלְאוּ לוֹ אַרְבָּעִים יוֹם כִּי כֵּן יִמְלְאוּ יְמֵי הַחֲנֻטִים וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם". (בראשית נ, ג).

חניטתו של יוסף:

"וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". (בראשית נ, כו).

******

לדברי ד"ר אברהם שטיינברג, בספרו "אנציקלופדיה הלכתית רפואית", (ערך "חניטה", חלק ב' עמודים 499-508), נשתמרו תיאורי החניטות המצריות, בעיקר בספריהם של ההיסטוריונים היוניים, הרודוטוס ודידורוס.

(הערה שלא מן הענין: ד"ר שטיינברג עומד ברגע זה בקרבתי, הוא הגיע למקומי למסע הרצאות).

לפי תיאוריהם השונים, היו מספר שיטות חניטה: יקרה, פחות יקרה וזולה.

החניטה היקרה ביותר, נעשתה למלכים ולעשירי העם, והיא בוצעה כדלקמן:

"ראשית הוציאו את המוח דרך הנחיריים בוו של ברזל, המוח עבר תהליך של ייבוש, ואחר כך נקבר עם הגופה, לתוך חלל הגוגולת הכניסו תערובת של בשמים שונים, ואת הנחיריים סתמו היטב בכדורי פשתן, אחר כך בוצע חתך בצידה של הגופה, דרכו הוציאו את איברי החזה והבטן. האיברים נרחצו ביין של תמרים, הושרו בבשמים שונים, והושמו בכדים מיוחדים, שעליהם נכתב שמו של הנפטר, את חלל הגופה מילאו בשרף של עצים, ובעיקר עץ ארז ובשמים אחרים, כמו מור וקינמון, ואחר כך תפרו את החתך שבבטן, הגופה הושרתה באמבט של נתר למשך *שבעים יום*, לאחר שנרחצה ביין של תמרים. לאחר תקופה זו, חזרו ורחצו את הגופה, ייבשו אותה היטב...".

בחניטה בדרך הפחות יקרה, מילאו את הבטן בשמן מעץ ארז, ע"י החדרתו בעזרת מזרק, מבלי לעשות חתך בגופה, ומבלי להוציא את איברי הבטן, לאחר מספר ימים הוציאו את השמן, אשר גרם למסמוס האיברים הפנימיים, וכך יצא תוכן הבטן החוצה, הגופה הושרתה בנתר, אשר גרם להמסת הבשר, ולא נשאר מהגוף אלא עורו ועצמותיו.

בדרך הזולה ביותר, שהיתה מיועדת לעניי העם בלבד, נשטף תוך הבטן בחומר ממיס, העמידו את הגופה בנתר, למשך *שבעים יום*, ואח"כ החזירו את הגופות לקרובי הנפטר".

יש להעיר, שלדברי הרודוטוס, (ורבי יונתן אייבשיץ, שאת דבריו הבאתי לעיל), היה תהליך החניטה שבעים יום, ואילו לפי ספר בראשית, היה תהליך החניטה ארבעים יום, ואילו הבכי היה שבעים יום, ד"ר שטיינברג מציין בהערה 7, שבמסמכים מצריים שונים, צויינו תקופות שונות לתהליכים של החניטה והקבורה.

בכל תהליכי החניטה שתוארו לעיל, הוצאו בשעת החניטה המעיים הפנימיים, אם ע"י פתיחת הבטן, או ע"י המסת האיברים.

לדברי הזוהר (כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רנ עמוד ב), היתה חניטת יעקב ללא הוצאת האיברים הפנימיים:

"ויצו יוסף את עבדיו את הרופאים לחנוט את אביו ויחנטו הרופאים את ישראל ס"ד כשאר בני נשא הוה חניטא דא, אי תימא בגין אורחא הוא דעבדו הא כתיב וימת יוסף בן וגו' ויישם בארן במצרים הא לא אזלו עמיה בארחא דהא תמן אתקבר וכתיב ויחנטו אותו, אלא ארחא דמלכין אינון בגין לקיימא גופייהו חנטי לון במשח רבות עלאה על כל משחין מעורב בבוסמין ושאיב ליה בגופא יומא בתר יומא בההוא משחא טבא ארבעין יומין דכתיב וימלאו לו ארבעים יום כי כן ימלאו ימי החנוטים, בתר דאשתלים דא קיימא גופא שלים זמנין סגיאין בגין דכל ההוא ארעא דכנען וארעא דמצרים מכלה גופא ומרקב ליה, לזמן זעיר מכל שאר ארעא ובגין לקיימא גופא עבדי דא ועבדי חניטא דא מגו ומברא, מגו דשוין ההוא משחא על טבורא והוא עאל בטבורא לגו ואשתאיב במעוי וקאים ליה לגופא מגו ומברא לזמנין סגיאין".

