מעשה בראשית ומעשה מרכבה=פיזיקה ומתמטיקה

ההשגה הגבוהה ביותר ביהדות (ובכל דת, להבדיל) היא הדימוי המיוחס הבוי"ת בעינינו, לא משנה אם זה תואר חיובי או תוארי פעולה. ההבדל בין היהדות להבלי הדתות הוא במידות המיוחסות לקב"ה.

לפי המובא בדברי חז"ל שציינתי אליהם כאן:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=362149&whichpage=1

מתברר כי מה שהרמב"ם מכנה מיעשה בראשית כחכמת הטבע,היינו ראשית הטבע,אינו מושג בשכל אנושי אלא ברוח הקדש.כשם שהראה הקב"ה למשה ארבע אשות של מעלה.והם שורש ד יסודות הטבע.ולכן הנביא יודע את המציאות על בוריה כפי הגדרת הרמב"ם ביסודה"ת,כי נגלה לפניו שורשה .ואין זה כלל חכמת הטבע הנראה,אלא מתוך שורשה שלמעלה מן הטבע.

נהנתי מאד מתגובתו של הרב מיכי.מה שהעיר לגבי לימודי פילוסופיה כהבנה ,אכן יש שראו בה פרדס כידוע מדברי הרמ"א(ביו"ד),עד שהקבלה באה .לגבי הרמב"ם והמדע כאמצעי לאהבת ה',חבל שמתעלמים מלשונו במקום אחר(ספר המצוות),בה הוא רואה את עסק התורה כמביאה לאהבת ה'.בהתאם למאמר חז"ל(במדרש) "רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם ?-למד אגדה." אך אפשר לדחות,כי הרי כתב הרמב"ם(בפיהמ"ש) כי באגדות טמונים הסודות,ואת הסודות הרי הוא כולל(בהלכות ת"ת) בכלל "גמרא" או "תלמוד" (תלוי בגירסאות) ולפי פרשנותו היא היא המדעית (לא המדעית כתיאור אלא כמבקשת משמעות)ממילא יתברר כי הפילוסופיה כמבקשת משמעות היא היא סתרי תורה והיא תורת הפרדס.אבל לפי הרמב"ם (בפיהמ"ש חגיגה,ובפתיחת המו"נ)כי ה"התחלות המציאות" הם הם מעשי בראשית,ממילא אין כוונתו על פיסיקה ,אלא על מטאפיסיקה.וזהו בדיוק עניין ספר יצירה.ועליו כיון הרמב"ם!

מאמר של דרור פיקסלר בנושא:
http://www.kipa.co.il/upload/users_files/634.PDF

תגובת הרב מיכי:
http://www.kipa.co.il/upload/users_files/673.PDF

מה שאנו מכנים פיזיקה בהתאם לרמב"ם המבין זאת כ"מעשה בראשית",אין זה פשוט כלל ועיקר.כי הרמב"ם בפירוש המשנה ובמורה הנבוכים מכנה זאת החלת המציאות,ובהחלט ניתן לומר שכוונתו על מטאפיסיקה.וכבר העיר בזה פרופ'שמחה אורבך ,והרב קאפח בהערותיו.ובזה תסור תמיהת רבים מדוע להעלים חכמת הטבע.שהרי למעשה זוהי חכמת ראשית הטבע ולא הטבע הנראה.וזה בעצם עניין ספר יצירה.

מעבר, ובקשר, להערותי הקודמות:

הרמב"ם חי בחברה של אנשים שלא הגיעו לקרסוליו מן הבחינה האינטלקטואלית. קל לראות בכתביו את מידת הבוז שהוא חש להמון הנבער, וקל להבין שהוא הרגיש כי ה"מכותבים" שלו הם אנשי המעלה שבכל מקום, אליהם ייעד את דבריו ולפעמים רצה לדבר אתם "מעל ראשיהם" של ההמון ונקט בכתיבה אזוטרית.

אלא שאני (ולדעתי גם הרמב"ם) מדבר על "אזוטריות פשוטה", כלומר דברים שאדם נבון יכול להבין על ידי מחשבה בזמן סביר, ולא על סוג חדש של חכמת הקבלה.

