| נשלח ב-4/4/2005 14:59 |
 |
| |
האם ועד כמה נדחה גזל מפני פיקוח נפש?
באשכול סמוך,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1333629
הזכיר קוני את דעת הירושלמי ועוד [הראשונים סוברים שכן היא גם דעת רבי מאיר אפילו לפי האוקימתא שלפי שאר הדיעות בבבלי מדובר שאסור להציל כשאינו רוצה לשלם] וע"ז טען צ'וטנג בצורה פסקנית: "א"א לומר שגניבה אינה נדחית מפני פק"נ."
ע"ז השיב דגים בין היתר: "גם לפי חוקי המדינה האזרחיים, גניבה אינה דוחה פקוח נפש! עובדה שהחוק אינו מתיר לקחת רכוש של אדם למען הצלת אדם אחר! מצד אחר, כוחות הצלה רשמים רשאים לפגוע ברכוש כדי להציל, משריפה או מהתמוטטות, או לפקח את הגל. אך ספק אם למגן דוד אדום או לבית חולים יהיה מותר ליטול רכוש של אדם כדי לממן הצלה של אדם אחר ומאי שנא?"
ושוב כתב צ'וטנג: "איני חייב לתת כל כספי בכדי להציל חייו של אדם אחר. משא"כ יש לי את הזכות לקחת כל כספו של מישהו אחר בכדי להציל את עצמי. (מה שדנו בב"ק הוא אם יש חיוב חזרה, לא על עצם הלקיחה.)"
והנה מה שהכנתי לכתוב שם אך כדי לא לפגוע בנושא המיוחד לאשכול ההוא [על לא תסור במקום פקו"נ], פתחתי אשכול זה.
צ'וטנג,
תגובתך היא טבעית כאשר נקלעים לראשונה בהלכה זו שאין גזל נדחה מפני פק"נ, אך השאלה היא כללית כמה מותר לאדם לפגוע בזולתו כדי להציל את חייו? נגיד שכדי להציל עצמו יצטרך אדם לרושש את זולתו מחיים עשירים לחיים של אביון מרוד, האם גם אז תטען ש"אי אפשר"? דווקא ב"היגיון יבש", למה שתקרא לזה "קושיא", שמאיזה זכות יותר לאדם לפגוע בזולתו. ולטעמיך בשו"ע נפסק ע"פ הראשונים שמותר דווקא אם בדעתו לשלם ומה אם לרש אין כל? ימות לדעתך?
מה שכתבת בהודעתך האחרונה שם אינו כפי הגמ' ב"ק שאינה מזכירה מאומה מהחזרה אלא קובעת בפשטות "אסור להציל עצמו בממונו של חברו" וראה הנידון שם המוכיח את זה.
יש טוענים שמהתפתחות והתהפכות הלכה זו [שאין פיק"נ דוחה גזל] מהירושלמי לבבלי ולהלכה, עדות להתפתחות ההלכה לפי התפתחות הרגישות לחיי הזולת.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2008 23:46 |
|
| |
אפיקבנגב: הזכות לרכוש- או האם הצלת חייך קודמת לרכושו של אדם אחר?
המהלך הלוגי:
ה' שם אותך בעולם.
בשעת נתינת התורה, היתה לו ידיעה לגבי הסיטואציות העתידיות בהן תתקל (הרי קיומו וידיעתו הם מעבר לקיום הפיסי ולכן מעבר לזמן)
הוא נתן לך הוראה "לא תגנוב", נכון?
אז מה אתה גונב/שודד?
לכאורה היה צריך להוסיף את זה ל"יהרג ובל יעבור".
אני מצידי חושב שזה יהרג ובל יעבור, ולדעתי זה נכנס להגדרה של שפיכות דמים (לא לחינם דמים משמשים גם לציין כסף, וגם לציין את הנפש, לפחות לגבי בע"ח)
מדוע אני חושב ככה?
ובכן, האקסיומה העיקרית שעיסוקה בפוליטיקה (ז"א ביחסים בין בן-אדם לחברו) שאני מקבל את נכונותה, היא הטענה שחייו של אדם שייכים לו, ולא לשום אדם אחר, ולא לשום קבוצת בני אדם (גדולה ככל שתהיה)
מכאן נובע שגם מה שאדם עושה שייך לו (הרי "חייו" מורכבים מאוסף של מעשים בכל רגע ורגע)
ומכאן נובע שגם התוצרים של מעשיו שייכים לו.
