"שלושה כוחות" - הצעה לאופן התנהלות לאומי

וצדק,
יפה ניתחת.
התחושה שלי היא שהן הליכוד והן העבודה אינן מייצגות את הלאום כבר כמה וכמה שנים. שאת ההזדהות הלאומית החליפה כאידאולוגיה חילונית שלטת עייפות החומר (הנפשי) ופיתוח כלכלי. הלאומיות באמת היתה מרכיב דומיננטי בעבר - הן ב"עבודה" והן ב"ליכוד", אבל זה קרס, כחלק מתהליך הפוסט-ציונות. המקום היחיד בו נותרה אידאולוגיה לאומית ככזו (לענ"ד) הוא באמת הציבור הדתי לאומי. ולכן בו נעוצה לענ"ד התקווה לגיבוש מחדש של עם ישראל. החילונים לא כ"כ במשחק בגלל שאין להם כח, והחרדים אינם רואים בחילונים כפי שהם חטיבה לגיטימית שיש להכיר בה כחלק מהעם. הם מכירים בחלילונים כבודדים טועים, ואכפת להם מכל יהודי, אבל אין להם עניין "לאחד" מחדש את העם על זרמיו הנוכחיים ככאלה תחת דגל יחוד ה'.
לעומת זאת לציבור הדתי לאומי יש מקור אנרגיה לזה - והוא לענ"ד האור של הרב קוק, שהיה אדם שבאמת הכיל את הציבור על גווניו, והיה אופטימי בטבעו, מאמין בטוב שבאדם, וחשיבות והמשמעות של כל יחיד וזרם מכח האמת הפנימית שלהם - גם אם הרחיקה לכת.

ולעניין הניתוח שלך לגבי הציבור הדתל"י - אין לי אין להצטרף. המגמה שלי הצנועה, היא להיות חלק מהתהליך של היוצרות הזרם שמכיל בתוכו גם את האמת הדתית והאמת הלאומית - אבל גם ביחד את האמת האנושית-ליברלית. אני מאמין שהאמת של ה"שמאל" והאמת של "הימין" אינן הפכים שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת, אלא חלקים שונים של האמת האלוהית השלמה. (כאמור אני חש ההליכה יחד של המערך והליכוד אינם מוכיחים את זה לציבור כי התחושה המוצדקת היא שהליכוד קיבל את המצע השמאלני וזנח במקביל את האידאולוגיה הלאומית - ואף על פי כן נע תנוע!).

שבת שלום,
אור נערב

שלום לכולם.

שלושה כוחות מתרוצצים במחנינו, דת, לאום, וליברליות (עולם). כך פתח הרב קוק את טענתו על החברה הישראלית ונראה לי שווה לפתח אותה הלאה.

ברמת המקרו דת הם בבירור החרדים והדתיים, לאום אלו המפלגות הגדולות של העבודה והליכוד אשר מנהלות את המדינה (אם כי לאחרונה נראה כי העבודה פורשת מהמרוץ ומשאירה את הזירה לליכוד) ואת הלאום, וליברלים אלו התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט.

ולכל קבוצה הרגישויות שלה.
לדתיים- שמירת ההלכה, זהותו הדתית של עם ישראל והיחס לקב"ה.
ללאום- הגנה על הארץ והמדינה, פיתוח כלכלי של המדינה, והנחלת אזרחות לכלל תושבי המדינה.
לליברלים- שמירת על החוק, על זכויות האדם ואמונה באוטנומיות והתבונה של האדם.

ברמת המיקרו (במקרה הזה הדתית לאומית, פשוט לא ערכתי עדיין ניתוח של החברה החרדית). דת אלו החרד"לניקים השוכנים בישיבות או כלי קודש למינהם (רבנים ור"מים). לאום זהו גוש אמונים והדתיים לאומיים הרגילים אשר עובדים ומתגייסים לצבא. והליברלים אלו חוגי השמאל הדתי והאקדמיה.

וגם להם יש את הרגישויות שלהם.
החרד"לניקים- הקפד מאד במצוות ובחומרות שונות, לאומיות מתוך תפיסה כי הלאום משרת את הדת ובמקרה זה את ישוב ארץ ישראל.
הלאומיים- מצד אחד אמונה במסורת כפשוטה כפי שאומרים החרד"לניקים ומצד שני השתייכות למדינת ישראל ולצבא כערך עצמאי, וכן בהשכלה גבוהה כחלק מהעולם המודרני.
הליברלים- פתיחות לתרבות ולהשכלה המערבית כעיקרון, ותפיסה מתוחכמת ולא מסורתית של הדת.

אולם כאן התהפכו העניינים. אם ברמת המקרו למרות קיומם של שלושת הגורמים הלאום כרת ברית על הליברלים והשאיר את הדת בחוץ בלי התחשבות גדולה ברגשותיה, אצל הדתיים לאומיים הלאום כרת ברית עם הדת והשאיר את הליברלים בחוץ מבלי התחשבות ברגשותיהם.

איש ציפור יקר-עד-מאד -
קודם כל אכן הארכתי - הסיבה המרכזית היא כדי להוכיח ולהסביר באופן משביע רצון - שזה הכרחי, ריאלי וכו'. זו אכן בעיה איך להעביר מסר מורכב בקיצור. ובכ"ז אנסה (אני מוכן לקבל עצות...).

העלת כמה נקודות:
א). כדי שהכיוון שאני מציע יצליח - צריך <שכולם יקבלו את ההשקפה הפילוסופית/דתית שמסוגלת להכיל במובן מה את כל "שלוש הכוחות">
ב). על בסיס ההנחה הזו - איך אפשר לשבור את הדיכוטומיה.

ובכן (א) אני לא חושב שזה הכרחי ש"כולם" יקבלו את ההשקפה הזאת - בשלב ראשון, כאן ועכשיו.
אני מאמין שזה יקרה מתישהו - ונבאו בניכם ובנותיכם בחוריכם חלומות יחלומון זקניכם חזיונות יראו וגם על העבדים והשפחות אשפוך את רוחי בעת ההיא וכיוצ"ב -. זהו אחד היסודות של הגאולה לענ"ד, זוהי משמעות הגאולה, ויש מה להרחיב - בהזדמנות.
האמונה הזאת מקנה לי סבלנות. יש תהליך והשאלה איך מקדמים אותו - ולא האם הוא יקרה.
ובשביל שהתהליך יתקדם צריך שיהיו אנשים שיתחילו - וישקיעו - ויתקדמו - ולאט לאט המעגלים יתרחבו. כמו בעניין הציונות והשיבה לארץ (שהביאה לתקומת מדינת ישראל ולעובדה שאני ואתה נמצאים כאן ומדברים דרך האינטרנט העברי...).
מה שזה אומר בפועל - שזה תלוי בך ובי, והנה אני עושה את שלי כדי לקדם את זה וגם אתה ואולי אחרים שקוראים את מה שאנחנו כותבים - וההתרחשות הזאת היא התשובה לנקודה הראשונה שהעלית.

(ב) איך אפשר לשבור את המתח והדחיה בין הקטבים?
שאלה מאד טובה. אני לא חושב שיש תשובה אחת ברורה ומוגדרת. הרב קוק מציע תבנית מסויימת לתהליך (ע' בקט שהבאתי - בהנחיות המעשיות המוצעות בו). כיוון.
אם השאלה מופנית כלפי ה"אחרים" שעדיין לא שותפים לתהליך בכלל - התשובה בסעיף א'. ככל שיהיו אנשים ראשוניים (נניח אני ואתה) שבאת יהיו בעלי יכולת הקשבה וקבלת הזולת - יהיו "זולתים" שירגישו שמקבלים אותם ומקשיבים להם - ויפתחו להקשיב ולשמוע בחזרה.
אני טוען שזה בראש ושראשונה תהליך מדבק.
אם אתה שואל איך אני ואתה נעשה את זה - זה תהליך אישי שצריך להשקיע בו הרבה כוחות נפש. זהו. לדבר, לשוחח, לקרוא, לעבוד על המדות, על ענוה. בשביל זה למשל פתחתי את האשכול הזה.

