התורה, נערה וקטנה

אריק,

אינני יודע מדוע תדיר עולה תיאור של נערות מושפלות, נטולות שמחה ואושר מהתקופה המקראית. זוהי תיאוריה שאינה מבוססת על ממצאים כלשהם.

מדוע לדעתך כל אב-קטנה בתקופה המקראית שש אלי מוכי שחין בגיל העמידה?

(לפני שנדון בילדה שנהיתה לאשה שניה יש לדון על נושא ב' נשים בכלל)

האם בגלל שחוקית (חוקי התורה) מותר לאב לקדש את בתו, טבעו של אב הדואג לבתו ולשלומה משתנה?

בטוחני שגם בתקופת המקרא היה קיים האינסטינקט ההורי לרצות את טובתה האופטימלית של הבת.

אפשר לעיין בקונספט השידוכים של ימינו ולהבין שישנם מערכות חברתיות פעילות ומצליחות, השונות בתכלית מתפיסת העולם המערבי.

על אף העובדה שההורים הם המחליטים, תמצא שכמעט כל הורה (לדעתו) יתור אחר הטוב ביותר לילדיו. יבוא בן תרבות המערב וישאל לאב: האיך תבקש את בתך להנשא על פי בחירתך האישית? אך עובדה היא שישנם רבים הנהנים מחיי נישואים מוצלחים ואוהבים ששודכו על ידי ההורים.

תפיסת עולם שונה היתה בימי המקרא, עולם שבו ההתנהגות החברתית היתה חסרת עדון, פשוטה יותר, אך ברורה וחדה.

עם כל זה, אני סובר כעמדה ב' שהצגתי.

אני חושב שדיני התורה נאמרו מתוך הנחה שלפי הטבע בנים ובנות צריכים להתחתן כשמגיעים לגיל ההתבגרות שהוא גילאי שתים עשרה שלש עשרה.

צ'אוטנג,

לא הבנתי את כוונתך. אתה מוכן להסביר?