לכן, אם לא קיבלת את זכותו על רכושו בצורה מוחלטת, הרי בעצם לא קיבלת את הטענה שחייו שייכים לו. (זאת אומרת שלא קיבלת את זכותו לחיים)
1. הזכות לחיים מרומזת בהימנעות משפיכות דמים, ובכך שגם אם תושבי עיר שלמה עומדים בסיכון, אין מוסרים אדם בשעת מצור (גם אם האויבים מבטיחים לסגת במידה ואותו האיש ימסר לידיהם)
מכאן אני חושב שאפשר ללמוד שגם חז"ל הכירו בכך שחייו של אדם שייכים לו, ושאין הקרבת קורבנות אדם בעד שום ערך.
2. יתכן שהזכות לרכוש מרומזת בכך שממונם של תלמידי חכמים חביב עליהם מגופם.
3. אשמח לקרוא טיעונים בעד ונגד הזכות לחיים והזכות לרכוש (אני טוען שהם אותו הדבר).
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2005 12:29 |
|
| |
ואם תשאל: מדוע יש הבדל כל-כך גדול בין רוצחים לגנבים? התשובה: כפי שכתבתי, משום שחיים אי-אפשר להחזיר, בניגוד לכסף; ולכן, מי שלוקח חיים מראה בכך על אכזריות או על רשלנות פושעת, והארץ חייבת להקיא אותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2005 22:18 |
|
| |
גם_וגם: התייחסתי אך ורק להריגה שנזכרה בדבריך בראש העמוד: "אדם ששורו הרג מישהו". על הריגה כזאת בהחלט אפשר לכפר בכסף.
על הריגה בידיים (במזיד או בשוגג) באמת אי אפשר לכפר בכסף, אבל זה לא בגלל ערכם האינסופי של החיים, אלא בגלל שהארץ לא יכולה לסבול את הרוצחים, כמו שנאמר "הדם הוא יחניף את הארץ". כדי לשמור על הארץ, חייבים לטהר אותה מרוצחים.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2005 15:49 |
|
| |
אראל,
לא - אומר שוב: לא - ניתן לכפר על הריגה בכסף. וכי אינך מכיר פסוקים כמו "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם", "ולארץ לא יכופר על הדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו", "ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש", "לא תקח כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות", "ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת"?
תוקן על ידי - גם_וגם - 28/11/2005 15:52:05
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2005 15:28 |
|
| |
מציץ_ונפגע: "חוב זה מוטל על כל שבידו לתת ואין האחד מחוייב לתת יותר מחלקו בגלל זה שהאחרים אינם נותנים את חלקם" - ואיך בדיוק נקבע "חלקו"? הרי גם אם כולם יתרמו את כל רכושם וזמנם למחקר רפואי, תמיד יוכלו לפתח תרופות נוספות וטיפולים נוספים להצלת חיים, כך שגם חלקו של כל אחד ואחד גדול לפחות כמו כל רכושו.
"גם לשיטתך שהערך נמדד בכסף אין אדם מחוייב לתת כל רכושו גם כאשר רכושו שווה פחות מהערך הזה" - לשיטתי הוא חייב לתת, כי כאשר רכושו שווה פחות מערך זה, הניצול יוכל להחזיר, כך שזו למעשה הלוואה.
עצם העובדה שאפשר לכפר על הריגה בכסף מראה שיש מקום להשוואה ביניהם. אך מעבר לעניין הכופר, יש מאמרים נוספים שמלמדים שאפשר להשוות בין רכוש לבין חיים, כמו "עני חשוב כמת", ו"צדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם".
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2005 11:11 |
|
| |
ד"ר הלפרין
ייש"כ , לא ידעתי על התשובה הזאת והטענה שעוני חשוב כמוות ולכן פטורים. אבל כמדומה לי שראיתי תשובה קצרה של הגרש"ז שבו (אם זכרוני אינו מטעני) הוא מביא את סברתו של ר' ישראל סלנטר שמכיוון שיש עוד שמחוייבים בדבר , אין כל אחד מחוייב לתת יותר מכדי חלקו בגלל זה שהאחרים אינם נותנים חלקם.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2005 11:05 |
|
| |
מציץ ונפגע,
לשאלתך, ראה להלן את דעת החפץ חיים לעומת דעתם של הרב יצחק זילברשטיין וחותנו – הגרי"ש אלישיב:
שאלה:
עד כמה חייב אדם לתרום מרכושו כדי להציל את הזולת?
