הלכה שפג תוקפה ("מחזי כיוהרא")

הלכה שנעלמה, היא הלכת "מיחזי כיוהרא", לפי הלכה זו, המופיעה במקורות רבים, אדם המקיים מצווה שפטרו אותו מקיומה, או מקיים מצווה בצורה מחמירה יותר, ממה שנדרש ממנו מעיקר ההלכה, היה נחשב למתגאה ולהדיוט, ("תני חזקיה כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט". תלמוד ירושלמי, ברכות פרק ב הלכה ט. שבת פרק א הלכה ב).

"חתן אם רצה לקרות קריאת שמע לילה הראשון קורא. רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול". (משנה מסכת ברכות פרק ב משנה ח).

"לא כל הרוצה ליטול את השם יטול - אם לא הוחזק חכם ופרוש בשאר דברים, אין [זה] אלא גאוה, שמראה בעצמו שיכול לכוין לבו, ...מיחזי יותר כיוהרא, שמראה עצמו שהוא מכוין בכל שעה, אלא השתא משום דטריד במצוה". (ר' עובדיה מברטנורא. משנה שם).

לאיסור קיום מצווה מפני שקיומה "מיחזי כיוהרא", ניתנו מספר טעמים. ראו פרופ' יהודה לוי, "חומרות משובחות, הדיוטיות ואפיקורסיות", המעיין, כרך יח (תשל"ח), גליון ב, עמ' 22, לטעמים אלה אין כיום כל משמעות, וכל מ***נון מחמיר יותר מראשונים רבים.

שאלתי היא:

מתי ולמה "נשכחה" הלכה זו?

האם היא "נשכחה", מפני שמסגרת "הקהילה" התמוטטה, וגרמה לכך, שאין כל משמעות למסורת ההלכתית?

או אולי בגלל הדרך בה פוסקים הלכה כהיום:

מגישים ל"פוסק גדול", רשימה של 50 שאלות. שכל שאלה היא בת מספר מלים. והפוסק עונה עליהן בתשובות של מלה אחת:

מותר, אסור, ספק, אולי.

תוקן על ידי לינקזעצער ב- 21/06/2009 21:56:40

"מודל השוק וההקצנה הדתית

העיוות [ניגוד לרצון השם] שבהחמרה (ווטו1)
http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=825224

_________________

בברכה

נעצור את הדיון הזה לעת עתה.

"גם אסכים אתך, אם ברצונך לומר שבסיפור רב יסא ורבי שמואל בר רב יצחק, המובא בירושלמי במסכת שבת, (פרק א הלכה ב), אין קשר בין "הדיוטות" ויוהרא".

זה אותו סיפור, זה פשוט מקבילה, אז למה "פה" אתה מסכים איתי ו"שם" לא ?

באבא


מהי כוונתך?

אם ברצונך לומר שהיו ראשונים שלא ראו את התלמוד הירושלמי, אסכים אתך,

גם אסכים אתך, אם ברצונך לומר שבסיפור רב יסא ורבי שמואל בר רב יצחק, המובא בירושלמי במסכת שבת, (פרק א הלכה ב), אין קשר בין "הדיוטות" ויוהרא.

אך אין ספק אצלי, שהסיפור כפי שהוא מובא במסכת ברכות, כן קשור ליוהרא.

גם אין ספק אצלי, שהראבי"ה ראה או ידע את הירושלמי בברכות, שהרי הוא העתיקו בשלמותו ובלשונו, בראבי"ה ח"ב - מסכת מגילה סימן תקצז ד"ה ונראה בעיני, כ"וזה לשון הירושלמי", ותלה את ההדיוטות ביוהרא:

"ואם תאמר הא אמרינן בירושלמי: "כל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט", תריץ, היינו דוקא במילי דיוהרא. וזה לשון הירושלמי,… והשיב לו רבי שמואל אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה בחכם דליכא יוהרא כמו מעשה דרבן גמליאל ואיהו נמי ליכא ביה יוהרא שעמד להתפלל, והא מצי לכווני, ותו דכולי עלמא מצלי, ואף על פי שהפסיק ליכא יוהרא", ... נראה לי משום דחכם היה, דליכא יוהרא לכולי עלמא, כדתנן בפרק מקום שנהגו ובכל מקום תלמידי חכמים בטילים"... "וכן מוכח הך דמקום שנהגו, ובכמה מקומות מוכח שהיו חכמים מחמירים על עצמם, כדתניא בפרק מי שמתו מעשה ברבי יהודה בן בתירה שראה קרי וכו' עד וירד וטבל כו' עד אף על פי שאני מיקל על אחרים מחמיר אני על עצמי, ובכמה דוכתי אמרינן אדם חשוב שאני, ולא הוי יוהרא".

