והארכת ימים... זו ברכה זו?

מאז שאני מטופלת בהורים קשישים ובאה ויוצאת מבתי חולים בתי אבות בתי גיל הזהב... איני חדלה לשאול את עצמי איך זה שהקב"ה הבטיח אריכות ימים כגמול לקיום מצוות כיבוד הורים? אריכות ימים כמו שהיא מתגלית לפני היום הינה קללה לצערי.

אמי מודה לפני שכל ערב תפילתה שלא תתעורר בבוקר...

אנשים קשישים עוצמים עיניים בבעתה כשמאחלים להם עד מאה ועשרים...

ובכן למה התכוון הקב"ה כשהבטיח אריכות ימים כגמול?
מי צריך את זה?

ועדיין לא התיחסתי בכלל לרעיון ההבלות של העולם הזה שלעומתו עולם הבא עדיף פי כמה.

.

א"ר יוחנן נגעים ובנים אינן יסורין של אהבה




ואם יורשה לי להוסיף, גם היפוך התפקידים שלעתים נכפה על הורים וילדיהם, אין בו משום יסורין של אהבה.

ורבי יוחנן, שאיבד את בניו, ידע מה משמעות יסורי דבנים. בדורנו, רבו אלו היודעים מיסורי הזקנה המנוולת.

ועל היסורין הממרקין הללו, ניתן לומר לא ייתי ולא נחמיניה.

ואני משיב:

יש כאן שני ענינים:

א. העדר הצורך בייסורים למי שעשה תשובה מאהבה.

הדבר כתוב במפורש בספר של המאירי על התשובה. אמנם איני זוכר היכן. אולי יש מי שזוכר?

אם אמצא, אביאנו.

ב. הטענה שלי שמי שסבור שאי אפשר בלא ייסורים עבירה היא בידו.

אפשר שכאן אכן הפרזתי על המידה. אמנם אני סבור שסברה זו, עד כמה שהיא אינטואיטיבית, ומוצאת לה על מה להישען בדברי התורה עצמה (לארץ לא יכופר אלא בדם שופכו וכיו"ב) - אינה הסברה שהתורה רוצה לחנכנו לקראתה.

אלו דברים ארוכים. אני סבור בנושא זה כי התורה באה ללמדנו שאדם צריך שלא יהיו לו רגשות אשמה. אמנם, זה מנגנון שתורם לחברה, אבל הוא מזיק לאדם. אדם צריך לעשות את הטוב מפני שהוא טוב, ואם נכשל, להשתדל להתעלות ולתקן.

בתולדות ההלכה, אנו מוצאים דיונים רבים בעונשים שונים שחוטאים נתבעו או האמינו שהם צריכים לקבל על עצמם לשם הכפרה.

אבל, כפי שבארתי גם במקומות אחרים (ביניהם כמדומה לי האשכול על תפיסת העונש והכפרה של התורה, וכן בפירוש על המסר של ספר יונה), התורה אינה חפצה בעונש, אלא בתשובה. ואלו שני דברים שונים לגמרי.

מעתה ניתן לשאול, האם מי שטועה בסברה חייב עונש, או עושה עבירה? ודאי שלא. אבל זו טעות שראוי לתקן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

באבא תור כתב, בפורום הדף היומי (שם פירסמתי העתק של הדברים כאן):

מימוני

"מה הם העוונות שמתמרקים על ידי ייסורים? בדרך כלל אנו תופסים את הייסורים בתור כפרה ומחיקה של עוונות. אין עוונות נמחקים אלא בתשלום של ייסורים. זו צורה של חליפין. אי אפשר למחוק את עוונותינו בלא ייסורים.
אבל יתכן שתפיסה זו היא עצמה שגויה – ואפילו עבירה בפני עצמה".

אנא הסבר, אם אפשר עם מקורות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני מבקש להוסיף משהו למה שכתבתי לעיל. הנושא הוא יסורים של אהבה, כפי שהוא מתבאר בסוגיה שנלמדה לאחרונה במסגרת הדף היומי (ברכות ה/א).

פליגי בה (=נחלקו בדבר) רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא.
חד אמר: אלו הם יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו.
וחד אמר: אלו הן יסורין של אהבה - כל שאין בהן בטול תפלה, שנאמר: +תהלים ס"ו+ ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי.
אמר להו רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא, הכי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: אלו ואלו יסורין של אהבה הן, שנאמר: כי את אשר יאהב ה' יוכיח.
אלא מה תלמוד לומר ומתורתך תלמדנו?
אל תקרי תלמדנו אלא תלמדנו; דבר זה מתורתך תלמדנו; קל וחומר משן ועין: מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם - עבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדם - על אחת כמה וכמה.
והיינו דרבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין; נאמר ברית במלח, דכתיב +ויקרא ב'+ ולא תשבית מלח ברית, ונאמר ברית ביסורין, דכתיב: +דברים כ"ח+ אלה דברי הברית. מה ברית - האמור במלח - מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין - יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם.
(מתוך פרוייקט השו"ת).