תשובה:
ב"אהבת חסד" פרק כ' סעיף ב' נאמר וז"ל:
"הא דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש, נראה דמיירי באופן שאינו נוגע לפקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש, כגון שהשבוי עומד למות, או הרעב יכול לבא לידי סכנה, על ידי רעבונו, אין שייך בזה שיעור "חומש", ולא אמרו בב"מ ס"ב, רק דחייו קודמים לחיי חברו, אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו". עכ"ל. וכך כתב בשו"ת "זרע אמת" (ח"ב נ"א, הביאו "דרכי תשובה" יור"ד קנ"ז נ"ז) וז"ל : "לכאורה נראה דכל הון ביתו מחויב האב ליתן, ולא יעבור על לאו. "דלא תעמוד על דם רעך" דקיי"ל דאם יכול להציל בכל מה שיש לו, חייב ליתן, ולא יעבור על לא תעשה..." עכ"ל.
אולם מאידך צידד המהרש"ם (ח"ה סימן נ"ד) דאין אדם חייב להוציא כל רכושו כדי להציל את חברו ממות. וטעמו הוא שהרי כתב הראב"ד (מובא בר"ן על הרי"ף במסכת סוכה פ"ג, ובב"י או"ח תרנ"ו) דלכן אין צריך לבזבז על מצות עשה יותר מחומש, כדי שאל יבא לידי עוני, והעוני נחשב כמיתה. אמנם על מצות לא תעשה אסור לעבור נגד השי"ת, והוא חייב למסור כל אשר לו, אבל לעבור על התורה בשב ואל תעשה, יש לומר, כיון שהעוני נחשב כמיתה קצת, לכן פטור.
נימוק נוסף כתב המהרש"ם עפי"ד חז"ל בעירובין מ"א: "עניות מעבירה את האדם על דעת קונו", ואם כן הוי בכלל מה שאמרו חז"ל חלל עליו שבת אחת, כדי שתשמור שבתות הרבה. וכעין זה כתב ה"פתחי תשובה" יור"ד קנ"ז ד' בשם "חומת ירושלים" קצ"ו שמוטב להתבטל ממצוה אחת כדי שהעניות לא תעבירנו על דעת קונו, ויוכל לקיים מצוות הרבה.
גם ה"תורה תמימה" (פרשת ויצא אות כ"ג) תמה על הרמ"א ביור"ד קנ"ז הסובר דעל לא-תעשה חייב אדם לבזבז כל ממונו, הרי מבואר במכילתא "בשלח" על הפסוק "להמית אותי ואת מקני בצמא", השוו בהמתן לגופן. מכאן אמרו : בהמתו של אדם הוא חייו. והמג"א רמ"ח ט"ז כתב שאם חושש אדם שיקחו ליסטים את בהמתו או כל ממונו, ולא יהיה לו במה להחיות נפשו, הוי כפקוח נפש שדוחה שבת. עיי"ש.
גם בספר "הליכות אליהו" לגר"א פיינשטיין סימן ל"ג כתב שברמב"ם בפירוש המשניות תחלת פאה כתוב כשאדם יראה שבויים חייב לפדותם, אבל אם יצטרך לתת להם יותר מן החומש, יתן רק חמישית ויסתלק מלתת עוד, אף שמבואר ברמב"ם (הלכות מעשר עני פ"ז) שפדיון שבויים הוי בכלל פיקוח נפש. הרי מבואר דאין אדם חייב לתת יותר מחומש אף במקום פקוח נפש. ויש לצרף לזה מה שכתב הגר"א ביור"ד קנ"ז דלדעת מהרי"ו אין אדם חייב לבזבז יותר מחומש עבור לא תעשה. יעו"ש.
