אליה וקוץ בה

אני מנסה לברר את מקורו של הביטוי "אליה וקוץ בה".

הביטוי מופיע במסכת ראש השנה (דף יז א):
"אמר רבי אחא בר חנינא אליה וקוץ בה לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו".
(קישור למסכת: http://www.mechon-mamre.org/b/l/l2401.htm )

והמשמעות שלו היום - דבר טוב שיש בו פגם.

יש לי שתי שאלות:
1) במה עוסק הקטע המדובר? אני מתקשה להבין את הארמית.
2) מה המיוחד באליה שדווקא היא נבחרה לשמש במשל הזה? האליה שהיא הזנב של הכבשה לא נראית לי החלק האיכותי ביותר של הכבשה. האם האליה מסמנת חלק מובחר בגלל היותה משוייכת להקרבת קורבנות?

אבי עם

שמעת פעם את הביטוי "אתן לך ללקק דבש אבל על מחטים" זה אותו רעיון של הביטוי "אליה וקוץ בה".
והאליה פעמים רבות נגררת על הרצפה כמש"כ קלעמער, והתמונה שהבאתה אינה ראי'. יש סוגים רבים של כבשים, ויש זכר ונקבה וכו'.

בקשר למחלוקת הצדוקים, עי' באבן עזרא בפרשת צו על הפסוק כל חלב לא תאכלו, מש"כ פעם אחת שאלני צדוקי אחד.

תודה גם לך

תודה

ייתכן שיש כאן קשר להקרבת קרבנות או לקונצים אחרים שנהגו לעשות עם האליה; יחד עם זאת, כדי לדעת מה ערכו של החלק הזה בכבש בעיני אנשים שאינם מנסים לתקשר עם הנצח, מוזמן השואל לשכונת התקווה בתל אביב. שתי מדרשות מתמחות בהתרת הקושיה הזו: אם ברצונו להרחיב דעת באופן יסודי, ישים פעמיו לאטליז "הטלה המובחר" ברחוב הקצבים אשר בשוק. אם יעדיף להבין באופן פחות אקדמי, יתכבד וישב בשיפודיית "שמש" (מטרים ספורים מרחוב הקצבים), שם יזמין שיפוד שומן כבש (ככלל מוטב לפקוד את "שיפודי שאול מוצפי ובניו", מול "שמש", אלא שהם אינם מגישים שומן). כדי להנות משיפוד שומן כבש צריך להיות רעב, אחרת מתלווה להנאה מהטעם בחילה כמעט מיידית. מכל מקום, לעניין הנידון כאן, די אם יגלגל השואל בפיו קוביה של שומן חם, רך ומדיף ניחוח פחמים, וידמיין קוץ שנתקע פתאום בלשונו. תקלה כזו אינה יכולה לקרות ברוב סוגי השיפודים, שכן קוצים לא מוצאים דרכם לתוך שרירים או לתוך אברים פנימיים. חלקו השומני של הזנב כן יכול להכיל גופים זרים שנתקעו שם בימי חייה של הכבשה המנוחה.

היום מכנים כל גוש של שומן כבש בשם "ליה", אבל האליה היא המובחר שבחלקים השומניים ושומן הכבש הוא המובחר שבשומנים מן החי; רוב קציצות ה"טלה" שהפכו אפנתיות במסעדות בישראל, הן למעשה בשר בקר טחון עם מעט שומן כבש ואכמ"ל.

הכוונה ב"משים עצמו כשיריים" היא אכן לענווה והכנעה. אנחנו מצפים מהחוטא שיכיר בחטאו, יכניע את לבבו וכך יבקש מחילה. אז, ורק אז, הוא יכול לצפות בצדק למחילה.

אני מוסיף ציטוט (ותראה, שגם בלי רקע תורני תוכל להבינו):

"ההכנעה כיצד, לא תכון ההכנעה אלא במעשה ובמחשבה. במעשה ירגיל עצמו בשפלות ובנמיכות רוח וירגיל עצמו במענה רך וקול נמוך, דכתיב "ושפלת מארץ תדברי": נעלב ואינו עולב, שומע חרפתו ואינו משיב, כפוף ונכנע, יושב בשפל ונעשה שירים לכל. כמו שנאמר: "נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו", ודרשו: מי שמשים עצמו כשירים...."