מה הם ייסורים של אהבה? יש כמה אפשרויות לפרש את המונח הזה. יש מפרשים שהכוונה היא לייסורים שאינם מגיעים לאדם בתורת עונש, לפי שלא חטא, אלא להרבות שכרו, או לגרום לו להתקרב לקב"ה.
יש גם אפשרויות פרשנות אחרות. לא כולן הולמות את מה שנאמר על ייסורים של אהבה בדפים אלו בברכות, אך אפשר שגם האמוראים הבינו את המונח הזה בדרכים שונות.
אני מבקש להציע פירוש נוסף (למרות שיתכן שזה נאמר כבר קודם). יסורים של אהבה הם אלו שניתנים מתוך אהבה, שניכר בהם שלמרות שהם ייסורים, הם באים לתקן את האדם ולא רק לגרום לו צער. ייסורים שאינם של אהבה הם ייסורים שמכערים את האדם ואת נפשו – כפי שאכן נאמר בסוגיה זו בעמוד זה.

לפי זה, המחלוקת הראשונה בין האמוראים היא בשאלה עד כמה יכול אדם לסבול, ועדיין ייחשב הדבר שאלו הם ייסורים של אהבה, ולא ייסורים מכוערים.
התשובה היא שכל עוד הוא מסוגל להתפלל או ללמוד, אין אלו ייסורים מכוערים אלא ייסורים של אהבה.
האם עד כאן?!
אדם סובל כל כך שכל מה שהוא מסוגל לעשות זה ללמוד. או להתפלל. השאר אינו אלא צער ומכאוב וחוסר יכולת.
ובכל זאת, כיון שהוא עדיין מסוגל לעסוק בלימוד, או בתפילה, יכול הוא לראות את הדבר כיסורים של אהבה.
מדוע? מפני שלא לקחו ממנו את שתי המתנות המופלאות האלו, של לימוד ותפילה.
מדוע? מפני שהן עיקר האדם.
וכל עוד העיקר קיים, החיים כדאיים הם.
זה לא המבט שלנו הרגיל. זה לא מבט שקל להסתגל אליו. אבל יתכן שזה בדיוק מה שבאים אמוראים אלו ללמדנו.

מה הקל וחומר משן ועין? אלו הם שני אברים שאם האדון מזיק אותם, העבד הכנעני שלו יוצא לחופשי. אפשר שהרעיון כאן הוא שאפילו הפסד כזה כדאי, אם הרווח הוא לזכות לחירות אמיתית.
התובנה שעיקר החיים הוא הדיאלוג עם הקב"ה היא חירות שאין דומה לה. ולפעמים המחיר הוא לאבד הרבה מאד בדרך לזה...

מה הם העוונות שמתמרקים על ידי ייסורים? בדרך כלל אנו תופסים את הייסורים בתור כפרה ומחיקה של עוונות. אין עוונות נמחקים אלא בתשלום של ייסורים. זו צורה של חליפין. אי אפשר למחוק את עוונותינו בלא ייסורים.
אבל יתכן שתפיסה זו היא עצמה שגויה – ואפילו עבירה בפני עצמה. כאשר אדם עושה תשובה מאהבה, מבארים הראשונים, שוב אין הוא זקוק לחילוקי הכפרה – ורמות הייסורים – שבדרך כלל משמשים לחישוב החליפין.

הייסורים מלמדים את האדם שמה שהחשיב תמיד לחלק מעצמו, אינו כה חשוב כפי שסבר. אפילו הבריאות. אפילו היכולת לטפל בעצמו בלי להזדקק לאחרים. דווקא יסורים אלו מלמדים אותו שעיקר המהות שלנו, צלם אלקים שלנו, אינו תלוי בבריאות וביכולת הפיזיקלית שהתרגלנו אליה כל חיינו.

הקשר שלנו עם הקב"ה הוא העיקר. וכפי שהעבד מאבד שן או עין כדי לזכות לחירות, כך האדם נאלץ לפעמים לשלם במטבע כה יקר כדי ללמוד את הלקח הזה.