גם ממו"ח הגאון רי"ש אלישיב שליט"א שמעתי שאין אדם חייב ליתן יותר מחומש נכסיו להצלת נפש מישראל. וטעמו הוא שמקור החיוב להציל נפש הוא מהפסוק "והשבותו לו" שבא לרבות השבת גופו. אם כן כשם שעבור מצות השבת אבידה אין אדם חייב להוציא כל ממונו, כך עבור הצלת חיי חברו.
ובמסכת סנהדרין ע"ג. מקשה הגמרא, למה לי קרא ד"לא תעמוד על דם רעך" תיפוק ליה ממצות "והשבותו לו" ? משיבה הגמ', שאלו היה נאמר רק "והשבותו לו" היינו למדים שחייב להציל בגופו, אבל לא לשכור אחרים שיצילו, קא משמע לן שחייב גם לשכור אחרים. אם כן שמענו רק שחייבים לטרוח ולשכור אחרים שיצילו, אבל לא שמענו על יתרה מזו שיהיה חייב להוציא כל ממונו להציל נפש מישראל. ומה שהוכיח ה"אהבת חסד" ממסכת ב"מ ס"ב. שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן, מגיע לישוב, דרש בן פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא ר' עקיבא ולימד "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ"ה) חייך קודמים לחיי חברך. והוכיח ה"אהבת חסד" שלולא גילתה לנו התורה וחי אחיך עמך היינו אומרים שישתו שניהם, וימותו ואל יראו אחד במיתת חברו, באה התורה וגילתה לנו, שעד כדי כך שיתן את המים וימות, לא חייב - אבל לתת ממונו חייב ליתן. ולכאורה ראיה זו אלימתא היא.
השיב על כך מו"ח שליט"א, שדרשת בן פטורא היא לא מסברא, אלא שדורש הוא כך את ה"וחי אחיך עמך" שחייב להשתתף בחלוקת המים עם חברו, וכמבואר בספרא שבן פטורא דרש כך מהפסוק. אם כן לדידן שאין אנו דורשים כך, אלא דורשים אנו שחייך קודמים לחיי חברך, לא רק גוף החיים קודמים אלא גם רכושו, מאחר והעוני נחשב כעין מיתה, ולכן פטור לתת יותר מחומש. כיון שיסוד המצוה להציל חיי חברו נלמדת מהשבת אבידה, ומתוך כך סובר מו"ח שליט"א שאין חיוב על ההורים למכור דירתם ורכושם כדי להציל את ילדם, גם כשהוא יחיד ויקר מאד. אמנם מדין צדקה חייבים ההורים להוציא עבור בנם יותר מאדם אחר וכמו שיבואר להלן. אבל לא חייבים למוטט את עצמם ואת רכושם, ולהגיע למצב עוני שהוא "כעין מות", דחייהם קודמים.
מקור:
שם המאמר: משאבים מוגבלים שיקולים כספיים בהצלת חיי אדם - שו"ת
מחבר:הרב יצחק זילברשטיין
פורסם בספר אסיא ט', עמ' 39-46 (אסיא נה, עמ' 46-53)
קישור:
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA9/R0091039.asp
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2005 19:52 |
|
| |
אראל סג"ל
ראשית כל , מנין ברור לך שאין התורה מחייבת לאדם לתת כל אשר לו כדי להציל את חבירו? האחרונים נתקשו בזה והתשובה על כך (כמדומה לי בשם ר' ישראל סלנטר) , שחוב זה מוטל על כל שבידו לתת ואין האחד מחוייב לתת יותר מחלקו בגלל זה שהאחרים אינם נותנים את חלקם. אבל אין הכי נמי ,
שנית , נניח שאכן אין התורה מחייבת , איזה ראיה היא זו שלחייו של אדם אין ערך יותר ממה שנמדד בכסף? הרי גם לשיטתך שהערך נמדד בכסף אין אדם מחוייב לתת כל רכושו גם כאשר רכושו שווה פחות מהערך הזה.
לגבי כופר לדעה אחת בגמרא הרי משלמים דמי מזיק ולא דמי ניזק וגם לדעה שמשלמים דמי ניזק יש עדיין צד שזה עניין של כפרה. ובפירוש נאמר , אין דמים לבן חורין. וגם אם זה תשלום על הנזק שנעשה בהריגת האדם , אין זה אומר שהתשלום הזה הוא ערכו של האדם , אלא שלמרות שאין דמים לבן חורין אפשר לשלם על מהנזק בכסף ופשוט
עור בעד עור וכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו.