תרגום דברי הזוהר כפי שהוא בפירוש "הסולם" (עמוד רע"ב):

"וכי יעלה על דעתך שחניטה זו היתה כחניטת שאר בני אדם... אלא דרך המלכים הוא, שבכדי לקיים את הגוף שלא ירקב, חונטים אותו בשמן המשחה, העליון על כל השמנים מעורב בבשמים, ושמן הטוב ההוא נבלע בגוף יום אחר יום ארבעים יום שכתוב וימלאו לו, אחרי שנשלם זה הגוף מתקיים ימים רבים, משום שכל ארץ כנען זו וכל ארץ מצריםמכלה את הגוף ומרקיב אותו בזמן קצר מכל שאר הארצות, ובכדי לקיים את הגוף עושים זאת, ועושים חניטה זו בפנימיות הגוף ובחיצוניות, כי שמים את השמן הזה על הטבור והוא נכנס בפנימיות הגוף דרך הטבור, ונבלע במיעיו ומקיים את הגוף לימים רבים".

ואף שבתיאור החניטה של הזוהר, הוכנסו חומרי החניטה לתוך גופו של יעקב דרך הטבור, הרי רבים הם הטוענים, שחניטות יעקב ויוסף, היו כתיאור חניטת המלכים שהבאתי לעיל, והיינו ע"י הוצאת המעיים, כך הם דברי האברבנאל והאלשיך בראשית שם, וראה גם המדרש אגדה המובא ב"תורה שלמה" פרשת ויחי פרשה נ אות ו, ועיין בהערות שם, והתוספות יום טוב, (פסחים פ"ד משנה ט), המתאר את החניטה כך: "ועל ידי החניטה שהיא הוצאת כל האברים הפנימיים... ויחתכו העור והבשר מעט מעט עד שישארו העצמות לבד".

האם זה "כשר"?

הרשב"א (שו"ת א סימן שסט), נשאל:

"ראובן צוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אותו אל מקום קברות אבותיו. וביום שמת נאנסו ולא יכלו לישא אותו מיד. והכניסוהו לשעה בקבר מקום פטירתו. ועכשו רצו בניו להוליכו אצל קברות אבותיו. ומפני שאי אפשר לישא אותו מחמת הפסד הבשר וריחו נודף עד שיתעכל הבשר אם מותר ליתן על כל גופו סיד למהר העכול אי איכא בזיון המת בכך או לא? ...

והשיב:

תשובה : כל כי האי שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר. שאין כאן משום בזיון המת. ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כל שכן ולא משום בזיון*.

וכך כתב גם הרדב"ז) תשובות, ח"א סימן תפ"ד).


******

האם דברי הזוהר נאמרו רק על דרך חניטתו של יעקב, או גם על חניטתו של יוסף?

החתם סופר (שו"ת חלק ב (יו"ד) סימן שלו ), מביא את דברי הזוהר, שלא פתחו את בטן יעקב ולא הוציאו את מעיו בשעת החניטה, אלא דרך טבורו הכניסו את שמן האפרסמון, ומביא בשם ספר "לקט הקמח", (למהר"ם חאגיז), על משניות פסחים, סוף פרק ה', שכתב בסיום דבריו, שדבר זה נודע לבני יעקב לא לזולתם, לכן אין רופאי אומות העולם יודעים לעשות כן למלכיהם, שעליהם כתב החתם סופר: שזה דוחק לומר כדברי ה"לקט הקמח", שכיון שנודע לרופאי יוסף שעשו כן ליעקב, מסתמא הי' עושין כן גם לפרעה במיתתו, ולא היה הדבר נשכח, כי הי' עושין כן לכל מלכי ארץ", ולכן טוען החתם סופר, שכך עשו רק ליעקב, בגלל מצבו של יעקב, ואילו את יוסף חנטו בדרך הרגילה, והיינו בהוצאת המעיים.בסיד.* והחנוטין קורעין אותן ומוציאין מעיהן ואין כאן לא...".

******

כנ''ל, הוצאת האיברים מהמת, מעוררת את השאלה ההלכתית של ניוול המת, וביטול מצוות הקבורה של האברים.

לעיל הבאתי מתשובות הרשב"א והרדב"ז, וכן משמע מהחתם סופר דלעיל, (בחניטתו של יוסף), ומהנודע ביהודה מהדו"ת יו"ד סימן ר"י, שבאם הדבר נעשה לכבודו של המת, אין בזה משום ניוול המת, ולכן יכלו לחנוט את יוסף ואולי אף את יעקב ע"י הוצאת המעיים.

