| נשלח ב-31/3/2005 19:10 |
 |
| |
מסירות נפש עד היכן?
נלקח מ http://www.shomernegiah.blogspot.com/
Many years ago in high school I heard Judge Daniel Butler of Pittsburgh speak at an event about someone in his family who was an American soldier who liberated a Nazi concentration camp at the end of World War II. The concentration camp had many children who had survived but they were sick and hungry. The soldiers started giving out food to them and the children made a line to receive the food.
Judge Butler's relative noticed a child lying on the ground too weak to stand up. The child was dying. The soldier did not know what to do so he bent down and held the child and rocked him.
One by one the other children left the food line and lined up in front of this soldier to get hugs instead.
I would never dare to compare my situation to the one of those children but I know that I would gladly give up food for a long time to have a kind, intelligent, handsome, religious man put his arms around me and stroke my hair and tell me that he loves me.
אין מילים לתאר הסבל הנורא שמתועד בבלוג ההוא. יש לדון בנושא הזה בשני מישורים, המישור האישי והמישור החברתי.
במישור האישי, עד כמה אדם מחוייב למסור נפשו בכדי שלא לעבור על מצות לא תעשה? בחורה שנכנסת לדיכאון שלא מוצאת טעם בחיים שמפנטזת על התאבדות, למה שהיא לא תלך למקוה ותתעלס באהבים?
ידועים דברי החת"ס בשו"ת בשוטה אחד שהיה יכול להתרפא בשומן חזיר ואסר החת"ס להתרפא במאכלות אסורות כיון שהם מטמטמים הנפש. ותמך דבריו בזה שהשוטה אינו מחוייב לרפא את עצמו כיון שפטור מכל המצוות הנאמרות בתורה. ועל כן עדיף לשוטה זה לישאר שוטה וטהור מלהיות שפוי וטמא. ואולי גם כאן עדיף לבחורה לישאר טהורה ולהתחיל בטיפול פסיכיאטרי מלטמאות עצמה בזרועות אהובה. וכאן אפשר שהוא חמור יותר שהרי היא עוברת על איסור ממש לכמה דעות.
אלא שמעודי תמהתי הפלא ופלא על דברי החת"ס הרי שוטה הוא כמת ממש. האם באמת היתה כוונת התורה שעדיף למות מלבטל מצות לא תעשה אחת? ומה עם סברת מוטב שיחלל שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה? וגם כאן, הסברא מורה שמוטב שיטמא עצמו קצת במאכלות אסורות שאין בהם איסור שהרי שוטה הוא בכדי שיוכל לקיים מצוות ומע"ט לאלפים ורבבות.
במישור החברתי נראה שלעולם אי אפשר להתיר איסורים אלו. שהרי הוא כמדרון חלקלק ואין לדבר סוף. ברגע שנתיר לזה נצטרך להתיר לזה עד שלבסוף נמצא כל אחד עושה מה שלבו חפץ וכל מוסד הנישואין נמצא בסכנה ממשית בדיוק כמות שהיא בעולם המערבי. האם אפשר למצוא דרך אמצעית שבו יש לטפל בבעיה הזאת וגם לשמור על מוסד הנישואין? האם יש מישהו שיקח על עצמו את האחריות לנסות למצוא פתרון אחר?
ולבסוף, בחור ובחורה שנמצאים באי נידח ונפשם יוצאת מרוב רצון, ואין שני עדים לקיומי, ואין עשרה לברכה, האם מותר לאשה לטבול בים ושיקימו בית נאמן בישראל עד שיבוא האנייה ותציל אותם או שלא?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/4/2005 15:38 |
|
| |
לצערי, דברי החתם סופר הוצגו כאן בצורה מעוותת, ועוד פלפלו בדבריו, בקושיות ותירוצים. בדברים כאלו שנוגעים לחמורי חמורות, היינו לשאלות של פקוח נפש, אסור להתייחס לדברי הלכה ולפסקי הלכות, כשיחת הנשים הזקנות, המוזרות בלבנה. יש לציין אליהם, לצטט אותם, ולהקפיד במסירת השקלא וטריא, והמסקנא (החת"ס מתיר לשלוח אותו נער שוטה למוסד של לא יהודים, ושלא יוכל לקבל שם אוכל כשר ... !) אלא שממליץ להמנע, היינו לחפש פתרונות אחרים. אין מדובר בשאלה חזיתית של אכילת דבר איסור מצד אחד וריפוי שוטה מצד אחר. אלא שם הייתה זו שאלה של מסירת נער יהודי שנחשב קרוב לשוטה, ושלדברי הרופאים היה לו סיכוי לשפר את מצבו על ידי טיפול במוסד מסויים שהיה בוינה, מוסד של אינם יהודים, להתחנך שם ולחיות שם, על כל המשתמע מכך, וזה אינו דבר פשוט כל עיקר.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2005 22:28 |
|
| |
מרן הפרופיסור 
|
|
|
|
| נשלח ב-31/3/2005 21:24 |
|
| |
השאלות העומדות כאן לדיון מהותניות מאין כמותן לעיקרי הדת ונפש מאמיניה. אלא, שנעשתה כאן תערובת לא נכונה בין סיטואציות שונות, שאין לכאורה קשר של ממש ביניהן.