תוקן על ידי - מציץ_ונפגע - 27/11/2005 19:57:19
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2005 19:34 |
|
| |
"אדם ששורו גרם לנזק כספי, משלם דמי הנזק; אדם ששורו הרג מישהו, נהרג" - ובפסוק הבא כתוב (שמות כא30): "אם כפר יושת עליו ונתן פדין נפשו ככל אשר יושת עליו", מכאן שלחיים דווקא יש ערך כספי. ומסתבר שהערך יהיה תלוי גם בגיל ובכושר העבודה.
אמנם יש הבדל עקרוני בין חיים לבין רכוש - שאת החיים אי אפשר להחזיר, ואת הרכוש בדרך-כלל אפשר; ולכן אסור להרוג אדם אחד כדי להציל אדם אחר, אבל מותר לקחת רכוש של אדם אחד כדי להציל אדם אחר, בתנאי שמחזירים.
ולשיטתך, מדוע אין התורה מחייבת את האדם לתת את כל רכושו כדי להציל את חייו של רעהו? מדוע אינך חייב למכור את ביתך כדי לממן לשכנך ניתוח השתלת כליה בחו"ל?
תוקן על ידי - אראלסגל - 27/11/2005 19:34:35
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2005 18:05 |
|
| |
להפך. הזמן, כמו הכסף, הוא אחד מאפיוני החיים, ולא כדבריך. אתה מנסה לתמחר את החיים ואת הכסף באותו מטבע, מטבע של זמן; אך תמחור כזה שגוי מיסודו. חייו של בן שמונה עשרה אינם שווים יותר, כספית או ערכית, מחייו של בן תשעים רק משום שנשאר לו יותר זמן; חייו של מיליארדר אינם שוים יותר מחייו של קבצן מחוסר בית רק משום שהוא מרויח בשעה אחת מה שהקבצן לא ירויח בכל חייו.
כל התבוננות, ולו הקלה ביותר, בדברי התורה מראה מיד שהתיחסותה לחיים ולכסף היא שונה בתכלית. אדם ששורו גרם לנזק כספי, משלם דמי הנזק; אדם ששורו הרג מישהו, נהרג. מדוע? כי אבדן חיים שונה מהותית, ולא רק כמותית, מנזק כספי. השניים לא יכולים להיות מוצבים על אותה סקלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/11/2005 17:40 |
|
| |
גם אני חשבתי פעם שלחיים יש ערך אינסופי ביחס לכסף (ולכן חשבתי שע"פ התורה חייב אדם לתת את כל רכושו כדי להציל את חייו של חברו: http://hydepark.hevre.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1219552
); לפי הנחה זו, באמת קשה להבין איך זה שאסור לאדם לגנוב כדי להציל את חייו.
עכשיו סוף סוף הבנתי שלחיים יש ערך סופי: החיים הם בסה"כ זמן סופי - "ימי חיינו בהם 70 שנה ואם בגבורות 80 שנה". חלק גדול מהחיים מושקע בהשגת רכוש. לכן, כאשר האדם גוזל חלק מרכושו של הזולת, הוא למעשה גוזל חלק מחייו - אותו חלק שהשקיע בהשגת רכוש זה.
לכן, כמו שאמרו חז"ל "מה ראית שדמך אדום יותר?" כך אפשר לומר "מה ראית, שהזמן שיתווסף לחייך כתוצאה מהגניבה, שווה יותר מהזמן שיאבד חברך כתוצאה מהגניבה?".
התורה לא חייבה את האדם לתת את כל רכושו כדי להציל את חברו, ומה שהתורה לא חייבה - גם לאדם אסור לחייב; אסור לאדם לחייב את חברו לתת לו את רכושו כדי להציל את חייו.
אמנם, התורה חייבה את האדם להלוות לחברו אפילו את כל רכושו כדי למלא את מחסורו, כמו שנאמר (דברים טו) "והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". גם את מצוות "לא תעמוד על דם רעך" יש, לדעתי, לפרש כמצווה להלוות - להלוות זמן, מאמץ וגם דמי-שכירות לפועלים; אך רק בהלוואה (מותר למציל לתבוע מהניצול את החזר הוצאותיו).
