זכרון השואה: חרדים, מזרוחניקים וכל השאר

חברים,

נושא השואה עלה כבר כמה פעמים בפורום (לינקזעצער, ממימיך אנו שותים), אבל אחד מידידי טען באזני לאחרונה טענות מעניינות, ואמרתי להביאן בפניכם כאן (וסליחה על הניסוח החפוז).

טוען ידידי, כי צורת הזכרון החרדית מתבססת למעשה על החייאה תרבותית של העולם שחרב (ישיבות באותם שמות, מנהגים של אז, החייאת הספרות התורנית וכו'), בעוד שהצורה הציונית (לרבות המזרוחניקית) היא של קביעת טקסים וכו'. לשתי הצורות יש תקדימים במסורת היהודית. ואולם, הנסיון ההיסטורי מוכיח כי בעוד שהזכרון הטקסי מצליח רק כאשר יש עליו קונסנזוס לאומי, או לפחות רבני – הזכרון מן הסוג התרבותי מתגלה כבר-קיימא גם כאשר רק יחידים בעלי סגולה שוקדים עליו.

אני מבקש להבהיר כי אני עצמי אינני מסכים עם הטענות, עכ"פ לא לגמרי, ובנוסף לכך, בעוונותי, עוד פישטתי אותן קצת; ומכל מקום אשמח על תגובות.

לבד מן העניין העקרוני, ראוי לברר כאן כמה עניינים עובדתיים: ניחא יום השואה, אבל מה עם עשרה בטבת? עד כמה הוא נהנה או לא נהנה מקונסנזוס, והאם יש הבדל בעניין זה בין העבר להווה? (זכורני שאחד הכותבים, כמדומני גם-וגם, כתב קטע חריף ונוקב על י' בטבת ויום השואה בחצרות המזרוחניקים, וגם כאן אני מזעיק את לינקזעצער). ידוע לי שב"קו הרשמי" אין תקנת הרבנות הראשית ולא כלום בעיני החרדים, אך ככל שידיעתי מגעת היו חרדים רבים שאמרו קדיש ביום זה (עכ"פ בעבר הרחוק יותר); וכמדומני שיש בעניין זה הבדל בין החסידים (שביניהם היו קצת יותר קיבלו את "יום הקדיש הכללי") לעומת הליטאים (שדחוהו בשתי ידיים). ובכן, האם היה י' בטבת קרוב לקונסזוס כלל-אורתודוקסי? ואם כן, למה הוא נראה כפרויקט זכרון כושל יחסית?

המצפה לתגובותיכם,


אידך גיסא