הכותב מציג בתחילת דבריו דילמה מוסרית ואנושית מאין כמותה, בה איש או אשה מבקשים לשחרר את עצמם מסבל נפשי איום במחיר חיי עבירה.
הסיפא, מאידך גיסא, כבר מתארת אירוע של יום יום, בו
בני זוג השרויים יחד 'יוצאת נפשם מרוב רצון'.
אקדים ואומר, שבנידון זה, הניסוח של השאלה 'האם מותר' - אינו מוצלח. בכל מקרה לא עומדת על הפרק שאלת היתר קיום עבירה, אלא לכל היותר חריגה בתוך המסגרת ההלכתית, היונקת מהחוק האנורמטיבי של 'הלכה ואין מורין כן' שקיבל לגיטימציה הלכתית בנסיבות מסוימות. התנסחות זו פוטרת את הבעיה החברתית בה התחבט השואל, מאחר ואם ההיתר לא לובש אופי פורמאלי שוב אין לחשוש להשלכות חברתיות. זו גם סיבה מספקת, לדעתי, שלא לראות בפסקו הפומבי של החת"ס לאסור את רפואתו של חולה נפש בבעל חיים טמא, סוף פסוק.
ובכן, לגבי המקרה החותם, אין ספק שאין לאפשר לבני זוג לחיות חיי אישות גם אם 'נפשם יוצאת' זה לזו, והעובדה שהם מצויים באי בודד אינה מעלה ואינה מורידה. למקרה זה יפים דברי חז"ל על אודות פלטי בן ליש ש'נעץ חרב בינו לבינה'. הקילוס החז"לי לו זכה פלטי אינו מוכיח בהכרח שהוא נהג לפנים משורת הדין, אלא רק שהצליח לעמוד באומץ בנסיון שחייו העמידו לו. ההלכה עם כל גמישותה אינה מכירה במאוויים טבעיים כאפשרות לחתירת חתירה תחת הקאנון המקודש של הלכות אישות.
לא כן הדברים בנוגע למקרה הראשון שהעמיד השואל לפנינו. כאן, יסורי הנפש המררים את חייו של החולה מעמידים לפני פוסק ההלכה והוגה הרוח את השאלה הנוקבת שגם לה נגזרת הלכתית: מה הוא רצון הא-ל?
המושג 'רצון ה'' נזכר כמה פעמים לגבי ענינים של חומרה. זהו היסוד לנזירות המוכרת בשם 'נבל ברשות התורה'. רעיון זה נזכר גם ע"י ר' אלחנן וסרמן ב'קובץ שיעורים' כהיבט שיש להתחשב בו לגבי נסיבות שאין לגביהן איסור הלכתי מפורש. לדבריו, במכלול השיקולים ההלכתיים יש לפעמים להביא בחשבון את ההנחה שאין רצון ה' עולה בקנה אחד עם מעשה מסוים, ולפיכך יש לפרוש ממנו.
הוגן אפוא יהיה להשתמש במושג זה גם בשעה שחיי הזולת, ובעיקר איכות חייו, תלויים ועומדים על חוט השערה. אין ספק שהציווי המקראי 'וחי בהם' בפרשנות הרחבה שלו נאמרה גם לגבי מקרים מעין אלו. רצונו של הא-ל שבן אדם יחיה, וחיים משמעותם חיי שמחה, יצירה וסיפוק, כדבריו של הנשר הגדול בהלכ' רוצח על 'חיי בעלי חכמה'.
כל התנגשות בין האפשרות למצות את חיי איכות נורמטיביים, לבין חיי 'איסור' מחייבים את נסיגתו של האחרון (וזאת כאשר לא מדובר באיסור ערוה של ממש, דוגמת יחסים הומוסקסואלים או יחסי אישות עם נדה). ומשום כך, בחורה שמערכת זוגית חיונית לה לטעם חייה, היא אינה 'מטמאה עצמה בזרועות אהובה', אלא עושה הטוב והישר, ודאי בעיני אלהים גם אם לא בעיני אדם.
הקונפליקט העולה לפעמים בין תורה ומציאות החיים, עשוי למצוא את פתרונו גם בפשרה כזו, שהיא נעלית כמו החיים עצמם, ומי שלא משיג זאת מוטב שימשוך את ידיו משאלות שפיר ושליה, ובודאי משאלות שהנשמה תלוי בהן.
|
|
|
|
|
|