ולכן מותר לאדם ללוות מחבירו בעל-כורחו כדי להציל את עצמו - וכפי שנפסק להלכה בשו"ע.
לכן, אם רואים אדם טובע בים, וודאי שמותר לזרוק לו גלגל-הצלה, כי זה דבר שאפשר להחזיר בקלות;
אולם, אם רואים אדם שצריך ניתוח השתלת כליה בחו"ל, בעלות של 180 אלף דולר, אסור לגנוב מכוניות כדי לממן ניתוח זה, כי הסיכוי שיוכל להחזיר את ההלוואה הוא אפסי.
בקיצור, ברגע שמבינים שהחיים והכסף הם בסה"כ שתי צורות של אותו משאב בסיסי - הזמן - הרבה יותר קל להשוות ביניהם ולהגיע למסקנות הגיוניות.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2005 16:29 |
|
| |
מיכי, מצו"נ.
אין כוונת הגרש"ש שישנו איסור לגזול 'מלבד' איסור התורה, אלא שהתורה מעגנת את האיסור המשפטי ההגיוני לגזול, בחוקותיה. ואין שתי סיבות לא לגזול, האחת לפני התורה והאחת מדברי התורה אלא שהאיסור ההגיוני לגזול מעוגן בתורה. וכדברי הגרש"ש "אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב על פי חוק משפטי". ואם כך הרי איסור לא תגזול הוא בכלל ההלכה, ואינה מעבר להלכה. [ואין צורך להכנס לנושא האם 'הלכה'=מוסר] ולא כמו שכתב מיכי שגזל יש בו מעבר לאיסורים ההלכתיים.
וכוונת דברי הגרש"ש שיש בממון חלוקה מציאותית [משפט] מה שייך לאיפה, היינו היכן ראוי לשים כל חפץ. ועל זה אמרה תורה שראוי לכבד חלוקה זו. על זה התקשה וכי שייך חלוקה מציאותית ללא ציווי תורה, וזה עונה שהשכל קיים לפני התורה.
עצם הרעיון שיש סברא לפני התורה אין הגרש"ש ראשון בדבר, וכבר קדמו רבנו ניסים גאון בהקדמה לש"ס שכתב "כי כל המצוות התלויים בסברא ובאובנתא דליבא כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלוקים ארץ ושמיים".
תוקן על ידי - אזורי - 06/04/2005 16:54:39
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2005 16:28 |
|
| |
הרב המציץ,
לדעת רשש"ק שם
1. קיים מושג של בעלות משפטית שקדמה לתורה. כאשר איסור לא תגזול קובע את האיסור לפגוע בבעלות זו. כך מפורש ברשש"ק שציינתיו שם.
2. קיים גם מושג של חיוב משפטי שקדם לתורה, חיוב זה הוא גם כן סוג של בעלות על זכויות בגופו או בנכסיו של המתחייב.
החובה לשמור על זכויות בעל החיוב, דהיינו האיסור "לגוזלם"
או לפגוע בהם, אף הוא איסור שהתורה החילהגם על חיובים שעצם קיומם קדם לתורה.
3. בשאלתך אתה רומז למה שנראה לפני העיון כראיה ניצחת של הרב מיכי.
טרם עניתי לה במפורט (ראה דברי הקודמים),
אך בקצרה,
המעיין שם יראה שרשש"ק מבדיל שם בין חיובים (שיעבודים משפטיים) שמקורם בדיני המשפטים הטרום תורתיים, לבין חיובים מכוח הדין בלבד,
כאשר על חיובים משפטיים מהסוג הראשון(טרום תורתיים) ניתן לכפותו ע"י ירידה ישירה לנכסיו, בעוד שחיובים מהסוג השני (חיובים שחייבה תורה) לא ניתן לכפותו ע"י ירידה לנכסיו, אלא יש לייסרו עד שיתן אותם מרצונו, עיי"ש, והדברים נפלאים.
רשש"ק רצה להביא ראייה שיכולים להיות דינים ממקור שקדם לתורה. את עצם הרעיון הזה מוכיח רשש"ק שם גם מחובת האמונה השכלית שגם היא קדמה לתורה, אף שהיא בסיס לתורה!
עכ"פ אינו ענין לויכוח ביני לבין הרב מיכי שליט"א.
|
|
|
|
|
|