אך רבים מהאחרונים אסרו את החניטה. ראה שו"ת צפנת פענח ח"א סימן כא. מהר"ץ חיות סימן ו ועוד, אולם ייתכן שהאיסור שבדבריהם, אינו אלא איסור שמגמתו לאסור מנהגים "ריפורמיים", שאינם נוגדים להלכה, וכפי שראינו לעיל בדברי הראשונים והאחרונים, המתארים את חניטת יעקב ויוסף, שהולבשו עליו איסורים "קבליים" שלא מן הענין, בדומה ל"איסור" על שריפת הגופות, שאין כאן מקומו.

על הניסוי של הפיכת המקל לתנין אין אפשרות לחזור ככל הנראה. לפי דעת ליבוביץ' אין טעם לנסות ולמצוא הסברים הסטוריים או מדעיים לסיפורי התורה, לא כי אי אפשר אלא כי הם נמצאים במישור אחר לגמרי של מציאות. אני מוצא שיש הגיון בדברים האלה, אבל הם אינם מתקבלים על לבי.

מוציא,

אמנם תחרות בין יכולות המדע של אז והיום מגוחכת, בפרט שלרוב יכולות המדע הקדמון אין הוכחות אלא הנחה שאלוקים ידע וטרח למסור לדור קבלת התורה את נבכי הקוואנטים או כל תגלית איזוטרית שאי פעם יומצא, ושומעיו בחרו משום מה לקבור את החכמה, אך אם כבר הרי שניתן היום להפוך מקל לפסדו-אדם כולל אינטלגנציה מלאכותית, ולצרוב בשנייה את יכולותיו על דיסק וליצור ממנו צאצא חכם ממנו שלמד מטעויות מולידו, ובאמירה אחת (זיהוי קול) להפכו חזרה למקל.

היבט נוסף שצריך לדון הוא שלנו יש היום פריביליגיה לקחת הפוגה מהבנה פילוזופית של היקום שבאופן טבעי הקדמונים השקיעו בדיונים אלו יותר מאשר הבנת תהליכים פיזיולגיים של היקום. כיוון שהם ביארו לפנינו רוב הדרך בשאלות הקיומיות, לכן התקדמות החכמה היא אולי כרונולוגית לפי חשיבות הנושאים שלא נותנים מנוח. (כמו שאלת אברהם אבינו בראותו את השמש)

אך עצם הדיון באמיתות להטוטים מצריים כאלה ואחרים מראה שגם במישור החכמה הבסיס אנו רחוקים משלמות.

ומה סבר הרמב"ם על מעשה "להטים" אלו? שהם היו אחיזת עינים ותו לא, כלומר שהמכשפים יכלו ליצור מעשים המתעתע את בני אדם שנראה חיקוי מדויק למעשה נס.

ואילו לפי המאמינים בכישוף, הרי כלום משעה כישוף מדע הוא? אני שמעתי -ולא בדקתי - שיש גם כיום מכשפים שעושים פלאי פלאים.

ובכל מקרה, גם אם נאמר שאי אפשר לחקות את מעשה ההוא, הרי מדובר במשהו רוחני ומאגי ולא מדעי. ואינו שייך כלל לדיון שלפנינו. ואדרבה במוסן מסוים יש לטעון שהסיבה שהם לא עסקו במדע כי עסקו במאגיה שהם צוררים זה את זה.

מוציא לאור

אינני יודע בנוגע לחכמת הפיכת מקלות לתנינים. אבל מה הופך חכמה זו ל"רוחנית"? למה להפוך מקל לתנין זה רוחני ולפתח תרופה זה לא?

ובכלל, מה הופך הפיכת מקל לתנין ל"חכמה"?

אני לא יודע אם החרטומים אכן הפכו מקל לתנין, אבל אני יודע בוודאות שכיום רופא יכול לרפא אותי מזיהום מסוכן, כזה שבזמן החרטומים קרוב לוודאי שהיה גורם למוות. בימינו יכול אדם לטוס לירח וחזרה - גם זה וודאי.

אבהו,
תראה לי חכם אחד היום, שיכול להפוך מקל לתנין.
החוכמות הרוחניות של אז ראויות לשבח.
(אני מדבר לאלו שמאמינים בתורה כפשוטה. האם יש כאן חברים שמשוכנעים שכל מעשי החרטומים לא היו אלא חלום וכו'?)

נישטאיך,
לצערי אין לי את המקורות שהתיחסת אליהם. אודה אם תוכל לפרט.