(שו"ת מהרי"ט חלק ב - או"ח סימן ח ד"ה ההכנעה כיצד)

השאלה שלי על הדרש נועדה לנסות לסייע לי להבין את המשל יותר לעומק. לצערי לא הבנתי את ההסבר שלך (ואני מתנצל על הבורות שלי - הרקע שלי לא תורני): למה הכוונה "למי שמשים עצמו כשיירים" - רק מי שמתנהג בענווה יזכה למחילת עוונות? הרי בפרק נאמר שהחוטאים יזכו למחילה אז מדוע לצפות מחוטאים שינהגו בענווה?

בנוגע לשאלה הלשונית שלי:
כפי שניתן לראות בצילום, האליה אינה קרובה במיוחד לקרקע, לכן לא היה ברור לי למה דווקא בה יהיו קוצים. אבל זה לא ממש משנה - מאחר שברור שזה אפשרי, אינני רואה טעם להמשיך לדון בזה.

לא הבנתי מה הקושי הלשוני שנותר בעיניך.
שאלת על כך שהדרש מתייחס לשארית כענין אישי ובניגוד לפשט, ואכן, זהו דרכו של דרש, להסמיך לפסוקים ענינים (כעניני מוסר אלו), אף אם אינם בכלל המשמעות הפשוטה.

אם הקושי באכילת אליה הוא קושי לשוני, דומה והוא דווקא מחליק היטב על הלשון...
נו, ועל טעם ועל ריח אין להתווכח.

מצורף קובץ

טוב אני רואה שבינתיים השאלה נשארה מיותמת.

חיפשתי קצת חומר רקע על הנושא ונדמה לי שמדובר במחלוקת גדולה בין הצדוקים לחז"ל בנושא האליה - לפי פשט התורה נראה שהאליה היתה צריכה להיות אסורה משום שהיא עשויה מחלב (שומן) והחלב אסור באכילה. אבל חז"ל התירו לאכלה (לא הבנתי מדוע, אבל זה לא ממש עקרוני לי).

לעצם הנושא הלשוני - נשארתי עם תמיהה, ונדמה לי שלא מדובר כאן בפשוטו של ביטוי - אולי באמת הסיבה להזכרת האליה היא המחלוקת עם הצדוקים.

תודה רבה!

האמת היא שיש לי עוד קושיות אבל אני לא רוצה להכביד. הדרש של חז"ל לא לגמרי מובן לי כי נראה לי שהפשט מדבר על שארית במובן הלאומי ולא במובן האישי, אבל זה פחות חשוב.

עדיין קצת מוקשה בעיני הזיהוי של האליה כחלק מובחר. החלקים המיועדים לקורבנות הם:
וְלָקַחְתָּ מִן-הָאַיִל הַחֵלֶב וְהָאַלְיָה וְאֶת-הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת-הַקֶּרֶב, וְאֵת יֹתֶרֶת הַכָּבֵד וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן, וְאֵת, שׁוֹק הַיָּמִין. (שמות כט כב)
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t0229.htm
כלומר לטעמי אלו לאו דווקא החלקים הטובים ביותר, אבל אם אתם בטוחים שזה היה נחשב פעם מובחר אקבל את דבריכם.

אבל אני רוצה לשאול בהמשך לדברי קעלעמר - מה היו הנימוקים בעד ונגד אכילת האליה?

ורק בשביל להסביר במה עוסק הקטע...

מדובר שם על הפסוק (מיכה ז,יח) "נשא עוון ועובר על פשע", שהוא דבר נחמד ביותר והוא הנמשל כאן לאליה, אלא שבאותו הפסוק מבואר שזה רק "לשארית נחלתו", ודורשים חז"ל - למי שמשים עצמו כשיריים, וזה נמשל לקוץ, המונע את האפשרות מלהנות מהאליה אלא למי שמתאמץ להוציא את הקוץ.

1]השומן נתפס בעבר כמשובח,(לפני שהחדירו לנו שאנורקסיה היא המודל ליופי) והאליה בחלק המובחר שכולה שומן.

2]הצדוקים טענו שאסור לאכול אליה ואילו חז"ל התירו ,יכול להיות שלכן נקטו באליה כדי להדגיש ענין זה.

3]הקוץ באליה אינו מקרי אלא כי היא החלק שמתמלא בקוצים בגלל השרכותה כמעט בגובה הקרקע.

הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!