לדעתי שיטתו של משגב נר מובילה לפרדוכס. אם באמת יש ברמב"ם "סודות" בסגנון הזוהר והמקובלים - האם הם אמורים לעניין אותנו? הקרדיט שאנו נותנים לרמב"ם הוא על סמך ספריו ופירושיו, וברורה מתוכם גדלותו בתורה כמו ים ידענותו המופלגת (במונחי זמנו) והאפסית (במונחי זמננו) במדע. ככל שמדובר באיזו משנה אזוטרית חבויה המציעה איחוד נפלא של הפיסיקה של אריסטו עם המטפיסיקה של אפלטון ואגדות חז"ל על פרק חלק, אני מרשה לעצמי לטעון שאין בהבנתה שום ערך דתי. לכן ככל שמשגב נר מעמיק את האזוטריות הגלומה בכתבי הרמב"ם, כך, לענ"ד, העניין הדתי בהם (להבדיל מעניין אקדמי) הולך ומצטמצם.

משגב,

ראה אצל פרץ סנדלר "לבעיית פרדס והשיטה המרובעת"

בספר אורבך,מאמרים בחקר התנ"ך בעריכת ד"ר א. בירם

ירושלים תשט"ז,222-235.

כמדומני שרי"ל לא היה עקרונית נגד המגמה האזוטרית

בפרשנות הרמב"ם,אלא סבר שהכל סובב על עקרון הפרשנות,

בשתי רמות שונות: לשמה ושלא לשמה.ואכמ"ל

יש מהחוקרים (הובאו אצל פרופ' אידל) הטוענים כי חלוקת פירוש התורה לארבע רמות הבנה,מקורו ממקבילה נוצרית.ורק הלבישו את הרמת הללו ברמיזה של ראשי תיבות למילת פרד"ס.(פשט רמז דרש סוד) הוא מציין כי הר"א אבולעפיה,מנה שבע דרכים דווקא ולא ארבע.

שלום חברים !
בעניין המונח "פרדס" ראו בפירוש של הרב שמואל תנחום רובינשטין - מחבר הפירוש שבמהד' רמב"ם לעם, בהלכות יסודי התורה פרק ד' הלכה יג', הערת שוליים ז' שציין שמשמעות המונח פרדס הוא גן נחמד, "והמקובלים בדורות הבאים מצאו בו מקום להתגדר בו, וגם מצאו נוטריקון נאה מתאים לשיטתם:פשט, רמז, דרש, סוד" עד כאן דבריו.

תוקן על ידי - משגב_נר - 04/04/2005 21:50:35

שלום חברים !
ראשית כל, בעניין ה"סיבה השביעית" שהרמב"ם מביא בפתיחה למו"נ זהו המקור המרכזי והמפורסם ביותר לכתיבה איזוטרית במשנת הרמב"ם וכבר במאמרי הראשון מתוך 5 המאמרים שפרסמתי בדף קשר בנושאי הכתיבה האיזוטרית במשנת הרמב"ם הבאתי מקור זה. ובתגובה הראשונה שהגבתי בפורום זה שמתי לינק למאמרי הראשון בעניין שיטתו האיזוטרית של הרמב"ם בעניין תחיית המתים, ונראה ש - 2 מהמגיבים כנראה לא ראו זאת (דגים וriv).
שנית, מעולם לא אמרתי שאני הראשון שכתבתי על כתיבה איזוטרית במורה נבוכים . דבר ידוע הוא בקרב מפרשי וחוקרי הרמב"ם, שבמורה נבוכים הרמב"ם נקט בכתיבה אזוטרית על מנת להסתיר את סודות התורה מההמון . החידוש שהשתדלתי להוכיח במאמריי הוא, כי הרמב"ם נקט בכתיבה אזוטרית גם בכל כתביו ההלכתיים בכלל, ובמשנה תורה, בתור ספרו ההלכתי המרכזי, בפרט . כמו כן, מצד הסברא, אין זה מתקבל על הדעת כי הרמב"ם התנזר כליל מניסיון לרמוז את דעותיו האמיתיות בעת כתיבתו את המשנה תורה.

