שמירת מצוות ממניע אלוהי או חברתי

שלום לחברי הפורום "עצור כאן חושבים"

אני מקווה שהדיון יפרה את כל הצדדים ויביא ללבון העמדות והדעות.

היהדות האורתודוכסית כפי שמתגלמת ב – 2000 שנות ההיסטוריה הוא אורח חיים של קיום ההלכה כפי שבא לידי ביטוי בתלמוד. לכן נראה לי נכון לדון בהלכה שנקבעה לאורך הדורות, ומיושמת עד עצם היום, בשני היבטים:
א. האם מקורו אלהי, כפי שטוענים אנשי האמונה או שמא יצירה אנושית היא.
ב. הבסיס הערכי עליו מושתת ההלכה, כלומר השוואת המוסר האוניברסלי, הליברלי וההומני אל מול ההלכה (במודע איני מגדיר "מוסר יהודי" אלא הלכה).

נתחיל בנושא הראשון: האם ההלכה היא יצירה אלהית?

כדי למקד את הדיון אבהיר, שהדיון הוא אך ורק בפסקי ההלכה שהוסקו מהתלמוד, להוציא הלכות "שניתנו בסיני" ונשכחו, נעלמו או שהמסירה הייתה משובשת …., הסיבה למיקוד זה, משום שרצוני לדון בפרקטיקה המעשית קרי ההלכה בחיי היום יום, האם כאן ועכשיו רצון האלהים בא לידי ביטוי. דבר נוסף, יש הטוענים שאכן התלמוד הוא יצירה אנושית, אך אלהים הסמיכם לדון על פי דעתם, והאציל עליהם את רוחו מתוך הפסוק: "ועשית…ככל אשר יורוך…אשר יגידו לך ימין ושמאל", הסובר כך יצטרך להמתין להמשך הדיון משום שמודה הוא שהתלמוד יצרה אנושית היא.

הבדיקה והחקירה שלי, במשך שנים רבות, הניבה מסקנה ברורה: התלמוד הינו יצירה אנושית! ריבוי השגיאות הרב המופיע בתלמוד לא מותיר ספק במסקנה זו (בהנחה שאין ליחס לאלהים טעות), אביא באופן טלגרפי את רשימת הטעויות המרכזיות:

1. טהרת המשפחה - הלכות נידה מבוססות על ידע שגוי בגורמים למחזור האישה, חז"ל לא הכירו ולא ידעו את המבנה האנטומי של רחם האישה, וכך כתבו: "משל משלו חכמים באישה החדר והפרוזדור והעלייה דם החדר טמא נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור" (משנה מסכת נדה פרק ב משנה ה), אין מציאות של דם הבא "מהעלייה". דבר נוסף דם הווסת הוא דם מכה של קריעת נימי הרחם וההלכה קובעת שדם מכה טהור הוא.
2. לוח השנה – קביעת הזמנים והמועדים נקבע על פי הבנת חכמים את אורך השנה האסטרונומי. בתלמוד קבעו על פי אורך שנה של 365 יום ושש שעות (תקופת שמואל) ומאוחר יותר במאות ה – 11 או ה – 12 שינו וקבעו את אורך השנה ל – 365 יום וחמש שעות 997 חלקים ו –48 רגע (תקופת רב אדא) קביעה זו היא מלאכותית כדי להתאימה למחזור 19 השנים. והיא ארוכה מהשנה האסטרונומית ב – 6 דקות לערך).
3. כניסת השבת ויציאתה נקבעה על פי הבנה שהשמש נכנסת בעובי הרקיע במשך זמן של 4 מיל (72 דקות). חז"ל לא הכירו את מציאות סיבוב כדור הארץ על צירו.
4. הלכות טרפות נקבעו במקרים רבים על פי הבנה שגויה ברפואות בעלי חיים. כמו כן יחסו לחיות הטורפות ארס והטריפו בהמות לחינם.
5. סימני כשרות הדגים , כשרות הבהמה והחיה.

הרשימה עוד ארוכה, יתכן שאביא אותם בהמשך אם אצטרך להביאם לביסוס עמדתי.