שאלת: והרי רב שמואל היה ת"ח, ולמה היה אסור לו להפסיק בסעודתו ולהתפלל?

מה שאלה היא זו?

גם החכמים ככלל, לא נהגו להמחמיר, אף שהיה מותר להם להחמיר, ומה"הצטדקויותיהם" של החכמים ש"נתפסו על חם", בחומרות).

אף החכמים שהחמירו, לא החמירו בפני אחרים, (חכמים או הדיוטות), ואולי לכן גם רב יסא שעמו אכל בפני אחרים, לא הפסיק את אכילתו, ור' מיישא שהבחין "מן הצד" בהפסקתו, שאל אותו : למה הפסקת?


זה מה שנראה לי, לענ"ד.


שבת שלום.

בארא

<"לא הבנת, כפי הנראה נתכוון jid לומר, כי אף שאמרו בברכות שמתפללים שלא להכשל ולומר על טהור טמא, אבל למה להתוודות על זה? בסך הכל החמיר! ועל זה באה התשובה וכו'">

ידעת את מה שהוא התכווין לומר, אך לא הבנת את מה שכתבתי.

כשלא ראיתי בדברי זיד כל התייחסות לנאמר במסכת ברכות, ציינתי שגם מהנאמר שם ניתן להבין, שלטמא טהור הוא דבר שאינו "הגון", ומכאן הווידוי עליו.

האומר על טהור טמא, אם הוא במזיד, הרי הוא גוזל את חברו, שהרי מפסידו. ראה פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת שופטים דף לב עמוד א:

"האומר על טהור טמא ועל טמא טהור עובר משום לא תגזול"


ואם האמירה היא בטעות, הרי לפנינו הוכחה שהוא פוסק מבלי לדעת מהי ההלכה, והדומה לו בירושלמי, עבודה זרה פרק ב הלכה ט:

"אחוי ליה הדא סלפיתא אמר ליה: כזה מהו? אמר ליה: טמא! אמר ליה: לא ביש לי דאמרת על טהור טמא, אלא סופך דאמר על טמא טהור". ("שלפוחית אחת הראה לו, ושל דג טהור היה. אמר לו: טמא! אמר לו: מתוך שאין אתה בקי, וסומך על עצמך, סופך שתאמר על טמא טהור". פני משה שם).





תוקן על ידי - נישטאיך - 07/04/2005 11:18:45

עם כל הכבוד למקורות שהבאת, הם לא עושים עליי הרבה רושם, ונראה לי שאפשר למקד את המחלוקת בינינו.

המפתח להבנת דברי הירושלמי נמצא לדעתי במעשה עם רבי יסא ורבי שמואל בר יצחק, מבחינתך טעם הדבר הוא משום יוהרא ולכן אתה רוצה ל(לדחוק - לדעתי) לפרש גם את המעשה הנ"ל משום גאווה, לי לא נראה כן, ולדעתי הדבר קשור גם לשיטת הירושלמי "לא דייך מה שאסרה לך התורה שאתה מבקש לאסור על עצמך דברים אחרים" (ציטוט לא מדוייק).

ולכן עדיף שנתמקד במעשה הזה מכיון שאפשר להכריע ממנו את משמעות הדברים. זאת גם הסיבה שאני לא מקבל את שטף המקורות הזה שהבאת מכיון שאני מטיל ספק עד כמה הם עיינו בדברי הירושלמי על אתר (אם בכלל), ולדוגמא דברי היד מלאכי שהבאת.

אתה כותב:"בזמנם היתה המדיניות המקובלת על הציבור הרחב, שלא ל"החמיר", ורק בעלי המדריגה" היו אלה שהחמירו, ולכן,שכל מי שנראה לציבור כמחמיר במצוות, היה נחשב "אוטומטית" ל"בעל מדריגה", וכדי למנוע ממי שאינו מחמיר "קבוע", להיחשב כ"מחמיר", "מיחשב כיוהרא", נאסר ע"י חכמים, להחמיר רק במצוות "בודדות", ומי שהחמיר במצוות בודדות, היה נקרא הדיוט".
ממה שהירושלמי אומר "כנישתא עלייתה", אפשר אולי להבין שזה לא היה בפרהסיא, אבל אני לא בטוח לגמרי בפירוש הזה.
האם אתה סובר שרבי יסא לא החשיב את רבי שמואל בר יצחק כ"בעל מדרגה" ?
אתה יכול להסביר לי את מהלך הדברים:
"א"ל והא תנינן חתן פטור חתן אם רוצה. א"ל ולא דר"ג היא. א"ל יכיל אנא פתר כר"ג דר"ג אמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים" ?

בס"ד כאשר אדם מחמיר היכן שהתורה התירה סופו להתיר את האסור .

הבאבא_תור


<"אתה מסכים איתי שהטעם ל"כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" שהוא לא משום גאווה ?">

כן ולא.