גם הרב קאפח זצ"ל מסכים שיש כתיבה איזוטרית במו"נ כפי שכתב בהקדמה למהדורתו למו"נ – "דברים אחדים" – עמ' 29. לדיון נרחב בדבר הכתיבה האיזוטרית במורה נבוכים ראו: א' רביצקי "סתרי תורתו של מורה הנבוכים: הפרשנות בדורותיו ובדורותינו" מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ה (תשמ"ו), 23. א' רביצקי "ר' שמואל אבן תיבון וסודו של מורה נבוכים" דעת 10 (תשמ"ג), 19. ל' שטראוס "אופיו הספרותי של מורה נבוכים" מתוך ירושלים ואתונה (ירושלים תשס"א), 167. לדעה חולקת בנידון ראו: י' לורברבוים "'הסיבה השביעית': על הסתירות ב'מורה הנבוכים' – עיון מחודש" תרביץ, כרך סט, חוברת ב (תש"ס), 211. רק אצל ח' כשר "תלמוד תורה כאמצעי להשגת האל במשנת הרמב"ם", מחקרי ירושלים במחשבת ישראל ה (תשמ"ו), 71, מצאתי שלמעשה היא עושה פרשנות אליגורית להל' תלמוד תורה א, יא-יב, אלא שהיא לא אומרת במפורש שיש כאן מגמה איזוטרית של הרמב"ם להסתיר את דעתו האמיתית מההמון, והיא לא "קוראת לילד בשמו" שיש כאן כתיבה איזוטרית במשנה תורה, וגם לא טוענת לשיטה עקרונית בכתביו ההלכתיים.
הרב קאפח אמר בשיחה שבעל פה שבה נכחתי, שאין פרק במשנה תורה שהרמב"ם לא מערב בה את תפיסתו הפילוסופית כגורם שמעצב את פסיקתו ההלכתית, תוך חריגה מודעת מחז"ל. דוגמא מעניינת לכך הביא אילן סלע בעבודתו הסמינריונית (טרם פורסם, הפקולטה למשפטים, אונ' בר-אילן), שמיישמת עיקרון זה בהלכות חובל ומזיק ברמב"ם, נושא הלכתי מובהק, להבדיל מהלכות יסודי התורה הלכות דעות והלכות תשובה אשר מהווים נושאים שמאד רווים במטען פילוסופי מובהק. בעבודה זו מוכיח אילן סלע, שהרמב"ם ראה את מהות התשלומים של החובל בחבירו כעונש מידה כנגד מידה, בניגוד גמור לחז"ל אשר ראו תשלומים אלה כתיקון הנזק. לעומת זאת, החוקרים האחרים שעסקו בנושא לא אחזו בשיטה עקרונית זו ( הרב נ' א' רבינוביץ, הרב י' שילת, י' לוינגר, י. בלידשטיין, י' טברסקי, א' רביצקי, מ' הלברטל ול' שטראוס). לוינגר אף טרח להדגיש, שבעוד שבמו"נ הרמב"ם רמז על התפתחות ההלכה, הרי שבכתביו ההלכתיים התנזר כליל מרמיזות שכאלו. בלידשטיין בספרו התפילה במשנתו ההלכתית של הרמב"ם (ירושלים תשנ"ד, תודה לחברי אליהו נגר נ"י שהסב את תשומת לבי לספר זה) 30-31, ד"ה הדגשת אופיה, מצביע על האפשרות לפרש את הל' תענית א, ד כמרמזת להשקפתו האיזוטרית של הרמב"ם בדבר השגחה פילוסופית טבעית, אם כי בלידשטיין עצמו דחה את הפרשנות הזו למשנה תורה.
ליבוביץ באחד ממכתביו (מובא בקובץ מכתביו "רציתי לשאול אותך פרופ' ליבוביץ") כותב ש"אין במורה נבוכים כתיבה איזוטרית – שבדו החוקרים המודרניים מליבם" (אני מצטט מזכרוני אבל אני בטוח שהוא התנסח בצורה דומה מאד לזו אם לא זהה לזו). טענתו תמוה ביותר שכן החל מר' שמואל אבן תיבון שחי בתקופת הרמב"ם ותרגם את המו"נ בהדרכתו ובעידודו של הרמב"ם והמשך במרבית פרשניו הקדמונים של המורה נבוכים דגלו בפרשנות איזוטרית למו"נ, כך שדבריו גם אינם נכונים מבחינה עובדתית וגם אינם פרשנות מקובלת למורה נבוכים לא בקרב הפרשנים הקדמונים של המו"נ ולא בקרב הפרשנים המודרניים. לא מקרה הוא שליבוביץ נחשב פחות חוקר ופרשן רמב"ם ויותר הוגה מקורי עצמאי בפני עצמו.
לגבי מה שכתב הרמב"ם בפירושו למשנה במסכת נזיר פ"ב משנה א':