דבר נוסף, כל המעיין בתלמוד בכל משאיו ומתניו רואה הוא מיד שהדיונים נובעים מתוך הבנתם האנושית של חכמי התלמוד ולא כקבלה מאלהים.
כמו כן הרמב"ם קובע ש - 13 מידות שהתורה נדרשת בהם היא כפי מה שנראה בעיניהם של חכמים שכך הוא הדין.

ירון ידען

סליחה מכותבי הפורום שאני מעלה מתהום הנשיה אשכול שסביר שלחלק מכם עדיף להשאיר אותו בתהום. אבל בגלל כפית הנסיבות (נסיעה לחו"ל, חסר מחשב עברי ועוד) נשארתי 'חייב' תשובה כאן.

ידען

הפנמתי היטב שהחברה החילונית דוגלת בערכים של שוויון, חרות וחופש. לכן אם היית שואל אותי אם 'לחזור בתשובה' לא הייתי מטיף לך לעשות כן אלא לנהוג כדברי מרטין בובר (בפרפרזה מהתלמוד) אנן בדידן ואתון בדידכון. (אני לא מכיר אותך אבל נדמה שהחזרה בתשובה הייתה טעות חייך.)

מצד שני מכוח הרעיון של אותה המליצה לא הייתי אומר לכל דוס להתחלן אלא לכל אחד להישאר ברקע שלו כל זמן שהוא חש שזה עוזר לו להתקדם. קשה לך לקבל את יתרונותיה של הקהילה החרדית הסגורה על פני כל חברה סגורה אחרת. חוץ ממה שמניתי למעלה והציטוט שאביא מטה מאיינשטיין, אוסיף על מעלת החברה הזו, תרגול לימוד הגמרא מילדות (לחרדי מהרקע ולא לבעל תשובה). זה מאפשר כניסה לחשיבה עתיקה על מנת לדלות ממנה פנינים שלא היו בני ביטוי בזמנו. הרעיונות מזוהים בין השורות כמודע תת-מילולי. (ראה אשכול שלי: מאמרי חז"ל תיאורטיים)

לסיכום אביא לך ציטוט מידען גדול:
'הסטנדרטים היהודיים (של שאיפה לדעת לשמה ואהבה כמעט פנטית לצדק ולחירות), מתבטאים בדברים קטנים כבגדולים, הם מועברים מהורים לצאצאים, הם נותנים גוון לשיח חברים ולשיפוטיהם, הם ממלאים את כתבי הדת, והם מעניקים לחיי הקהילה את חותמה האופייני' - אלברט איינשטיין, מיין וועלטבילד 1934

איינשטיין למרות ההכרה שלו בערכי מורשת היהדות לא רץ ליהפך לבעל תשובה. הוא הבין, שלא כמו הידען הנוכחי, שלא הכל 'שחור לבן'. ניתן לספוג אווירה יהודית גם בלי להשתייך לכל מעשי המצוות. מצד שני גם הבין שכדי לשמור על האווירה יש כאלה שזקוקים עדיין להישאר מחמת הרקע שלהם בחברה הקיצונית למרות הדגילה ליותר יושר ושוויון בחברה החילונית.

אביא במילותי כזב אחד מתוך "ילקוט הכזבים" (למי שאינו מצוי, ה"ילקוט שמעוני" של הפלמ"ח, נערך ע"י חיים חפר ודן בן אמוץ):

בני מהרשק, הוא בני הפוליטרוק, נודע כנואם בחסד שכוחו רב בשכנוע. פעם מצאו את פנקסו האישי וקראו מה שכתב לצורך הנאום. במקום אחד נאמר: כאן יש לצעוק, כי הטיעונים אינם משכנעים.

נראה לי שכך אתה, ירון, מחפה בהפגנת בטחון עצמי עד כדי זחיחות דעת על אמירות נבובות. לסכם כך את עמדותיהם של בני פלוגתך זה כבר מעבר לשטחיות. אבל מדוע כ"כ חשוב לך לומר משהו שלילי על כל אחד מהדוברים?
או אולי פשוט חשוב לך לסכם זאת ב"אין עם מי לדבר"? נשמע מוכר?

אני מרגיש בלתי מסוכם

ירון היקר

כשאני מתבונן בקורות האשכול הזה, אני מגיע למסקנה ובעקבותיה לשאלה.

המסקנה היא: האשכול לא מצא חן בעיניך, מפני שרצית לתמרן אותו בכיוון מסויים - ולא עלה בידך.

ולא עלה בידך, לא מפני שהתחמקו מלענות לך, אלא בגלל שענו לך ענינית, אלא שהתשובות לא מצאו חן בעיניך.

אם בתחום האסטרונומיה והרפואה - יש מומחים לנושא. (אני לא, ואני מכיר בכך שיש לי מה ללמוד ממואדיב וד"ר הלפרין, למשל).

אם בתחום הגמרא ולימוד הפשט - הרי יש כאן נכונות אינסופית לבדוק כל דבר. אבל נכונות לבדיקה אינסופית אין פירושה שכל הצעה תתקבל. למשל - הצעה בגנות חז"ל.

אם בתחום השינוי החברתי והשתנות ערכים - הרי זה נושא שמתחבטים בו בפורום. וגם כאן חוששני שלא מצאתי חידוש רב בדברים שהיו פה.

נכון, חברי הפורום, למשל אלו שציינת, לא מיהרו להסכים איתך. אך האם עלה בדעתך שזה מפני שיש להם דעה מנומקת בכיוון הפוך מזה שלך?

ראוי היה לפתח את הדיון, לדעתי, על הנחות יסוד. חשתי בחסרון בירור כזה. כמדומה שאיני היחיד.

הכלל היוצא מכל זה הוא שמי שמחליט מראש מה אמורה להיות התוצאה של הדיון, עלול להתאכזב בשעה שחבריו לשיח אינם מסכימים עימו.

(אני מכיר את התחושה הזו בעצמי, לא רק מהוירטואליה. כל מה שאני יכול לעשות, במקרים כאלו, זה לשנן לעצמי את דברי החכמה של פרקי אבות, "הן רשאין ולא אתה", ולנסות להסביר שוב...).

עד כאן המסקנה. ועתה אל השאלה:

האם יש טעם לפתוח בדיון שכביכול נועד לברר את האמת, אם יש למנהל הדיון דעה קבועה מראש בנושא כלשהו?

איני רוצה להביא דוגמא מאחרים. אביא דוגמא מעצמי. האם יש טעם לנהל איתי דיון כאשר יש לי מסקנות בנושאים שונים, שמבוססות על ראיות או שיקולים כלשהם? איתי ועם כל אדם?

והאם היומרה ליושר אינטלקטואלי אינה אלא יומרת שווא?

ובכן, סבורני שלא.

אני סבור שכולנו, כל בני האדם, יש לנו פתיחות עד רמה מסויימת. ממילא, מאותה רמה ואילך, מתחילה הסגירות. הנעילות. יש דברים שאינם עומדים אף פעם, או כמעט אף פעם, לדיון.

אבל עד שמגיעים לנקודה הזו, יש ויש טעם לדון. מלבד זה, אנו מתעשרים ומחכימים בשעה שאנו משוים דעותינו לשל אחרים.

למשל, יש לי ספקות רבים בנוגע לקבלה. אבל למדתי כמה דברים בקשר לנושא הכללי הזה בזמן שאני כותב וקורא כאן, בפורום. זה לא שינה את דעתי מכל וכל, אבל זה לימד אותי שהתמונה מורכבת מכפי שחשבתי.

אני משער שכולנו לומדים משהו מדיונים.

לפיכך, אכזבתך תמוהה בעיני. אם ברמת המסקנה, הרי כולם מקיימים כאן בעצמם "אנו רשאים", כי השכל הוא אוטונומי. ואם ברמת המתודולוגיה, איך יכול החי להכחיש את החי, כאשר הכותבים כאן מוכנים (טוב, ברובם) לבחון כל נושא לגופו?



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ירון,
בעתונות הדתית אין מדורי רכילות.