כשאני מתבונן במה שכתבתי כאן אני מזדעזע. לא בגלל שזה לא נכון, אלא בגלל שזו תביעה כה קשה. האם אדם צריך להתמודד עם נסיון כה עצום כדי לגדול? מדוע הקב"ה ברא כך את עולמו? האם אין דרך קלה יותר ונוחה יותר?

זה ממש מפחיד אותי.

ובכל זאת, אין מנוס. יתכן שמשהו מעין זה מחכה לכולנו. גם לי. לכולנו. עלינו להתרגל לרעיון שהקב"ה תובע מאיתנו להתעלות ולהתקדש, ויתכן שכל אחד מאיתנו – חלילה חלילה – יצטרך לעבור את המסלול הזה כדי לגלות שהייסורים הנוראים האלו הם בעצם ייסורים של אהבה.

ואם אדם כבר מגיע למצב הזה, אל לו לבזבז את המתנה הנוראה הזו. עליו להשתמש בה כדי להתעלות.

ואם הוא עושה זאת, הוא מגלה את גן העדן כבר בעולם הזה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לב,

לחיזוק דבריך האחרונים -

שירי סוף הדרך (ב)/ לאה גולדברג

אמרת יום רודף יום ולילה - לילה
הנה ימים באים בליבך אמרת
ותראה ערבים ובקרים פוקדים חלונך,
ותאמר: הלא אין חדש תחת השמש.

והנה אתה בא בימים, זקנת ושבת,
ימיך ספורים ויקר מניינם שבעתיים,
ותדע כל יום אחרון תחת השמש
ותדע חדש כל יום תחת השמש.

קשה שלא להזדהות עם הצער והתחושה הנוראה במצבים כאלו.זה כואב,כואב מאד. מה יש להוסיף...

שאלתך,
"ובכן למה התכוון הקב"ה כשהבטיח אריכות ימים כגמול?"

צריך לעיין בדברי חז"ל,וכמדומני שהם ביארו כי הכוונה היא לאריכות ימים בעולם שכולו ארוך-העולם הבא.

אריכות ימים אינה דווקא ריבוי השנים והגיל.אלא אורכו של כל יום ויום.שכל יום ויום יהא מלא באושר אמיתי ונעלה,בהשגה.ואותם ימים ארוכים הם המבטיחים את ה"עולם שכולו ארוך".כך שגם אדם הנפטר בקיצור שנים,ייכון לומר עליו שזכה לאריכות ימים מבחינה זו.

אוהבת השם

העלית שאלה גדולה, שמעיקה על רובנו, אם לא על כולנו. חלקנו מתמודדים עם בעיה דומה לשלך. כולנו יודעים שגם אנו עלולים למצוא את עצמנו יום אחד במצב זה, חלילה.

(ומספרים על ר' שלמה זלמן אויירבך שהיה מתפלל שיזכה למות בקלות ולא יצטרך ליפול על אחרים, ונענה).

יש כאן כמדומה שתי שאלות, שאלה הלכתית ושאלה תיאולוגית:

א. האם מותר לאדם במצב נורא כזה להתפלל לקצר את חייו ולמות מהרה? האם מותר לו לשלוח יד בנפשו?

אני סבור שיש כאן הבדל עקרוני בין עצמו לאחרים. אמנם, המסקנה המקובלת על כל הפוסקים היא שאסור לאדם לקצר את חייו עד כמה שהוא סובל, אך יתכן שניתן לסמוך על מה שניתן ללמוד משאול המלך, ששלח יד בנפשו מחמת הצקת פלשתים. ויש לעיין היטב ובזהירות בנושא זה.

ב. השאלה התיאולוגית היא זו שהצגת. כיצד ברא הקב"ה עולם שבו מתרחשים כאלו דברים? מדוע הוא מניח להם לקרות?

אמנם, לדעתי זה פרט אחד מבין שאלות רבות דומות שאפשר להעלות. ורובן ככולן משתייכות לתחום הפילוסופי שנקרא "בעית הרע". מדוע הקב"ה, שהינו רחום וחנון, הניח מקום לסבל כה רב. ועוד אצל אנשים האהובים עלינו.

מה אומר ומה אדבר. אף אני מתלבט בשאלה זו. איני אומר שאין תשובות. להפך. וכמדומה שכבר דנו בזה בפורום.

אולי צדק ר' נחמן מברסלב, שאמר כי יש שאלות תיאולוגיות שאין ולא תהיה עליהן תשובה, כי כך נברא העולם, מתוך העלמת התשובה לשאלות כאלו.

כל מה שאנו יכולים לעשות הוא להתאזר בעוז, להתחזק באמונה, ולהתפלל.

ה' ישלח לכולכם רפואה שלימה ובשורות טובות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו