אסטמה? שחייה במקום תרופות!

סובלים מאסתמה ולא עוסקים בפעילות גופנית? תפיסה זו שייכת אולי לעבר. עכשיו ממליצים הרופאים על שחייה שתורמת לשיפור השליטה במחלה ולהפחתת השימוש בתרופות, בעיקר בקרב ילדים.
(אייל שרגל, מגזין "דינמי" - ynet)

עד לפני שנים לא רבות, כל המלצה של איש מקצוע לגבי פעילות גופנית לחולי אסתמה נחשבה לאמירה חסרת אחריות. הגישה היתה שפעילות גופנית מאומצת עלולה לגרום להיצרות דרכי הנשימה ולהתפתחות התקף שיציב את החולה בפני סכנה. לחולים נאמר שהם יכולים לבצע פעילות משחק נינוחה, ולהימנע ממאמצים.

אולם הידע שהצטבר עם השנים (וחשוב לציין שבמהלך 20 השנים האחרונות הוכפלה שכיחות המחלה) שינה את הגישה בטיפול בחולי אסתמה. היום ידוע שאסתמה כרונית, בה חולים כ-100 אלף ישראלים, היא בבסיסה מחלה דלקתית של דרכי הנשימה, והתמקדות במרכיב הזה שלה תשפר ותייעל את הטיפול בתסמיניה ואת הבקרה עליהם.

במחקרים שנעשו על התועלת שבפעילות גופנית הכוללת שחייה, ריצה או רכיבה על אופניים, בילדים חולי אסתמה, נצפה שיפור ביכולתם הפיזית. עובדה זו חשובה במיוחד משום שרבים מהילדים האסתמתים נמצאים בכשירות גופנית נמוכה יותר מזו של בני גילם.

מספר מחקרים הראו כי ילדים חולי אסתמה שהשתתפו בתוכנית אימונים מבוקרת שיפרו את יכולת צריכת החמצן המרבית שלהם. בנוסף, לאחר תקופה של אימונים, הילדים שיפרו את ביצועיהם - הם היו מסוגלים לבצע פעילות בעומס גבוה יותר מבעבר בערכי קצב לב נתונים. שיפור ניכר נמצא גם בתפקודים השונים של מערכת הנשימה.

אחד המדדים שבהם חל שיפור ניכר הוא מדד ה"אוורור לדקה" - כמות האוויר שעובר בדרכי הנשימה במשך דקה. ירידה בערך זה בביצוע פעילות נתונה, הודות לאימון הגופני, מקטינה את ההסתברות ללקות ב-EIA (ראשי תיבות: Exercise-Induced Asthma) התקפי אסתמה המתפתחים בעקבות ביצוע פעילות גופנית.

בנוסף לכל זאת, חולי אסתמה, כמו שאר האוכלוסייה המבצעת פעילות גופנית, יפיקו ממנה את התועלת במניעת מחלות שונות כמו מחלות לב וכלי דם, סוכרת, יתר לחץ דם וכו'.

שחייה – בעיקר יתרונות

ידוע כי סוגי פעילות גופנית מסוימים גורמים להתקפים של EIA יותר מאחרים. ריצה, למשל, אינה מומלצת לחולי אסתמה. מסיבות שאינן ברורות לגמרי, נמצא שהיא גורמת להתקפי אסתמה רבים יותר מאשר שחייה. יחד עם זאת, כאשר

המחלה מבוקרת היטב, ניתן להמליץ גם על ריצה או רכיבה על אופניים. ענפי ספורט נוספים כמו טניס או כדורסל (על חצי מגרש), שבהם מעורבים מאמצים עצימים קצרים, יכולים גם הם להיות אפשרות טובה, למרות התועלת האירובית הפחותה יחסית.

אולם באופן כללי, אימוני שחייה, התברר, הקטינו את מספר האשפוזים בעקבות התקפים ואת מספר ימי ההיעדרות מבית הספר או מהעבודה. יש כמה תיאוריות התומכות בהצעה ששחייה עדיפה על סוגי ספורט אחרים, והן מתבססות על ארבעה גורמים עיקריים:

1. לחות: הלחות שבשכבת האוויר מעל המים מקטינה את קצב אידוי המים מדרכי הנשימה ובהתאמה גורמת להקטנת האוסמולריות של תאי הפיטום.
2. מנח אופקי: ההשערה היא כי כאשר הפעילות מתבצעת כשהגוף במנח אופקי מתגברת זרימת הדם המרכזית ויש בכך תרומה לתהליכי חילוף הגזים בריאות והתאמתם לזרימת הדם.
3. מגבלת הנשימה בזמן שחייה: בשחייה, בשונה מפעילויות ספורט אחרות, השחיין חייב ללמוד לווסת את קצב הנשימות בהתאם לקצב תנועותיו ולנשוף באיטיות מתחת לפני המים. מסיבה זו, במהלך שחייה קצב הנשימות איטי בהרבה (בהשוואה לפעילות אחרת) ונפח האוויר שעובר בדרכי הנשימה ביחידת זמן קטן יותר.
4. הטבילה במים: טבילת הגוף במים הקרים יותר ממנו גורמת לכיווץ כלי הדם ההיקפיים ולכן לעלייה בכמות הדם המופנית לאיברים הפנימיים. עלייה בזרימת הדם לריאות ולדרכי הנשימה מקטינה את איבוד החום באזורים אלו, ובהתאם יתפתחו פחות מקרי EIA.

מתאמנים? תעשו את זה נכון

חולי אסתמה חייבים לבחור בקפידה את סוגי הפעילות הגופנית שהם מבצעים, כשהם שמים לב לכך שאוויר קר ויבש מהווה זרז עיקרי להתפרצות התקף אסתמה ו- EIA.

להלן ההמלצות לחולה אסתמה שמעוניין לבצע פעילות גופנית:

• לפני התחלת פעילות גופנית מסודרת חשוב לבצע בדיקת תפקודי נשימה. לאנשים מבוגרים חשוב לעבור בדיקת מאמץ כדי לוודא כשירות של הלב ומערכת כלי הדם לביצוע מאמצים.
• ההמלצה הבסיסית עבור אנשים הסובלים מאסתמה דומה לזו שניתנת לרוב האוכלוסייה: פעילות שנמשכת 30-20 דקות בעצימות של 85%-60% מדופק מרבי, 5-4 פעמים בשבוע. בכל מקרה, חשוב להקפיד שלא להגיע למצב שבו קצב מעבר האוויר דרך מערכת הנשימה (תלוי בעומק הנשימות ובתדירותן) לא יהיה גבוה מדי.
• יש לוותר על אימון ביום שבו חשים בקשיי נשימה, סובלים מגירוי אלרגי חזק, תוצאות מבחן תפקודי הנשימה אינן תקינות. לחולים מסוימים מומלץ להחזיק בקרבתם מכשיר לבדיקת תפקודי נשימה ולבצע לעצמם את הבדיקה בימים כאלו.
• חשוב לבצע חימום לפני ביצוע פעילות עצימה יותר. במחקרים נמצא כי חימום של 30-15 דקות כחצי שעה לפני פעילות עצימה יותר מקטין את הסיכוי לפריצת התקף בזמן הפעילות.
• מומלץ לבצע שחרור של מספר דקות בתום האימון.
• חולים שאינם מצליחים להקטין את תסמיני המחלה למרות פעילויות המניעה השונות, יקבלו המלצה לבצע פעילות עם פוטנציאל נמוך יותר לגרימת התקף, כמו שחייה.
• ביום קר ויבש מומלץ לבצע את האימון בחדר הכושר או באולם, או לחלופין לדאוג לכיסוי הפה והאף בצעיף או במסכת מנתחים כדי להקטין את השינויים החדים בטמפרטורת האוויר העובר דרך דרכי הנשימה וכדי להקטין את קצב איבוד המים מדרכי הנשימה.
• ממחקר שפורסם בשנת 2003, עולה כי דיאטה דלת נתרן וכלור שיפרה את תפקודי מערכת הנשימה בתום פעילות גופנית בחולי אסתמה. ממצא זה מרמז על האפשרות כי התערבות תזונתית יכולה להוות נדבך נוסף ב"חבילת" הטיפולים ואמצעי המניעה של מחלה זו.

חשוב לעודד חולי אסתמה - בעיקר ילדים - להיות פעילים ככל יכולתם בפעילויות ספורט, במטרה לשפר את השליטה במחלה, להקטין את צריכת התרופות, ולא פחות חשוב – בשל התועלת הפסיכולוגית בכל הקשור בהשתתפות בפעילויות ספורט רגילות.




מהי בעצם אסתמה?

אסתמה (בעברית: קצֶרֶת או גנַחַת) היא מחלה שמאופיינת בהתקפים שבהם חלה היצרות של דרכי הנשימה, בעקבות כיווץ חזק של שרירים חלקים, בלתי רצוניים, המצפים את דרכי הנשימה, ובכך נגרמת התנגדות חזקה של דרכי הנשימה לכניסת אוויר.

אסתמה (בעברית: קצֶרֶת או גנַחַת) היא מחלה שמאופיינת בהתקפים שבהם חלה היצרות של דרכי הנשימה, בעקבות כיווץ חזק של שרירים חלקים, בלתי רצוניים, המצפים את דרכי הנשימה, ובכך נגרמת התנגדות חזקה של דרכי הנשימה לכניסת אוויר. במקרים רבים מצטבר כיח רב בדרכי הנשימה ודפנותיהן מתרחבים. המקור הבסיסי להתקפים אלה הוא דלקת של דרכי הנשימה. דלקת זו מביאה לכך שהשרירים החלקים העוטפים את דרכי הנשימה הופכים להיות רגישים במיוחד, ולכן מתכווצים בחוזקה בעקבות גירויים שונים, כגון חשיפה לחומרים אלרגניים, פעילות גופנית, שימוש באספירין, חשיפה לאוויר קר, עישון (אקטיבי או פסיבי), זיהום אוויר, וירוסים, מצב רגשי ועוד. ההערכה היא כי 15%-10% מהילדים סובלים מאסתמה.

למרות ההתקדמות שחלה בהבנת המחלה ודרכי הטיפול בה, בשנים האחרונות חלה עלייה מדאיגה בהיקפה ובעוצמתה, במספר האשפוזים ואף במספר מקרי המוות הנגרמים כתוצאה ממנה. מחלת האסתמה מוגדרת כיום כליקוי בתפקודי מערכת הנשימה, המאופיין בהיצרות ובדלקת הפיכות של דרכי הנשימה, כתגובה למגוון של גירויים. העיקריים שבהם, אצל ילדים, הם זיהום ויראלי של דרכי הנשימה העליונות, אלרגנים שונים ופעילות גופנית - EIA(Exercise Induced Asthma).

בין השחקנים המרכזיים המעורבים בהתפתחות התקף אסתמה, מצויים תאי פיטום (mast cells) הנמצאים, בין היתר, ברקמות החיבור שבצינורות דרכי הנשימה. מגוון רחב של גורמים כגון אבק, חומרים כימיים שונים, נוגדנים ופעילות גופנית עלולים להביא לפריצת התקף אסתמה, שכן החשיפה אליהם מזרזת כניסת יוני סידן לתוך תאי הפיטום. שטף יוני הסידן לתוך תא פיטום גורר שחרור מתווכים כימיים (בעיקר היסטמינים) שבעקבותיו חלה עלייה בכיווץ השרירים החלקים העוטפים את צינורות דרכי הנשימה (כתוצאה מעלייה בריכוז יוני הסידן בתאי השרירים האלו) ולכן היצרות של דרכי הנשימה. בנוסף, חל גירוי של עצב הוואגוס ליצירת רפלקס להיצרות דרכי נשימה ומתחילה תגובה דלקתית המביאה להתנפחות רקמות. התסמינים המאפיינים התקף אסתמה הם, כאמור, קוצר נשימה, שיעול, כאבים בחזה וקולות צפצוף מהריאות. אצל חלק מהחולים מופרש כיח שלעיתים יכול להיראות מוגלתי.

תנאי מוקדם לכך שהתופעות המתוארות כאן אכן יתרחשו - כתגובה לגורמים השונים שהוזכרו - הוא רגישות יתר של דרכי הנשימה. ברוב המקרים מופיעה אסתמה לראשונה בגיל הילדות (כאשר היא מתרחשת אצל תינוקות היא מכונה ברונכיט ספסטית), אולם יכולה להופיע גם אצל מבוגרים. מעניין לציין כי במקרים רבים נמצא קשר משפחתי תורשתי.

כיום, רוב המחקרים מצביעים על הקירור והייבוש של דרכי הנשימה כגורם העיקרי ל- EIA. בזמן מאמץ נפחי אוויר גדולים עוברים דרך דרכי הנשימה. במהלך מעבר האוויר בצינורות דרכי הנשימה, הוא סופח אליו אדי מים ומתחמם. התוצאה היא קירור וייבוש של דופנות צינורות הנשימה.

ניזכר לרגע בתאי הפיטום (mast cells) שהוזכרו קודם לכן - כאשר אוויר יבש סופח אליו מים משטח פני תאי הפיטום (הנמצאים על פני רקמת דופן צינורות הנשימה) עולה הריכוז האוסמוטי (ריכוז מלחים וחומרים נוספים) בתוך תאים אלו. עלייה זו באוסמולריות של תאי הפיטום מהווה זרז לשטף של יוני סידן לתוכם, ומתחיל רצף האירועים של שחרור אותם חומרים מתווכים והיצרות של דרכי הנשימה. תיאוריה זו לגבי התפרצות התקף של EIA קיבלה חיזוק וביסוס כאשר במחקרים שונים נמצא כי ניתן למנוע EIA על ידיד שאיפת אוויר חם ולח.

באילו נסיבות, אם כן, יתפתח התקף של EIA? ההסתברות להתקף כזה תלויה בסוג המאמץ הגופני, פרק הזמן שעבר מביצוע הפעילות המאומצת הקודמת, פרק הזמן שחלף מאז לקיחת התרופות וכמובן, טמפרטורת ולחות האוויר הנשאף.