כתבתי:

"לשאלה זו התכוונתי באשכולי, בעבר היה אסור להיות יותר מדי צדיק",

בזמנם היתה המדיניות המקובלת על הציבור הרחב, שלא ל"החמיר", ורק בעלי המדריגה" היו אלה שהחמירו, ולכן, שכל מי שנראה לציבור כמחמיר במצוות, היה נחשב "אוטומטית" ל"בעל מדריגה", וכדי למנוע ממי שאינו מחמיר "קבוע", להיחשב כ"מחמיר", "מיחשב כיוהרא", נאסר ע"י חכמים, להחמיר רק במצוות "בודדות", ומי שהחמיר במצוות בודדות, היה נקרא הדיוט.

אחד מהמון העם, לא חכם. (ראה שטמ"ק לב"מ דף קד עמוד א: "דורש לשון הדיוט".


את הקשר בין "יוהרא" ל"הדיוטות", מצאתי במקורות רבים בדברי הראבי"ה, ואצל אחרים:

"המאחרים לקרא ק"ש ולהתפלל בלילה ת"ע מיחזי כיוהרא, שכל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט, כדאיתא בירושלמי דמכילתין פ"ב . אך למי שהורגלו בפרישות גם בשאר דברים לדידהו לא מיחזי כיוהרא". (ראבי"ה ח"א - מסכת ברכות סימן א).

"ונ"ל דבכל מילי שליכא למיחש ליוהרא, אע"ג דפטור, או כגון נשים שפטורות מן הסוכה, ומכל מצות עשה שהזמן גרמא, לא שייך בהו למימר הא דתניא:כל העושה דבר ואין צריך נקרא הדיוט, דהכ[א] נקבע אמילי דיוהרא בירושלמי". (ראבי"ה ח"א - מסכת ברכות סימן נו).

"וסיים בספר חפץ, וכל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט. בדבר זה איני רואה דבריו, ולא שייכא הך מילתא למימר אלא במידי דיוהרא, כאשר בררתי בספר זה בסוף מגילה". (ראבי"ה ח"ב - מסכת ראש השנה סימן תקלז).

"אפילו רבן שמעון בן גמליאל לא פליג עלייהו, אלא משום דאנן סהדי דלא מצי מכוון, ולא שייך יוהרא אלא היכא דמשנה משאר בני אדם. ואף על פי שכל הנשים פטורין, הרי נמי כל החתנים פטורים, ואפילו הכי לא הוי יוהרא. ואין לדחות התם אין כל החתנים קמן. ואם תאמר: הא אמרינן בירושלמי כל העושה דבר ואינו צריך נקרא הדיוט, תריץ, היינו דוקא במילי דיוהרא". (ראבי"ה ח"ב - מסכת מגילה סימן תקצז).

"דלא שייך בזה לומר אם החמיר ע"ע נקרא הדיוט. דההיא מיירי בירושלמי פ"ב דברכות גבי חתן דפטור מק"ש לילה הראשון,ואם קרא מחזי כיוהרא. ולכך נקרא הדיוט". (אור זרוע ח"א - הלכות תפילין סימן תקמג).


ואילו במקורות אחרים מצאתי, במפורש, שסיבת ה"הדיוטות" היא, ההקפדה על עשיית "מצווה", שאינה מצווה כלל:

"לא להכי לא מוקי לה בשירטטן דלא היו רגילין.ושטות ובורות הוא לשרטט תפילין דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". (ספר הישר לר"ת (חלק החידושים) סימן קד, והשווה תוספות, מנחות דף לב עמוד ב, בד"ה "הא מורידין עושין והא בעיא שרטוט").

"ומי שאומר מדת חסידות היתה להם אין שומעין לו,[אדום]שכל שלא תקנו חכמים אין העושה אותו נקרא חסיד, אלא הדיוט כדאמרינן בירושלמי כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט" , (הרמב"ן, גיטין דף לו עמוד א).

"אבל העושה מאליו מצוות שלא צותה בהם תורה כלל זו היא שאמרו כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט". (הריטב"א קידושין דף לא עמוד א).


החיד"א, (ברכי יוסף, אורח חיים סימן לב ס"ק ב), מביא בשם ה"יד מלאכי", (ח"ג כללי הדינים סי' שכ"ד), התנייה לי"יוהרא":

"כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, היינו דוקא כשעושה אותו ליוהרא ולבטל דברי חברו, אבל כשעושה לשם שמים אז יש לו שכר... וקרובים דבריו למ"ש הרב שבות יעקב בח"ב סי' מ"ד, שכתב, דה"ד בפרהסיא דמיחזי כיוהרא, אבל בצנעה רשאי להחמיר. ... ואנא נפשאי כתבית שם דלא משמע הכי מלשון הפוסקים, אלא אפילו עושה והוא באחד, הדיוט מיקרי, ולאו מטעם יוהרא נגעו בה. וכן נראה דאפילו עושה לשם שמים, זה שמו אשר יקראו הדיוט.