"וכיון שדברי ר' יהודה הם בשם בית שמאי, ודברי בית שמאי דחויים (לפסק ההלכה) - לא אכפת לנו אמרו איך שאמרו". הרי שבפירושו למשנה זו, הרמב"ם היה נאמן למנהגו הקבוע בפירושו למשניות להמנע מלהזכיר את המחלוקות והדברים שדחויים מפסק ההלכה, כפי שכתב מפורשות בהקדמתו לספר המצוות : "…ושאדייק במה שמנהגי לעשות, כלומר להמנע מלהזכיר המחלוקות והדברים הדחוים…". הרב קאפח בהערתו על אתר כותב שאכן כך התמיד הרמב"ם בפירושו למשניות, פרט למקרים בודדים.
גם בהקדמתו לספר המצוות הוא מדגיש את העובדה שעל לומדי התורה להסתפק במשנה תורה המתומצת ולא לעסוק בדברים שמעבר לפסק ההלכה: "…כללו של דבר שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו שום דבר ממה שצריך בכל התורה, בין מדאוריתא בין מדרבנן".
גם בסוף הקדמתו למשנה תורה הרמב"ם אומר דברים מאד דומים למובאה הנ"ל מהקדמתו לספהמ"צ, אלא שלאור הקשר הדברים בהקדמה למשנה תורה ניתן לכאורה לצמצם את תחולתה הגורפת של ההנחיה הנ"ל, והדבר יידון להלן.
בהקדמתו למשנה תורה כותב הרמב"ם את הדברים הבאים:
"ובזמן הזה תכפו צרות יתירות ודחקה שעה את הכל ואבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתתרה, לפי כך אותן הפירושין והתשובות וההלכות שחברו הגאונים וראו שהם דברים מבוארים, נתקשו בימינו, ואין מבין ענייניהם כראוי אלא מעט במספר, ואין צריך לומר התלמוד עצמו, הבבלי והירושלמי, וספרא וסיפרי והתוספתות, שהן צריכין דעת רחבה ונפש חכמה וזמן ארוך ואחר כך יודע מהן הדרך הנכוחה בדברים האסורין והמותריו ושאר דיני תורה היאך היא. ומפני זה נערתי חצני אני משה ביר' מימון הספרדי, ונשענתי על הצור ברוך הוא, ובינותי בכל אילו הספרים, וראיתי לחבר דברים המתבררים מכל אלו החיבורים בענין האסור והמותר והטמא והטהור עם שאר דיני תורה. כולן בלשון ברורה ודרך קצרה, עד שתהא תורה שבעל פה כולה סדורה בפי הכל, בלא קושיה ולא פירוק ולא זה אומר בכה וזה אומר בכה, אלא דברים ברורים קרובים נכונים על פי המשפט אשר יתבאר מכל אלו החיבורין והפירושין הנמצאים מימות רבינו הקדוש ועד עכשיו. עד שיהיו כל הדינים גלוים לקטן ולגדול, בדין כל מצוה ומצוה, ובדין כל הדברים שתקנו חכמים ונביאים. כללו שלדבר, כדי שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל, אלא יהיה חיבור זה (המשנה תורה) מקבץ לתורה שבעל פה כולה עם התקנות והמנהגות והגזירות שנעשו מימות משה רבנו ועד חיבור התלמוד, וכמו שפירשו לנו הגאונים בכל חיבוריהן שחיברו אחר חיבור התלמוד. לפיכך קראתי שם חיבור זה משנה תורה, לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחלה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם ".
ניתן לפרש את סיפת הקטע הנ"ל לאור הרישא, כך שהמשנה תורה נועד רק למי שאינו מסוגל להוציא מהגמרא כראוי את פסקי ההלכה, אבל חכמים שכן מסוגלים לעשות זאת לא אמורים להשתמש במשנה תורה , אם כי יש להדגיש, כפי שהדגיש הרמב"ם עצמו בקטע הנ"ל, שהמדובר רק באנשים מעטים במספר. אלא שלענ"ד, גם כאן הרמב"ם במכוון הסתיר את כוונתו האמיתית, שהייתה ונשארה להחליף לגמרי את התלמוד במשנה תורה, גם עבור אותן החכמים המעטים שמסוגלים להוציא את הפסיקה הנכונה מתוך הגמרא, וזאת ממספר סיבות:
1. לפי הפירוש האמור, אותם מעט חכמים לא אמורים להשתמש במשנה תורה, אפילו לא לצורך פסיקותיהם ההלכתיות. מסקנה זו נסתרת לחלוטין ע"י הרמב"ם עצמו באיגרת תחיית המתים:
"וגם הזכרנו בו (במשנה תורה) כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהו אלה הנקראים תלמידי חכמים או גאונים או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים (לפי פירוש הרב קאפח על אתר הכוונה היא לפתרונות הבעיות שיתעוררו לפניהם) על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם".
.2. בהקדמה למשנה תורה, שורות מעטות לפני תחילת הקטע הנ"ל, אומר הרמב"ם שתכלית הגאונים בחיבוריהם ההלכתיים היא לקרב את ידיעת ההלכות "למי שאינו יכול לירד לעומקה של גמרא" (גירסאות!). לעומת זאת בקטע הנ"ל, הרמב"ם אומר פעמיים בצורה גורפת וכללית שהמשנה תורה שלו כן נועד להחליף את כל החיבורים שנעשו בתושבע"פ מאז התורה שבכתב: א. "שלא יהא אדם צריך לחיבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל". ב. "לפי שאדם…(ו)אינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם".
3 כפי שציטטנו בתחילת פרק זה, בהקדמתו לספר המצוות הרמב"ם חוזר על אותו משפט גורף שהמשנה תורה נועד להיות ספר הלימוד הבלעדי בתורה שבעל פה, ואין שם שום הסתייגות האומרת שכל המטרה היא רק לצורך "מי שאינו יכול לרדת לעומקה של גמרא".
4 אין בקטע הנ"ל (מההקדמה למשנה תורה) שום אבחנה בין לימוד לצורך פסיקה לבין לימוד לצורך עצם העיסוק בתורה. אדרבה, הפן הבלעדי שבא לידי ביטוי בקטע זה הוא לימוד הגמרא לצורך הוצאה של פסקים מעשיים מתוכה, ולא לצורך שום מטרה אחרת. לפיכך, הואיל וכל המטרה היא להפיק את המסקנה הסופית למעשה, לא ברור למה הרמב"ם יתעקש לומר שאותם חכמים מעטים לא צריכים לקרוא במשנה תורה אלא הם חייבים ללמוד ישירות מתוך הגמרא את ההלכה המעשית, על כורחך שהמשנה תורה נועד להחליף לגמרי את התלמוד גם עבור כל החכמים.
תודה לRiv על ההפנייה למאמרם של יצחק איזק ואלכסנדר קליין באתר דעת, שהביאו את דברי שד"ל, ואלו דבריהם:
" שד"ל13 מתייחס לאותה סוגיה, אולם נקודת המוצא שלו היא כי אכן קיימת סתירה בין דברי רבנו בהקדמות לבין דבריו באגרתו של רבי פנחס הדיין, באשר השקפתו האותנטית מוצגת בהקדמות שכתבן ביישוב הדעת ולא באיגרת שנכתבה מתוך עמדת התגוננות מפני תוקפיו". וכך כותב שד"ל:
"ואולם במחילה מכבוד הרמב"ם ז"ל, לא הרי דבריו כאן [באיגרת] כהרי דבריו בהקדמתו, כי שם לא אמר כלל, כי כתב ספרו למי שאינו יכול לירד לעומק התלמוד, אלא אמר: "שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"; והנה מפני השלום שינה הרב ז"ל באגרתו סגנון דבריו אשר כתב בהקדמתו. ואולם לאהבת האמת ולכבוד הצדיק ז"ל לא אכחד תחת לשוני, כי ממה שאמר: "ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם", ולא אמר: לקרות ספר אחר עימהם או זולתם, יש ללמוד כי מעולם לא עלתה על לבו שיהיו המשנה והתלמוד מונחים בקרן זווית מפני חיבורו, אלא אחר שלמד אדם הלכה פסוקה מתוך ספרו יעסוק גם בהם, לידע הדברים בשרשם. "
אלא שדיוקו של שד"ל נשבר, לענ"ד, לחלוטין לאור דברי הרמב"ם המפורשים בהקדמתו לספר המצוות שצוטט לעיל:
"…כללו של דבר שלא יהא צורך אחרי התורה לספר אחר זולתו כדי ללמוד ממנו שום דבר ממה שצריך בכל התורה, בין מדאוריתא בין מדרבנן".
במו"נ (א, לד) הדגיש הרמב"ם את חשיבותם הרבה של החכמות הלימודיות (מהד' שוורץ): "אין דרך להשיגו (את האל) אלא על ידי מעשיו, כי הם מורים על מציאותו ועל מה שראוי להאמין על אודותיו, כלומר מה שיש לחייב ומה שיש לשלול לגביו. מכאן נובעת בהכרח החובה ללמוד לקח מן הנמצאים כולם כפי שהם כדי שנקח מכל סוג וסוג הנחות יסוד אמתיות וודאיות אשר תועלנה לנו בחקירותינו המטפיסיות. מה רבות הנחות היסוד שניתן להסיקן מטבע המספרים ומסגולות הצורות ההנדסיות, אשר מהן נוכל להקיש על דברים שאנו שוללים אותם ממנו יתעלה! ושלילתם מורה לנו על מכלול של עניינים. אשר לענייני האסטרונומיה של הגלגלים והפיסיקה – איני סבור שיקשה עליך (להבין) שאלה הם דברים הכרחיים כדי להשיג מה הוא יחס העולם אל הנהגת האל כפי שהיא באמת, ולא על פי הדמיונות. כמו כן יש דברים עיוניים רבים, שאף על פי שאין לוקחים מתוכם הנחות יסוד לחכמה זו – הם בכל זאת מאמנים את הדעת ומקנים לה את הסגולה ללמוד דבר מתוך דבר ולדעת את האמת באמצעות הדברים העצמיים לה. הם גם מסירים את הבלבול…בנוסף לכך מושגת תפישת דברים אלה כמות שהם, אף שאין הם יסוד למטפיסיקה. כמו כן אין הם חסרים מיני תועלת אחרים לגבי דברים המובילים אל החכמה הזאת. מכאן שבהכרח אין מנוס למבקש את השלמות האנושית מלהתאמן תחילה במקצוע ההגיון, אחר כך במתמטיקה, אחרי כן במדעי הטבע, ולאחר זאת במטפיסיקה." לאור זאת, תמוהה ביותר העובדה שהרמב"ם בהלכה יא-יב הנ"ל מהל' תלמוד תורה השמיט כליל את החכמות הלימודיות ממצוות תלמוד תורה, שכפי שהסביר הרמב"ם במילות הגיון הם מהוות חלק בלתי נפרד והכרחי מה"חכמות"!
וכן משמע מדבריו באיגרת תחיית המתים, שבקיאות בהוויות דאביי ורבא בשום אופן לא יכולה להוות תחליף לחכמות ההכשרתיות:
"ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם ושהוא מחכמי ישראל באמת ושהוא יודע דרך הלכה וישא ויתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף…וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות, וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי שנבאר בחבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות על אותם היסודות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין חכמי התורה יודעים מהם מאומה כמו שבארנו במורה, לפיכך העדפנו שיהו הדברים האמתיים מקובלים אצל הכל, לא פחות מזה…"
במו"נ (ג, נא) מתאר הרמב"ם את "משל הארמון". במשל זה הרמב"ם מפרט את דרגותיהם הרוחניות של כל האנשים בעולם : ככל שהאדם יותר קרוב אל המלך היושב על כסאו באולם שבמרכז הארמון שמחוץ לעיר, כך דרגתו הרוחנית יותר גבוהה, והמלך הוא משל להקב"ה. החכמים אשר יודעים את יסודות התורה על דרך ההודעה בלבד ללא ההוכחות המובילות אליהם, וכל לימודם הוא בעניינים הלכתיים, מוגדרים במשל כמי שאומנם יצאו מהעיר והגיעו אל חומות חצר המלך, אלא שהם רק מסתובבים כל הזמן מסביב לחומות החצר !!! לעומת זאת החכמים שעוסקים במלאכת ההגיון ובחכמות הלימודיות מוגדרים אמנם גם כמו אלה שמסתובבים סביב החצר אבל הם לפחות "מחפשים את פתחה (של החצר) ". היוצא ממשל זה הוא, שהעוסקים בעניינים ההלכתיים למעשה לא מחפשים את פתח חצר המלך, או כי הם לא רוצים לחפשו, או כי הם לא יכולים לחפשו באמצעות הכלים ההלכתיים. רק מי שעוסק במלאכת ההגיון ובחכמות הלימודיות רוכש לעצמו כלים שמסוגלים לחפש את פתח חצר המלך (בתרגום ר"ש אבן תיבון הנוסח הוא "לבקש השער"!). ראוי לשים לב שגם בנקודה הזו - ההבדל הדק שבין מי שמקיף את החצר בלבד, לבין מי שמקיף את החצר ומחפש את פתחה - הרמב"ם השתמש במשל כאמצעי עקיף לרמוז לחכמים תוך הסתרה מההמון.

בפתיחת המו"נ כתב הרמב"ם: "בחיבורנו ההלכתיים בארנו משהו מעניין זה והעירונו על עניינים רבים. הזכרנו שם שמעשה בראשית הוא חכמת הטבע, ומעשה מרכבה הוא חכמת האלוהות".
ובהמשך: "וזו חכמת האלוהות אינה מושגת אלא לאחר חכמת הטבע"
ובהמשך שם: "איני חושב שאדם בריא בשכלו ידמה שדברי תורה הנזכרים כאן אשר לשם הבנתם חיבל (שלמה המלך) תחבולה להבין את משמעויות המשלים, הם דיני עשיית סוכה ולולב ודין ארבעה שומרים…"
בסוף ארבעת הפרקים הראשונים של הלכות יסודי התורה שבתחילת המשנה תורה הרמב"ם אומר מפורשות שבפרקים א-ב הוא תמצת את מעשה מרכבה ובפרקים ג-ד הוא תמצת את מעשה בראשית, ואכן בפרקים א-ב הוא תמצת את העיקרים של מעשה מרכבה: מציאות ה' וההוכחה למציאות ה', אחדותו, שאין לו גוף, שהוא קדמון ושהוא ממציא כל נמצא, ועשרת דרגות המלאכים. ובפרקים ג-ד הוא אכן תמצת את עיקרי הפיסיקה, האסטרונומיה והכימיה האריסטוטלית.
ויעויין במאמרו של הרב קאםח זצ"ל בתחומין ב' – "לימודי 'חול' במשנת הרמב"ם", מאמר זה נכתב על רקע וכביקורת למעשה על מאמרו של הגר"ע יוסף שליט"א בתחומין א' (כרך אחד לפני) – "היש להעדיף לימוד בישיבה תיכונית או בישיבה ללא תיכון"
המונח "פרדס" בחז"ל וברמב"ם נאמר ללא גרשיים ובמשמעות של יער , וזהו משל לפרדס המושכלות שכל נטיעה היא עיקר אחר באמונה ולכן הכופר נקרא "קוצץ בנטיעות", מאוחר יותר משהו דרש את המונח פרדס בדרך של ראשי תיבות (פשט רמז דרש וסוד) נדמה לי שמי שדרש זאת בדרך נוטריקון היה אחד המקובלים, אבל בלי נדר אני אבדוק זאת בדיוק.
המשך יבוא , בל"נ