והוא מוסיף:

"אמנם השתא חזינא להמרדכי בריש ברכות שכתב דהמחמיר לקרות ק"ש בלילה מיחזי כיוהרא, שכל העושה דבר שאינו צריך לעשות נקרא הדיוט, אא"כ הורגל בפרישות בשאר דברים, עכ"ל. ומזה יש סעד למ"ש הרבנים הנזכרים, דהא דנקרא הדיוט היינו משום יוהרא. אבל אין משמע כן מדברי שאר פוסקים. גם מדברי המרדכי למדנו דאם הורגל בפרישות בשאר דברים אינו נקרא הדיוט, ויכול להחמיר. ובזה תנוח דעתנו ... דזימנין אמרי נקרא הדיוט, וזימנין מצינו כמה חומרות, די"ל דלמאן דנקיט חומריה מתנייתא והוא נוהג תדיר בפרישות שרי ליה להחמיר, אבל מי שאינו נוהג בפרישות נקרא הדיוט".

סיכום:

כן ולא.


<"לי נראה שזה קשור למהות המצוות">

לדברי הקרבן העדה והפני משה, כוונת הירושלמי ("א"ל יכיל אנא פתיר לה כרבן גמליאל דאמר איני שומע לכם לבטל ממני מלכות שמים שעה אחת"), היא לחלק בין תפלה לק"ש, ששונה ק"ש שיש בה קבלת מלכות שמים ולכן מותר להחמיר על עצמו.


<"כשאמרתי "מוכח שהטעם במקרה השני הוא לא משום גאווה", התכוונתי למעשה עם רבי יסא ורבי שמואל בר יצחק">


ואילו לי נראה שהטעם במקרה זה הוא כן משום "יוהרא".

להבנת רבי מיישא, הלכה שנאמר בה ש"לא צריך", ואין בה התנייה של "אם רוצה", אסור לעשותה, מפני שמיחזי כיוהרא.

היוהרא:

אולי: יותר "דתי" מאחרים, היושבים אתו, והמקיימים את דברי חז"ל. (ובלחוד דלא יבזה חורנין. ירושלמי שם, ובפני משה).

והרי רבי יסא שישב ואכל אתו, לא הפסיק לתפילה.

ואולי: יותר "דתי" מחז"ל, שלא התנו את החיוב ב"אם רוצה".


<"יש לציין גם שבירושלמי נוסח התפילה לפני הלימוד מובא "קצת" בשינוי">

צדקת.

וכך הוא גם בתפילת היציאה.

ניטשאיך

כתבתי על חלק מתוך דבריך ואתך הסליחה אם זה הפריע לרצף
ואם השאלה ב? היא על השיר sorry אבל זו דרכי.

נישט
לא הבנת, כפי הנראה נתכוון jid לומר, כי אף שאמרו בברכות שמתפללים שלא להכשל ולומר על טהור טמא, אבל למה להתוודות על זה? בסך הכל החמיר! ועל זה באה התשובה וכו'.

אולי גם נטיה זו נובעת מהתפיסה הכללית של ירידת הדורות.
אין לנו כח לפסוק נגד שום דעה, חומרה ומנהג חסידות של הדורות הקודמים, ולכן אם אנו מאמצים את כל החומרות, אנו רק מראים עד כמה אנו ענווים ושפלים, ותו לא מיחזי כיוהרא.

"לשאלה זו התכוונתי באשכולי, בעבר היה אסור להיות "יותר מדי צדיק", שלא ככיום".

לא הבנתי אותך, אתה מסכים איתי שהטעם ל "כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט" שהוא לא משום גאווה ?
לי נראה שזה קשור למהות המצוות...

כשאמרתי "מוכח שהטעם במקרה השני הוא לא משום גאווה" התכוונתי למעשה עם רבי יסא ורבי שמואל בר יצחק.

יש לציין גם שבירושלמי נוסח התפילה לפני הלימוד מובא "קצת" בשינוי:
"בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שלא אקפיד כנגד חבירי ולא חבירי יקפידו כנגדי שלא נטמא את הטהור ולא נטהר את הטמא שלא נאסור את המותר ולא נתיר את האסור ונמצאתי מתבייש לעולם הזה ולעולם הבא ".

jid_613

ה<"ראיתי בספר צדקת הצדיק בשם החת"ס, בענין שבוידוי שאומרים בסליחות כתוב "את אשר טיהרת טימאתי ואת אשר טימאת טיהרתי">

ראיתי בברכות דף כח, ב:

"ת"ר: בכניסתו מהו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלהי שלא יארע דבר תקלה על ידי ולא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא...".