אני מקוה שהבהרתי משהו, אשמח להמשיך. לשמוע.
אור נערב

או"נ,
מודה שלא קראתי את כל המגילות של דבריך באשכול הזה. (ואולי יש בהם תשובה לקושיותי)
ובכ"ז האם אתה חושב שהרעיונות (הבאמת יפים) שהצגת ריאליים למימוש, הרי כדי שיתממשו צריך שכולם יקבלו את ההשקפה הפילוסופית/דתית (או כל שם אחר שתבחר...) שמסוגלת להכיל במובן מה את כל "שלוש הכוחות" , וזו למיטב ידיעתי עדין מצויה במיעוט קטן ביותר בכלל האומה. (שלא לדבר על כלל בני האדם)
הליברל שלכאורה מקבל הרבה דעות, לא מבין (עפ"י רוב) את איש הלאום, וכ"ש את איש הקודש.
איש הקודש מתקשה למצוא קדושה בלאום וכ"ש בדעות המרוחקות מהקודש.
ואיש הלאום, עוסק בעיקר בעכשויזם (לאו דוקא במובן השלילי של המילה)
יש לך איזו הצעה ממשית (ואנא נסה לנסח בקצרה, אני מתקשה לעקוב...) איך שוברים את הדיכוטומיה הזו לכדי מבנה אחד שבו שלשה כיוונים/דרגות/כיווני התייחסות?
אם כן אשמח לשמוע,
לילה טוב.

מיימוני איכה?... ומיכי וכו'? ניחא. בכל אופן הגיג שעלה בדעתי היום - שוב כמשל לכיוון הנ"ל.

בית המקדש.
הרבה שנים הייתי קשור לכל התנועות והקבוצות שהיו קשורים לנושא של הר הבית והמקדש. זה היה אחד הנושאים בהם הייתי נוהג לשכנע אנשים. שחובה לבנות את בית המקדש וכמובן קודם כל לטהר את הר הבית. להקריב קרבנות. שבית ה' העומד בשיממונו הוא שורש הרעה והחטאים. שתיקתנו אל מול חילול ה' וכו' על זו הדרך. הייתי ממולא במקורות מן ההלכה והאגדה, מן הקודש ומדרך ארץ. ולא היה לי שום ספק בעניין. כל שאלה הייתי הודף ביד אומן. והייתי פחות או יותר מכיר את רוב השאלות האפשריות, ואת תשובותיהן בצידן. ויחד עם זאת באמת הייתי "פתוח" - בואו ותוכיחו לי אחרת.

לאחר תקופה של שינוי והיפתחות (בהשפעתו הברוכה של הרב קוק זצ"ל דרך בית מדרשו של הרב טל), התגלגלתי לבית המדרש של ישיבה הסדר אחת באחת מערי הדרום. ושם שמעתי שיעור שהעמדה שלו היתה "א' - אין טעם בבנין ביהמ"ק היום, כל עוד הסיבות לחורבנו הפוטנציאלי קיימות בתוכנו; ב' - יש פגם בבנין ביהמ"ק היום בגלל שביהמ"ק היה גיבוי וכיסוי להתנהגות מושחתת מוסרית - מתוך בטחון שה' עימנו. ואם כן כל עוד לא מתוקנים העוולות המוסריות שבתוך עם ישראל - לא הגיע עת בא, עת בית ה' להבנות".

חמש שנים קודם לכן הייתי ישר שולף את הרמב"ם בהלכות בנין בית הבחירה ומוני המצוות וכו'. הייתי מוכיח בעזרת המקורות שבידי שזה לא קשור ואי אפשר לבטל מצוה וכו'. היה לי הרבה מה לומר.

אבל, מכח השפעת הרב קוק כנ"ל, והמהלך שעברתי, היה לי מקום בנפש להכיל כיוון אחר. להקשיב. להבין שתי דעות סותרות כשתי קולות של אמת. ואמרתי - רגע הרי יש פסוקים רבים המאששים את דבריו. מה שהוא אומר אלו מילים מפורשות של כמה וכמה מן הנביאים.
נכון - מצד שני יש פסוקים שמדברים בשבח הקורבנות ובית המקדש ואפילו אצל אותם נביאים. יש "הלכה".
אבל כמו שא' לא מבטל את ב', כך גם ב' לא מבטל את א'.
ומכח אותה שיחה והרהורי ומחשבותי בעקבותיה (בהצטרף לעוד עניינים שעברו עלי), שיניתי את דעתי. ואמנם מצד אחד עדיין אני רואה בבית המקדש ובהר הבית וגאולתו נושא חשוב ומרכזי, ואם מישהו יצליח לעשות משהו בענייין אני אשמח. אבל מצד שני אני מבין שיש נושאים קודמים. אני מבין שבאמת קיום המקדש תלוי במציאות נפשית ורוחנית מסויימת. אף מעבר למה שאותו רב אמר. בית המקדש אינו רק לבנים ועץ וכלי כסף וזהב וצאן זבוחים.
בית המקדש הוא מקום מפגש בינינו לבין אלוהים. והגיע הזמן בהתכוננות נפשית לפגישה.

יש מה להרחיב בדוגמה. אבל עיקר ענייני בה הוא המחשת המפגש המקשיב בין שתי דעות - שקרה בתוכי.
אותו רב בא בגישה של אני צודק ואינני מבין כיוון אחר. וזה היה נימה שדחתה והרגיזה אותי קצת. אבל אני הייתי פתוח ומוכן ומכח זה קיבלתי והשתניתי. אני עכשיו מרגיש שלם יותר, עם אמת מלאה יותר מזו שהיתה לי קודם לכן.

והשאלה המעשית - האם לבנות את ביהמ"ק או לא - הרבה פחות מטרידה אותי. אני מצאתי מהו התחום בו אני טוב, בו אני יכול לתרום את המירב - ואני עובד עליו.

ואם כבר - בית המקדש הוא המקום בו נפגשים כל הקולות וכל הגוונים ומתאחדים אל מול ה'.

אשמח לשמוע.
אור נערב

לשלמה -
קודם כל נהניתי והזדהיתי עם השיר (היפה).

נקודה מאד בסיסית מבחינתי - שהאמת חיה באנשים. שללמוד אמת מספר זה פחות באופן מהותי מללמוד מאדם. אני חושב שזה מהותי לאמת שהיא טבועה בליבם של אנשים שונים, ושמהיחסי גומלין איתם ניתן ללמוד אותה.
איזה הוא חכם - הלומד מכל אדם.
אני מבין מהרב קוק באורות התורה - והדברים מאירים לי מצד עצמם ואני רואה אמיתותם גם בלי קשר לרב קוק - שהתורה שבעל פה במובן העמוק היא בעצם מה שיש לנו - ישראל - לומר (בכפוף לתנאים מסויימים) על דבר האלוהים. היא האמת האלוהית הקורנת דרכנו - דרך שכלנו רגשותינו (והתובנות הקיומיות שלנו...).

השאלה הגדולה היא איך ליצור מפגש כזה שבו אנשי צד א' (נניח הדתיים) לא מתבטלים לצד ב' (נניח החילונים) אלא באמת באים לשוחח מעמדה של בטחון עצמי, ואמון בדרכם.
אני חושב שדווקא מי שהגיע לאמת קיומית פנימית, והוא בטוח בעצמו - יש לו יותר כח ויכולת להקשיב לזולת ולקבל אותו - ולקבל ממנו.

גם אני חושב שחיוני לפתח דרך לסנן תובנות והתנהגויות לא רצויות. וגם זה שייך בעיני לאותו נושא. לתת אימון עמוק בזולת, לכבד אותו על היותו מה שהוא - על האות המיוחדת של התורה שהוא נושא בלבבו - שהיא לבבו. ויחד עם זאת לכאוב את הטעויות והסילופים.
אני חושב שאהבת אמת כלולה בה היכולת לא לקבל את הזולת. אני חוזר... באופן פרדוקסלי לעתים דווקא מי שבאמת אוהב את הזולת ומכבד אותו על מה שהוא, מסוגל גם לעמוד ולהכיר באמת בכשלונות הזולת וטעויותיו. וכן - קבל את המקומות בהם הזולת איננו מסוגל לקבל אותו.
קצת מורכב אבל תחשוב על זה. למשל בין בני זוג או חברים. לעתים עומדים מול ההכרה שמהיות הזולת מה שהוא ואני מה שאני - ישנקודות שבהן אני אינני מקבל אותו וישנן נקודות בהן הוא לא מסוגל לקבל אותי - ואני מקבל אותו עם זאת והוא אותי. והיכולת הזאת עצה הופכת את אהבתנו להרבה יותר גדולה ועמוקה.

אור נערב
(לילה ובוקר טוב...)

לגם וגם -
לגבי היומרה שבכותרת - הצעה להתנהלות לאומית.
באמת יש יומרה בדבר ובאמת אין אנו יכולים לצפות במהפך בזירה הלאומית לפני שקורה מהפך בחיים שלנו.
אבל מצד שני אין עליך המלאכה לגמור - ואין אתה בן חורין להבטל ממנה.

אני מבין בכל הכלים ההכרתיים שיש ברשותי, שזו הדרך היחידה לשינוי עמוק בדרכי הטבע, בחברה הישראלית ובעולם.

אשתף אותך בתחושות שיש לי היום.
קודם כל, אני שומע את הקולות הללו שהרב קוק מדבר עליהם בתוכי. אני שומע בתוכי "לאומני קטן", "חרדי קטן" ו"ליברל קטן". אני נקרע בין הקולות הללו, ולאט לאט מתאחה... אני מבין שהשיח השה הוא קריטי מהנסיון האישי שלי בתוך האישיות שלי. אני מחפש ומוצא לאט את השלום - בתוכי. את ההשלמה עם נקודות מבט שונות שאני מכיל.
וגם, מצאתי על עצמי שאני בעיקר מזדהה עם הקול האנושי, אח"כ הלאומי ואח"כ הקודש המצומצם. ודווקא לאור היותי שותף בנקודת מבט חרדית-ליטאית תקופה מסויימת בחיי (בתחילת תהליך ההתחזקות הדתית שלי בגיל תשע וחצי עד שלוש עשרה בערך), והשותפות צורת חשיבה לאומית חזקה - דתית (מגיל שש עשרה עד עשרים ושש - בחלוקה גסה מאד) - וההכרה שלי בצד האנושי/הומניסטי/ליברלי באיחור ניכר - אני מבין יפה-יפה את המשל של נקודות המבט שהצגתי (המטה והנמר, הפיל, החתול שליד העץ וכו').

לאחר שנים של היותי שליח מצטיין (שליחות בלע"ז - מסיון) של "האמת המוחלטת", כשעברתי תהליך של הכרה במקום של האנושיות, נחרדתי ונגעלתי מהעמדה של שכנוע אדם באמת מתלהבת - מתוך התעלמות ממנו מקיומו ערכו משמעותו הייחודית ונקודת מבטו.

תמיד חשתי בהתנשאות מסויימת של בעלי האמת המוחלטת - חרדים וקוקניקים קנאיים כאחד. אדם אחד תיאר לי איך הוא כאדם בן חמישים, שעבר הרבה מאד בחיים, למד השכלה ולמד מהנסיון - ועומד מולו דרדק בן עשרים ומלמד אותו מה נכון ומה לא נכון ומתייחס אליו כאל ילד קטן הנתון בחושך. התחושה היא של סלידה ודחיה פנימית - מוצדקת. ודוגמה שניה, מאדם מלומד מאד, חילוני, שהוזמן לכנס של דתיים לאומיים לתמוך בהם והוצג: "הנה מישהו שלא נראה כמונו ולא חי כמונו ובכ"ז תומך בנו", והרגיש כמו פנגוין בכלוב תצוגה.
מה הוא חושב לעצמו?
אם אתה רוצה שהשני יקשיב לך - עליך קודם כל לכבד אותו באמת. לתת לו מקום. וזה לעניות דעתי (כמעט) בלתי אפשרי אם אינך מכיר באמת שלו. לפחות אוהד לה.
לומר שאני מעריך אותך ואוהב אותך אבל חושב שאתה ילד קטן וטיפש שחי בחושך, וכל מה שאנימאמין ויודע הכל להבל דמה והרוח ישאנו - זה נשמע צביעות וחנופה לא אמינה במקרה הרע, והתנשאות מעוררת גועל במקרה היותר טוב.

ומלחמות היהודים בין מרכז להר המור בין הממלכתיים ללא, בין הקו לרב שרלו והר עציון בין החרדים לדתליים, ועוד לא הגענו לחילונים ולשמאל. - - -

איך אפשר לפתור את זה?
אני חושב שהרב קוק אומר כאן את זה במפורש: "ההתמזגות המוכרחת של שלשת התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבוא בכל קבוצה שיש לה תקוה של חיים עתידים. ובכל עת שאנו... רואים איך שהכוחות הללו תחת תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים - הננו נקראים לבוא להצלה".

זה חיוני לי ולך, וזה חיוני לאומתנו הנתונה במיצר.


נקודה שניה בדבריך - שיש באדם יותר משלושה כוחות.
ראשית - זה בעיני פחות משנה מהרעיון הבסיסי של "כוחות שונים" ודיאלוג ביניהם כפי שהרב קוק מציע.
אבל אני גם חושב שאכן מדובר בכוחות יסודיים. שהם עצמם מתפרטים לצורות שונות ואף מנוגדות ובכ"ז יש שורשים כלליים מובחנים.
יש את המקום של הדתיות מצד עצמה. המצוות והתורה - במובן המצומצם. של היכנעות לדבר האל והתבטלות אליו ותו לא.
יש את המקום של המבט על החברה האנושית על העם וצרכיו.
ויש את המקום של ערך הפרט מצד עצמו ומכח עצמו, ושל האנושות בכללה, ואני מכניס כאן גם את הדאגה לצומח ולדומם.
ויש מה להרחיב - אם תרצה - אבל בעיני העיקר הוא כאמור העקרון שהכוחות הללו והיחס ביניהם הוא המחשה שלו.

הרעיון שיש מכלול של כוחות שונים ומנוגדים (באופן חיצוני), ושכל פרט וכלל שחפצים בחיים מלאים (ובקיום בכלל) - צריכים לשאוף להיות "כוללים" ומכילים קשת רחבה ככל האפשר - על בסיס הצבע המיוחד שלהם.
הרעיון לצורת התנהלות - להקשיב למה שיש לי לקבל מהזולת, להקשיב למה שהוא בא לבקר את ההפרזה שלי.
הרעיון שיש נקודת מבט של "קודש" - מצומצמת, שרואה את עצמה כנציגת הקודש באופן מלא - וטעות בידה. ושיש "קודש" עליון וכולל, שמכיל את כל האמיתיות החלקיות ומהווה מקור להם, והקודש המצומצם הוא רק אחת מהדרכים שבהם הוא (הקודש העליון) מתגלה במציאות.

כל אלה חידושים חשובים ומהותיים שלדעתי באמת ובתמים רלוונטיים היום לפחות כמו שהיו רלוונטיים אז.

ודווקא החידושים בעצם ערך הלאומיות למשל, וארץ ישראל, תופסים היום לעניות דעתי מקום וצורך פחות מרכזי (עדיין חשוה ומהותי ואף מרכזי - אבל פחות מאז). וגם מאמר הדור של הרב קוק - אינו שייך כמות שהוא לדורנו.

מקווה שעניתי
אור נערב

חלק שני לmdavraham – מיכי.
אך השאלה המרכזית העולה מדבריך, אחרי כל זאת שאמרתי, היא איך אפשר לברר אמת. לשכנע, או שלטעמי אין בעצם מקום לויכוח ודיון בין אנשים.

זו בעצם אני חושב השאלה המעשית העיקרית. המבחן המעשי של השקפתי.

ובכן. קודם כל אני מקבל את הנחות היסוד שהצגת...
אני חושב שאכן הטעם בשיחה מושקעת עם מישהו תלוי במדה רבה בכך שהוא: (1) מקבל את קיומן של אמיתות, ו(2)שיש אפשרות להגיע אליהן, ו(3) שהן חשובות לו, ו(4)שהוא בא בגישה של ענווה שיתכן והוא טועה ו(5)שיש לו אפשרות ללמוד ממישהו אחר – ולכן שווה להקשיב לאחר.
אני מאמין בהם בעצמי.

כאמור, במשל המטה והנמר, הצגתי כמה אפשרויות לטעות, הגם שיש זוויות שונות על האמת – שכולן נכונות.
יתכן שאדם בכלל מחזיק בעמדה שאינה "שלו". שהוא גדל בציבור מסויים, התלהב חיצונית ממישהו. שוכנע – חיצונית – מרטוריקה מבריקה, מעמדה מעניינת, אבל זה לא באמת משהו שנובע נוגע בקיום שלו.
למשל אדם שאופיו נוטה לאוניברסליות/ליברליות/אנושיות ומכח נסיבות החיים השתכנע באמת לאומנית צרת אופקים. אני מדבר על עצמי דרך אגב. עכשיו – הוא בכלל צריך לעבור מסע גילוי עצמי כדי לזהות מהי האמת הקיומית שלו – קרי לפי דרכי, מהי האמת שנובעת מעצם אישיותו. עם מה הוא מזדהה באופן טבעי – לו, כשהוא מנטרל את כל ההשפעות החיצוניות. במקרה שלי האמת קצת יותר מורכבת, כי האמת הלאומית היא גם חלק אוטנטי ממני, אבל יחסית לצד השני אני חושב שהיא פחות דומיננטית .
במשל – יתכן שאדם בכלל יראה ספינה. אני חושב שיש הרבה עמדות שהן בכלל בוקי סריקי מטופש. חיצוני לגמרי. יש הרבה כוחות, במיוחד של פרסומת, שעניינם המוצהר הוא לגרום לאנשים להאמין ב"אמת" בלי שום קשר למה שהם מצד עצמם. מה שנקרא שטיפת מח.
כנגד זה צריך ללמד אדם לסנן דמגוגיה וסיסמאות. לחשוב בעצמו.
יש שקר שהוא תולדת חוסר פרופורציות. במשל – ראיית נמר כאילו הוא חתול. יש אדם שמכיר באמת מסויימת, שהיא האמת שלו, אבל הוא מפריז לגמרי בגודלה – במושגים שלו. למשל אדם שעצוב על שכול, מישהו או משהו מת לו, והוא עצוב. זו אמת. אבל להתאבד – לחשוב שהכל מת, שאין משמעות לשום דבר יותר – זו הפרזה במושגים שלו.
בדרך כלל סוג זה קשור לשגיאה ביחסים בין דברים. הוא רואה עכבר גדול וחתול קטן. הוא נותן משקל עצום למשהו משני ומשקל קטן למשהו עיקרי – בעולם שלו. נער שמתעקש ללכת לבית ספר שיש בו כתות מרווחות (אמת של אסטתיקה), למרות שהכיוון שם הומני כשהוא ריאלי (אמת של אופי) – כשהשני – במושגים שלו – הרבה יותר חשוב.

אבל איך יכול להתנהל ויכוח בין אנשים שרואים את החיים אחרת באופן יסודי?
אני חושב שהמשל לזה נגיש לחיים של כל אחד. זהו המצב הטבעי למשל בין הורה לילד, ובין בעל לאשה. מדובר בשתי נקודות מבט שונות מהותית שצריכות לתקשר.
אז יש הורה שמדבר לילדו מנקודת מבטו ההורית הבוגרת, ומתעלם מכך שהילד פשוט במקום אחר. ומצד שני הוא מתעלם לחלוטין ממה שהילד "רואה". למשל, הילד לא מבין בעיות תקציביות. הוא לא מבין כמה דם ויזע מושקע בכל שקל. מצד שני נורא חשוב לו האוטו הזה שלכולם יש. זו סוג של אמת. האוטו האדום באמת מאד חשוב לו. זה הגיוני עבורו לרצות באוטו הזה. והוא באמת לא מסוגל להבין (כרגע) את נקודת המבט הבוגרת על כסף.
איך הם יכולים לתקשר?
קודם כל האבא צריך להוכיח לבנו שהוא באמת מבין את נקודת מבטו. "אני באמת מבין כמה זה חשוב לך האוטו. אתה רוצה משחק לכבוד החג". ורק אז, כשהוא קונה את אמונו – הוא יכול להמשיך הלאה ולנסות להראות לבנו דברים נוספים.
משל נוסף – נניח שאני רואה עץ. ואתה רואה חתול (ליד העץ). ואנחנו מתווכחים אם יש כאן חתול או עץ. ויכוח חסר טעם. אתה צריך קודם כל לזהות את העץ שאני רואה. ואז לומר לי – אתה רואה את העץ – כן – תסתכל טוב חצי מטר משמאל לעץ – וואלה חתול. ולחילופין – אני צריך לראות את החתול – דרכך – ואז וואלה אני רואה את החתול – עכשיו תסתכל חצי מטר ימינה לו. וואלה עץ.
מהנ"ל נובע בעיני שיתכן ויכוח – אפילו סוער. תתכן חוסר הסכמה. אבל התהליך הוא שונה. הוא כולל מקום בו אני "מכבה" את עצמי ואת מה שיש לי לומר, ורק מקשיב. מנסה להבין. ואחר כך מעכל, ואח"כ מגיב.

יש לציין שלעשות את זה לא פשוט וטבעי. צריך קודם כל לעבוד על תיקון המדות. בעיקר – על ענווה. צריך לעבוד על תכונת עדינות הנפש. על "אוזן מוזיקלית" שרגישה לניואנסים דקים. על מבט של אומן המבחין בפרטים הקטנים.
משל למי שלא רגיל בטבע שיהיה לו קשה לזהות חיה בשטח. יקח לו הרבה זמן במקרה הטוב, והוא לא יצליח בכלל במקרה הפחות טוה. וגם אם הוא ישים לב – לעתים קרובות הוא יטעה בזיהוי. לעומת זאת מי שרגיל בכך ישים לב מייד וידייק. ובאמת המופשטת זה הרבה יותר קשה.
ובודאי שלכלול את אמת הזולת – זה עוד יותר קשה. ואת הביקורת שלו עלי – עוד יותר. אבל זה אפשרי לתרגל את זה.

בעיני השלבים הללו הם העיקר. הם מה שמאפשר את ההמשך. הם מה שחסר לי בדיאלוג בין רבנים.
מאד מפריע לי לראות רבנים מגיבים איש על דברי רעהו במקום שלהם – ושאין זירת דיון פנים אל פנים משותפת. שבסמינר בא הרב עשר דקות לפני ההרצאה שלו והולך עשר דקות אחרי. את התהליך הזה של נתינת כבוד ומקום אמיתיים ומרווחים לזולת. ואם אין את זה אז כל הדיון שלארח מכן הוא דל וכמעט מיותר.

מה עושים בשורה התחתונה, למעשה?
אם אין זירת הכרעה שמכילה אמת רחבה יותר מהאני הפרטי (סנהדרין למשל), אז אני הולך על פי המסקנה שלי. אבל מתוך מודעות של חלקיות האמת שלי. ואם יש זירה כללית – אני משפיע בה, ומקבל את דינה.

ויש להדגיש כאן שלא כל האמת שלי היא אמת קיומית. או אמת שאני מוצא את מקורה בתוכי. אני חושב שיש אמת שאני מקבל על עצמי, ואף פועל על פיה, אבל מכח סמכות חיצונית שנכפית עלי. התורה באופן ישיר במצוה שאיני מזדהה אית או איני מבין אותה. בהחלטה של סנהדרין שאני בעמדת מיעוט. בהחלטת מלך - במקום שיש לו סמכות. בריצוי אשתי במקום בו היא הקובעת או למען שלום בית וכאלה רבים.
אבל בדיון עם אחרים אני אשאף למשקל מירבי של אמת קיומית, ןלמינימום אמת נכפית. הגם שמצד שני, אני מבין שקבלת האמת הכפויה עלי, היא לעתים מבחן של יראת שמים - כגון העקדה. אבל בעניין זה, אני חושב שהעקדה היתה יוצא מן הכלל שבא להעיד על הכלל (תרתי משמע). רוב חייו ועשייתו של אברהם היו על פי אופיו - חסד ואהבה. איני חושב שכל חיינו אמורים להיות קרבן אחד מתמשך. לשבת יצרה. דרכיה דרכי נועם. וכו'.
הסייג הזה – של הענווה – הוא לעניות דעתי בעל משמעות מעשית מן המדרגה הראשונה.

דוגמה חשובה מאד מהחיים:
למשל ההתנתקות.
יש מצד אחד את הרב אבינר שנגד סירוב פקודה, ורבנים לא מועטים עימו. ויש רבנים רבים שפוסקים כן לסרב פקודה. מה אני אמור לעשות?
קודם כל להבין שהצד השני הוא טוב וישר כמוני. שגם הוא רואה אמת. שהאמת שלו היא מה שה' חלק לו ולא רשעות ליבו ח"ו. וגם לא עיוורון שה' יסלח לו. קודם כל בחזקה שאדם שלמד הרבה, ושנה, ושימש, והגה – שהאמת שלו לפחות באופן בסיסי היא אמת קיומית, והיא חלק מהאמת הכוללת. היא זווית ראיה אוטנטית.
הרב אבינר רואה את ערך הכלל, הציבוריות היהודית, הממלכתיות, המדינה. הוא מפחד ממלחמת אחים פנימית ורואה בה את הרע הגדול ביותר. לעניות דעתי מי שלא מבין שיש כאן אמת גדולה, עם בסיס עמוק בדרך ארץ ובתורה ובתורתו של הרב קוק זצ"ל – מפספס בגדול, ולוקה בעצמו בעיוורון.
מצד שני, העמדה שדוגלת בסירוב פקודה כדבר פשוט ללא עוררין – גם היא עמדה אוטנטית. גם חכמיה למדו ושנו ושימשו. זו עמדה שרואה את הערך של ארץ ישראל כערך עליון. שממעיטה מהערך של שלטון חילוני שלא עושה לדתיים חיים קלים. שרואה את השחיתות בממסד השלטוני. למשל. וגם זו עמדה שיש לה שורשים,ומי שלא מכיר בכך – עיוור.
מי שלא מכיר בכך שיש מצבים בהם מלחמת אחים (מטפורית או ממשית) היא כורח, שמי שנמנע ממנו, מביא רעה גדולה הרבה יותר לעולם (ודוגמה לדבר מלחמות החשמונאים נגד היוונים והמתיוונים היהודים) – בעיני טועה מאד. הוא מחמיץ משהו שמופיע לאורך ולרוחב של התורה שבכתב ושבעל פה, ושיסודותיו גם ב"דרך ארץ" מוסר אנושי אוניברסלי.
מצד שני מי שלא מבין את המחיר היקר והנורא של מלחמת אחים, וליבו לא שותת דם בקירבו במצב כזה; מי שלא מבין שצריך לשקול שבעים ושבע פעמים לפני שמגיעים להכרעה שמלחמת אחים היא כורח כזה; מי שלא מבין שיש דרך ארוכה של פשרה ונשיאת מחיר אישי ולאומי יקר לפני שנוקטים בפתרון של מלחמת אחים – הוא גם הוא טועה מאד.
ואני מכיר אנשים משני הסוגים. ואני חושש שהמלחמה בין דתיים שמבינים מכח הדת צד אחד של האמת ודבקים בו באופן לא פרופורציונלי – עלולה להיות יותר מרה מהמלחמה בין חילונים לדתיים ימין ושמאל.

אדם שמלמד עצמו בדרך שאני מנסה להציג – ירכך את הפער הקשה הזה. זו נקוה מהותית. גם אם מגיעים ח"ו למלחמה (וזו אכן הדוגמה הקשה ביותר), השאלה איך מגיעים אליה. ששים לקרב, חדורי מוטיבציה להכות באח האוייב, שיכורים והלומים משביעות רצון מהיותם אבירי האמת והאור נגד כוחות החושך; או בוכים, כאובים, אוהבים לצד השני, אנוסים על פי הדיבור.

וכן הוא לגבי מחלוקות על שיטת לימוד התנ"ך, לימוד מקצועות החול, חברה פתוחה בין גברים לנשים או מופרדת למהדרין וכו' וכו'.

עד כאן. מיכי אני מקווה שלא הגזמתי באריכות דברי. אשמח לשמוע מה דעתך על דברי.

אור נערב.


תוקן על ידי - אור_נערב - 12/04/2005 4:11:04

קודם כל לקח לי קצת זמן לעכל ולגבש תגובה. לכן העיכוב.

לmdavraham - מיכי -
נתכבדתי בהשתתפותך, ואני מקווה שנמשיך... שמעתי מכמה חברים טובים דברי הערכה עליך, וחבר אחד אף קנה לי את "שתי עגלות...". לדאבוני אני מוכרח להודות שלא הצלחתי לקרוא אותו, נתקעתי בהתחלה. אני מתכוון לנסות לגשת לזה שוב בעתיד. בכל אופן אשמח אם בהתייחסותך תגדיר מושגים יסודיים מהתזה שלך שנחוצים להבין את מה שאתה אומר.

ולעצם הדברים שהעלית.
בשלב ראשון, אנסה לנסח שוב את הנקודה הבסיסית שלי בעניין זה.
קודם כל, אולי חשוב להקדים ולהדגיש משהו שהעירה לי אשתי; אני בא מעולם של אמת מוחלטת אחת, שאותה משכנעים או בה משתכנעים (והזכרתי למעלה - למשל הרב כהנא, דינא דגמרא, הרב זילברמן וכו'). ומן הכיוון הזה הגעתי לרב קוק ונתחדש לי הרעיון של אמת סובייקטיבית וזוויות שונות וכו'. אצלי האמת הסובייקטיבית באה על גבי האמת המוחלטת - כקומה שנייה. אין צורך לשכנע אותי במושכל הראשון שיש "אמת" ושאם "כל אחד והאמת שלו" זה עלול להוביל ל"אין אמת בכלל".

ואחרי הקדמה זו - אני מגדיר את עצמי היום - באופן כללי ולא בהכרח מדוייק - בשלושה "כותרות" המקובלות היום ואסבירם: פוסט-מודרניסט, אקזיסטנציאליסט והומניסט. פירוש:

פוסט-מודרניסט - מבחינה זו שהוכח לי שהיומרה להגיע לאמת מוחלטת אחת אובייקטיבית שכל אחד יכול להבין אותה באותה המדה אם רק יתאמץ - היא לא במקום. שבאמת לכל אחד יש את הסיפור ("נרטיב" בלע"ז). זו עובדה קיומית שחוותי על בשרי (בחינת מבשרי אחזה אלוה), ומהתבוננות באחרים - מהיכרות אישית של אנשים חכמים שראיתי ושמעתי. חכם תורני מופלג שאני קרוב אליו - ענה לי פעם על שאלה "איך זה שלפעמים אני ("אור נערב"...) מדבר עם תלמיד חכם ובנקודה מסויימת אני רואה שהוא פשוט לא קולט אותי בכלל. לא מבין על מה אני מדבר, כשאני מרגיש שאני אומר דברים הגיוניים וברורים (ואני יוצא מהמפגש מתוסכל מאד)". ענה ואמר - לכל אדם, גדול וחכם ככל שיהא, יש איזו "נקודה שחורה" בעין הרוח שלו. מקום (או מקומות) שהוא לא יכול לתפוס מעצם היותו בן-אנוש מוגבל. ומן הראוי שאני אקבל שכך היא המציאות האנושית, גם של "גדויילים". עד כאן דבריו.
והדברים נכונים עוד יותר לגבי ציבורים וזרמים.
הרעיון המודרניסטי של אמת אובייקטיבית שהולכת ומתבהרת (אם אני מבין נכון) - פינה אצלי את מקומו להבנה שבאמיתות מופשטות (להבדיל ממטה שולחן ונמר גשמיים) לכל אחד יש נקודת מבט שמגבילה אותו, ושמכוחה הוא בונה מבט מסויים על העולם (הגשמי והתופעות), ושהוא מוגבל על ידו. (עד כאן ויורחב בהמשך ב"ה).

אקזיסטנציאליסט - "קיומני" בעברית - על שום שהקיום מהווה מקור מרכזי לאמת שלי. אינני בטוח שאני באמת קולע להגדרה ה"מדעית" אבל אסביר למה אני מתכוון. אני חושב שכל אדם הוא מיוחד וייחודי. ושהייחודיות הזאת קשורה לנקודת המבט (ה"אובייקטיבית") שלו על המציאות ומושכלותיה - שהיא תולדת מה שהוא. ישנו ויכוח גדול בפסיכולוגיה האם ועד כמה אופיו של אדם בוגר (ובעיותיו) מולדות ומוכתבות גנים ועד כמה הוא מושפע מן הסביבה. לי ברור ששני הצדדים נכונים, אבל העיקר בעיני הוא האופי המולד - שאני קושר אותו לנשמתו של האדם וייחודה. הגוף ומאורעותיו הם ה"כלי" לאופי הזה ולהתפתחותו. בין הכלי לתוכן יש יחסי גומלין שמהם ממשיך להתעצב האדם.
בכל אופן - כמו שאופי הוא נתון, מציאות, שאדם - לעניות דעתי - לא יכול לשנות מעיקרה, אלא רק לנתב ולתעל בגבולות גזרה מסויימים, אלא אם כן יעשה הצגה מלאכותית (שלעתים הוא יכול לרמות בה גם את עצמו ואכמ"ל) - כך גם היכולת להבין ולהבחין בהיבטים שונים של האמת מוכתבת, והשאלה העומדת לפני האדם בעולם הזה, היא מה הוא יעשה עם עצמו; לאן הוא יקח את המציאות הזאת שלו.
הגר"א בקול התור, אומר שכל אדם צריך למצוא את התפקיד המיוחד שלו בעולם, בתחום לימוד התורה, בתחום עבודת המדות, בתחום תיקון העולם. ומי שיסתפק בעשיה כללית, ויזניח את החיפוש אחר הייעוד האישי שלו – מעל בתפקידו ועתיד להענש על כך (בזוהר – אני מקווה שלא זונחים את דברי ברגע זה... – כתוב ש"מי שלא עוסק בחשבונות שמו(מהותו המיוחדת) עתיד לרדת לשאול", והגר"א מעדן את זה שיחזור בגלגול).
בית הלל ובית שמאי היו שונים באופיים, ב"שורש נשמתם". זה לא שהם לא ישבו מספיק שנים ביחד לברר את הנושא, או לא היו מספיק פתוחים וקשובים. הם פשוט ראו את הדברים אחרת כי הם אחרים. וזה נובע ממהותם, ממשהו שקשור לעצם קיומם.
וממילא בתחומים רבים (ביחוד ערכיים ופנימיים יותר) האמת היא משהו מאד אישי, שנובע מעצם הישום שלי. ושקשה מאד להעביר אותו לזולת.
אני מרגיש היום שרוב הדברים המהותיים שאני מאמין ומבין ויודע - שקנויים לי - הם ידיעות שקשורות ונובעות מקיומי. הם משהו שאני "רואה". "שומע". ולא מה שאני מבין בשכל באופן חיצוני, לא רואה ולא שומע. אמיתויות מסוג זה נחשבות אצלי לסוג חיצוני של אמת.
אני מרגיש שזה קשור להלך הרוח של הפילוסופיה והפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית (התרשמתי למשל מויקטור פרנקל). אבל אינני בטוח. בכל דברי עומדים מצד עצמם.

ו-הומניסט - פירושו של דבר שאני מזדהה עם העמדה שמציבה את האדם במרכז. אני מתענייין באדם ובחברה האנושית יותר מאשר במספרים ונוסחאות למשל. אני מרגיש שאידאולוגיה חייבת להיות מחוברת לחיים. להיות בשיח ויחסי גומלין אוהד ואוהב לחיים בכלל ולאנושיות (ולא לבא בגישה של עיצוב מחדש בלי התחשבות בקיים הנתון לפנינו). אני אופטימי מאד, אני מאמין שהאדם הוא טוב ביסודו, וישר ביסודו, ושרק צריך לעזור לו לחשוף את האמת שלו. להעמיק פנימה והוא ימצא את כל מה שהוא צריך (בניגוד לנימה פסימית יותר של האקזיסטנציאליסטים ואכמ"ל).
מצד שני ה' במרכז.
התשובה שלי היא, שהאמת נמצאת במפגש חי ותוסס בין האמת האלוהית מצד אחד, לבין האדם. ויותר מזה – שהמטרה היא המפגש הזה. ידידות, רעות, חיבור, אהבה, קשר, יחסים – בין ה' לבין האדם והאנושות. הדתיים לעתים "שוכחים" מעט מהאדם. ממעיטים אותו. מצמצמים את מקומו. מגמדים אותו. קלים על ההדק בהקרבת חייו שלומו וטובתו הפיזיים ובעיקר הנפשיים על מזבח אמונות ודעות, ואני מרגיש שהאמת האלוהית הכוללת מעניקה למציאות האנושית משקל רב הרבה יותר.

אני מאמין שקיימת אמת מוחלטת אובייקטיבית, שאיננה תלויה בנקודת המבט האנושית הסובייקטיבית המוגבלת. וזאת נראה לי בניגוד לעמדה הפוסט-מודרניסטית. אני חושב שעיקר ההבדל הוא שאני מונותאיסט - ממאמיני הייחוד. פירוש, שאני מאמין/מכיר/יודע שמאחורי כל התופעות והאמיתויות והסיפורים עומד כח אחד. שכל התופעות והאמיתויות החלקיות והסיפורים "הקטנים" עומד מקור אחד עם אמת אחת וסיפור-על אחד.

וכאן מתאים משל העיוורים והפיל המפורסם. שהלכו קבוצה של עיוורים "לראות" מה זה פיל. אחד אמר "עמוד" (הרגל של הפיל), שני "וילון" (אוזן הפיל), שלישי חבל (הזנב שלו), וכו'. כל אחד מהעיוורים תופס חלק מסויים של האמת, ומחלק זה נוצר לו "סיפור" (נרטיב) שלו. כל הסיפורים אמת - חלקית. והינם חלק מאמת גדולה יותר.
(הערה: האמת שאני מנסה להסביר מושפטת מאד, וכל משל שאביא "יכזה" אותה רק חלקית.)
במשל על המטה והנמר ניסיתי להמחיש את העניין שכל זוית ראיה כזאת - נניח במשל הפיל - העיוור שממשש את האוזן של הפיל וחושב שזה וילון - היא מהותית ועצמית. לא כפי שאמרת "החלק הלא רלוונטי של הויכוח" אלא תטעמי עיקרו. האדם שעומד למטה ורואה נמר, אפשר להמשילו לעץ ששורשיו נטועים למטה, ואינו יכול לעקור ממקומו למקום אחר. זו נקודת המבט שלו מכח היותו מה שהוא, ואין בלתה.
אבל לזה יש צד נוסף. ה"עץ האנושי" הנטוע בנקודה מסויימת מסוגל במאמץ ניכר, להראות (לפחות במדה מסויימת) גם נקודות אחרות. אבל הן לעולם לא תהיינה "שלו" באותה המדה שהאמת המקורית שלו היא שלו. הוא יכול "להכיל" בתוכו עוד גוונים, להעשיר את נקודת מבטו. אבל בסופו של דבר תמיד את המשקל המרכזי בהוויתו תתפוס הזוית שלו.

דרך אגב - האמת שאני מדבר עליה איננה תמיד האמת הראשונית שאדם מחזיק בה. לפעמים יש מצב שה"אמת" של אדם היא תולדה של שטיפת מח חיצונית ש"הלבישה" עליו כל מיני רעיונות ועמדות שאין לו שום קשר אמיתי פנימי אליהן.
החכמה האמיתי - לדעתי - כמורה, היא לעזור לאדם להגיע לאמת הפנימית החייחודית שלו, ולא לאמת של המורה. האיתויות נוספות תופסות את מקומן כהעשרה של האמת הזאת.

שוב משל: אדם שהסגנון המוזיקלי שלו הוא מוזיקה קלאסית והכלי שלו פסנתר - יכול ללמוד על עוד כלים, ולהעשיר את נסיונו המוזיקלי, ויכול ללמוד עוד סגנונות ולשלב. אבל בסופו של דבר אומן גדול הוא מי שמוצא את המקום שלו ומעמיק בו, ולא מי שמחקה סגנונות של אחרים (שאין לו כל קשר פנימי אליהם).

נקודה קטנה שאליה אני רוצה להתייחס (בסיום חלק זה של דברי), היא הערתך - שהגישה הזו מקובלת עד כדי בנאליות: אני חושב שכפי שאמרו קודמי - גם וגם, מפיסטו, ממללא ואריק (ואולי גם שלמה) - המציאות הפוכה. אדם שבאמת מאמין באמת הקיומית השונה והייחודית של הזולת לא יכול לכעוס על על מי שסוטה מילימטר מדעתו ואף לא קילומטר. הוא צריך להקרין קודם כל קבלה ואהדה גם אם הוא חולק (ועוד ארחיב לקמן בשיטת הויכוח לשיטתי). קוקניק ממלכתי שמתלהם וקוצף על חרדים-לא-ציונים, כהניסטים-גבעוניים-לא ממלכתיים, שרלואיסטים לומדי גובה העיניים ולומדי רבדים ומחקרים, וכו' - לא מקרין סובלנות רבה מדי... גם שמאלני פוסט-מודרניסט שמבין את נארטיב הנאקבה של הערבים ("שואת" 48') ואת הנארטיב של "משפחתיות" אלטרנטיבית (חד-מינית חד הורית וכיוצ"ב) אבל מתעב ושולל ומדכא נארטיבים דתיים, שמרניים, לאומניים (יהודיים כמובן, את הלאומיות הערבית הוא מחייב) - הוא בעצם פרו-ערבי במסווה של פתוח-לכל.
קראתי ספר "פלורליזם פנאטיזם" (על תורת הרב קוק) ועוד משהו. והתחושה שקיבלתי ממנו, לכל שיטה יש מקום - בדיוק המקום שאנחנו נותנים לה... אינני יכול להגיד שהבנתי לגמרי - אבל ממה שכן הבנתי, התחושה שלי היתה של השקפת עולם שאיננה מותירה לי (אישית) שום מרחב מחיה.
בקיצור - אני לא מכיר הרבה מדי אנשים ובודאי גישות ציבוריות שבאמת חיים ומשדרים על הגל הזה. גם לא בין תלמידי הרב קוק.

עד כאן חלק א' – למיכי.
אני מקווה שאתה/אתם עדיין איתי...



תוקן על ידי - אור_נערב - 12/04/2005 4:04:57

אור נערב
אשריך.

נראה לי שיש להבדיל בין שני דברים: הכרת מכלול #דעות# והכרת מכלול #דעות של אנשים#.

הנה בקשר לאופק רוחני רחב רבים הם "גדולי הדעת והכוסף שהיו והינם בשדה ספר אצלנו לעד" (אצ"ג), ואי אפשר לפורטם.
וכבר כתבה שמאלנית אחת (ושמא סמולנית) ב"נקודה" אחרי הרצחו של הרב אליהו הורביץ, השם יקום דמו, שבמפגשים שלהם (מסגרת של מפגשים בין אנשי שמאל לרבנים וכו') היא היתה חושבת איך הרב הזה כבר מכיר את משנתם של גיבורי התרבות 'שלה' לפני ולפנים (לא זוכר את הניסוח המדוייק).

לכן שאלתי האם לדעתך יש בהכרח צורך במפגש ישיר עם בני שיח בשר ודם מהמחנות האחרים?

(ראה אשכול ונזכר שיר-

כתרים, גדולים כבר קשרו לך
כִּתרי תורה כִּתרי כהונה כִּתרי מלוכה
ויש שנולדו בַּיד עם האורות והספרים
ומנִּי אז (בצדק) הם מוכים בַּסנוורים
אני לא.

אני לבדי התאהבתי בך
ולכן אינני עוד תמונת ראי חיוורת של דמותך
לכן אני
רק רוצה לחבר לך איגרת
והיא שיר של אהבה, אחרת.

יש כאלה שלהם (בצדק) הלב כואב
והִנַם עצובים כששוטה, נבל או שניהם בדמותך עולב
אני לא.

לי לא אכפת מכל דברי הכזב
וכי למי זה אכפת שעולבים כשהוא מאוהב?
הם
יודעים הכל (או כך הם חושבים)
אני מודה: אינני מבין את כל הכתבים!
אבל לי לא אכפת.

למי אכפת שאת אהבת נפשו אינו מבין
גם לְשתיקה יש עֶרֶך בין אוהבים.

הרב!...ה ר ב
מי יתן לי תמורתך


סליחה על ההפרעה)

אור נערב,
ראשית, התנצלותי על כך שהסטתי את האשכול שלך בראשית דרכו, ואני שמח שהוא שב לכיוונו המקורי.

שתי הערות קצרות: א. אף שהכיוון אותו אתה מציע הוא נאה ומעניין, דומני שהכתרת הצעתך כהצעה לאופן התנהלות לאומי היא יומרנית מעט. אני איני משוכנע שאני מסוגל להחיל אותה על עצמי, אז על המדינה?

ב. לענין שלושת הכוחות. כאשר דנים בהגותו של אדם גדול, נוטה להתעורר הרצון לייחס לה גם מה שאין בה; למשל, ראיית הגות זו כחובקת-כל וכצופה פני עתיד. זוהי, לדעתי, הסיבה המרכזית לירידה שחלה כמעט בכל תנועה רוחנית גדולה: הדורות שלאחר המייסדים כובלים את עצמם למה שהופיע בכתביהם של הקודמים, מתוך הערצה לגדלותם, וממילא אינם פורצים עוד דרכים חדשות אלא הופכים את תורת רבותיהם לכתבי קודש. תהליך כזה התחולל בחסידות; תהליך כזה התחולל אצל ממשיכי הרש"ר הירש, שקידשו את עמדותיו; ותהליך כזה התחולל בחוגי "מרכז", ואליו רמזתי לעיל. במה נוגעים הדברים לעניננו? בנקודת שלושת הכוחות. בחברה, כמו גם בנפש האדם,יש יותר משלושה כוחות או נקודות השקפה מרכזיות על העולם. הרב קוק כתב ברגע היסטורי נתון, בו ראה לפניו שלוש השקפות מרכזיות בצבור של אותם ימים. אין להסיק מכך, לדעתי, שהוא סבר שאלו שלושת הכוחות המרכזיים בכל חברה, או בכל נפש; ואם סבר כן, הרי טעות היתה בידו, והמציאות ההיסטורית תוכיח. היום, למשל, שני הכוחות שהוא קרא להם "לאומי" ו-"אורתודוקסי" כמעט התאחדו; לעומת זאת, נוצרו ונוצרים עדיין גוונים חדשים, דרכים ונקודות מבט. מי שינסה לנתח אותם בדרך שהציע הרב קוק לא יוכל להשיג הרבה, שכן דרך זו היתה נטועה במציאות היסטורית מסוימת. זמנים חדשים מחייבים שינוי בניתוחים ובמסקנות; דומני שהרב קוק היה הראשון לחתום על אמירה כזו.

ממללא,
אתה היית רשום ב-"מרכז"? זרקו אותך משם לאחר שהעברת "חבורה" בתורת הגרי"ל?
וברצינות: איני מזלזל כלל בעולם התורה שיסדה מרכז. חלילה. יותר מזה, אני סבור שגם לעולם ההשפעה המעשי שלה בשטח, כלומר גוש אמונים, מפעל ההתנחלות, רשתות החינוך האליטיסטיות וכו' התיה תרומה חשובה לחברה הדתית-לאומית והישראלית בכלל (אף כי אני סבור שרובם של מפעלים אלה כשלעצמם היו טעויות, ושנזקם אינו מבוטל כלל). למרות זאת, אני סבור שהתמורה שעבר החוג הזה בחמש עשרה השנים האחרונות, נניח (ואולי מאז פטירת הרצ"י? איני יודע) הופכת את התרומה נטו שלו בימים אלה לשלילית, הן בתוך החברה הדתית והן כלפי חוץ. לא טרחתי להפריד בין "מרכז" לבין "הר המור" בעיקר לצורך שמירה על הקיצור; מי שמכיר יודע מה הבעיה עם מי, ומי שאינו מכיר בד"כ אינו מתעניין בהבדלי הגוונים. הנושא היה השטחתה ורידודה של משנת הראי"ה, ולא קשייו הפנימיים של הצבור הד"לי-חרד"לי.

אור נערב,

ראשית יישר כוח על העאלת הנושא.
שנית, התייחסות שיטתית אליו דורשת הרצאות ארוכות, ואכ"מ.
אנסה להתייחס בקצרה.
ראשית, הגישה שלך מקובלת עד כדי בנאליות על כל מי שזז בקרבתי ושלא בקרבתי. הפלורליזם הוא ערך עליון (למעשה, היחיד) בחברה שלנו.
הבעיה היא שהגישה הזו אינה מיושמת. יש שתוליםן זאת בחוסר נימוס, או ביצר הרע. אולם לדעתי יש כאן הנחה פילוסופית עמוקה, וראש לכל יש להתמודד עמה (לזה הקדשתי את כל ספרי - שתי עגלות וכדור פורח, שם עסקתי גם ישירות בסוגיות אלו, שער רביעי. הדיון על רטוריקה ושכנוע וכדו' מצוי בספר השלישי שיצ"ל בעז"ה בעוד כמה חודשים).
ההנחה היא ששכנוע של השני יכול להיות מבוסס על היקש לוגי על סמך אכסיומות, או דמגוגיה. אין מקום לרטוריקה (מונח זה הוא מילה גסה אצלנו).
הסיבה לכך היא גישה כיניתי שם 'אנליטיות', אשר מניחה שכל ויכוח, או טיעון, חייב להיות בעל אופי לוגי-דדוקטיבי. כל דבר אחר הוא ספקולציה שרירותית וסובייקטיבית.
מגישה זו עולה באופן ישיר תרבות הדיון של 'פופוליטיקה'. ושוב, זו אינה תוצאה של חוסר נימוס בלבד (אם כי, גם זה ישנו שם, והרבה). יש כאן הנחה מובלעת שאין שום אפשרות לשכנע מישהו בהנחות יסוד שונות משלי, ולכן נותר רק להתנצח, ולנצח בויכוח עם שנינויות והתבלטות.
על כן, ההתמודדות צריכה להיות במישור הפילוסופי, ולא על ידי הצבעה כמה זה מנומס ויפה, וכמה יש בכל אחד משהו משלו וכדו' (אני אישית כבר שבעתי מהסיסמאות הללו, במחילה. אף שאני מסכים להן לחלוטין!!, הבעיה אינה שם).
כדי לגרום לשינוי כזה יש לטפל ברובד הפילוספי ולהראות שיש אפשרות לשכנע, ויש דרך לבחון הנחות יסוד.
ממילא יש טעם לדיון וויכוח ולהקשבה.

כעת הגענו לשלב ב:
הבחנתך בין פלורליזם של ריבוי אמיתות באופן שמעקר את האמת ממשמעותה לבין ריבוי זוויות לאמת אובייקטיבית אחת היא נפלאה וחשובה (וכ"כ ר' צדוק ומהר"ל. ראה ספרו של אבי שגיא 'אלו ואלו' בפרק על גישתם). אולם חשוב מאד להוסיף עוד נקודה.
כדי לחדד זאת, נחזור למשל המיטה והנמר שלך (משל יפהפה).
לאחר שתי זוויות הראיה מה נותר. האם באמת הכל זוויות ראיה? אז אין ויכוחים בעולם?
גם באלטרנטיבה שאתה מציע לפלורליזם (המהר"לית), בסופו של דבר נראה שכולם צודקים, ואין ויכוחים. רק שבמקום שאף אחד לא צודק (כי אין דבר כזה 'צדק') אז כולם צודקים.
אבל זה לא עוזר לנו מאומה.
דומני כי זה תורף שאלתו של מפיסטו על ההצעות המעשיות. הרי בסופו של דבר לאחר שאכנס לנעליים של זולתי לא תמיד נסכים. מה אז?
בעיה דומה קיימת בסוגיית גיטין ו' לגבי 'אלו ואלו' שכותבת: 'נימה מצא ולא הקפיד זבוב מצא והקפיד' (מן הזיכרון). אם כן שניהם טעו או שניהם צדקו? כיצד זה מורה על ריבוי אמיתות?
קשה להתעלם מן העובדה שיש ויכוחים שלא ייפתרו על ידי כניסה לנעליים של הזולת. מה אתה מציע ביחס לנקודות אלו? שם אין מוצא של כניסה לנעליים, אבל שם מצויים הויכוחים האמיתיים. משל הנמר עוסק רק בחלק הלא רלוונטי של הויכוח (החלק המלאכותי והמדומה שלו). הבעיה לגבי ההמשך נותרת פתוחה.
על כן אין ברירה אלא לומר כך: ראשית יש להכיר בעובדה שויכוחים יכולים להסתיים בשכנוע (לאו דווקא על ידי לוגיקה, שרק מוצאת טעויות בטיעונים. אלא גם על ידי רטוריקה). ממילא יש טעם לשמוע ולנסות ולהשתכנע, בגלל הסיכוי הזה (אנחנו לא יודעים מראש מה שייך לחלק המדומה של הויכוח, ומה שייך לחלק האמיתי). אם בסופו של דבר לא מסכימים, הויכוח הוא מהותי והוא נותר בעינו, ואין לו פתרון. כאן ישנה רק שאלה של נימוס (איך להתייחס ליריב אידיאולוגי).
אם אתה מציע משהו מעבר לנמוסים והליכות גם בשלב הזה, אין מנוס מן האמירה שהאמת שבידי אינה מוחלטת ועליי להתייחס אליה בעירבון מוגבל. אז יש מקום לעמדתו של הזולת גם לאחר אי ההסכמה.
אולם לכך אני לא לגמרי מסכים (ראה הסתייגות להלן). וכאן עולה נקודה שכבר העלו אותה למעלה (על אמת מוחלטת).
לדעתי יש טעם לכל המהלך רק עבור מי שמקבל את קיומן של אמיתות, ואת האפשרות להגיע אליהן, ושהן חשובות לו. מישהו אחר אין לו טעם להקשיב, שכן בין כה וכה הוא לא חושב שניתן להגיע לאמת כלשהי (גם זו שבידו היא בע"מ בעיניו).
לאחר שאני מקיים את שלושת התנאים הללו, אני צריך מתוך ענווה לקחת בחשבון את האפשרות שאולי אני טועה, ושיש אפשרות ללמוד ממישוה אחר על כך, ולכן שווה להקשיב לו.
אולם אין לזה ולא כלום עם אי אמון באמיתות שבידי. אני פועל באופן נחרץ לחלוטין לפי הנתונים (הערכיים והעובדתיים) שבידי, אף שאני לוקח בחשבון את האפשרות שאולי אשתכנע שזו לא האמת (או: לא כל האמת).
כל עוד לא שכנעו אותי הנחת העבודה שלי היא שהאמת היא מה שבידי. המוכנות לפעול לפי האמת שבידי, והאמון באפשרות להגיע לאמת, אינו סותר ענווה שמביאה להקשבה (שכן יש לי אינטרס להגיע לאמת, ואני מעריך באופן ריאלי שהיא לא בהכרח מצויה בידי).

יש בכל זה נקודה בעייתית: הרי אם אפשרו תהטעות מונחת בעקבה של כל אידיאה שלי, אז האמון שלי בה אינו מוחלט. מה בדבר אידיאות שדורשות ממני עשיית מעשים בלתי הפיכים (כמו להרוג, למשל)? שאלה לא פשוטה. לפעמים אין ברירה אלא לפעול כאילו האמת היא מוחלטת. אפשרות זו כמעט אינה קיימת עבור מי שאינו מאמין באלוקות שבסופו של דבר אמורה 'לסדר' את כל העיוותים שגרמתי עקב טעויותיי.

סוף דבר, חשוב להסביר ולשכנע בזה שיש טעם להסביר ולשכנע. רק מכאן ניתן לומר לאדם שחשוב להיות קשוב (ולא כדרישת נימוס בלבד). לאחר שכל צד מקשיב באמת, ייתכן שייוותרו ויכוחים, ולגביהם זו כמעט רק שאלה של נימוסים והליכות (אולי פרט למצבים בלתי הפיכים, שם ישנו גם שיקול פילוסופי כלשהו שמונע פעולה נחרצת).



מיכי

ספרן -
איני מכיר את הכרטיס של מיימוני. אנסה לנווט את דרכי הוירטואלית אליו.
בכל אופן, הערתי (אני מקווה לא בגסות...) על הטיית הדיון, מכיוון שהיתה לי הרגשה שזה מרחיק את הדיון מהעיקר מבחינתי. קודם כל מכיוון שזה דיון לגופם של אנשים ובתי מדרש ולא לגופו של עניין - או אפילו לגופו של הרב קוק, שזה יותר מתאים לעניין. וכפי שאמר קעלעמער זה מזכיר דיונים פנימיים אחרים שעולים להיות משעממים למי שאינו מההבראנז'ה, ולא מעניינים אותו הניואנסים בין מרכז להר המור. וחשבתי שלמרות שיש לזה מקום - יש גם מקום לקרוא קריאת ישור...
ולעומת זאת הדיון בפיסקה המסויימת הזאת, או אפילו בהגותו הכוללת של הרב קוק, היא הרבה יותר כללית ונוגעת לכל אחד לענ"ד.

לגבי היחס הרב קוק - קבלה, המצב מורכב. אני מקבל את זה שיש קשר, כמובן. אבל נראה לי שיש הרבה מגולשי הפורום, ובמיוחד המרכזיים (...), שהנושא של הקבלה בעייתי מבחינתם, ויש צד ש"סותם" להם את האפשרות להיפתח לדברים ולהתמודד איתם כמות שהם.
והיתה לי אף תחושה שזה בעצם מה שאתה אומר - שמי שקבלה לא מקובלת עליו, אין לו כ"כ מה לעשות עם דברי הרב קוק בכלל ועם הפיסקה הזאת בפרט.
ואני חושב שזו טעות גדולה מאד. מכיוון שדברי הרב קוק הם קודם כל הגות יהודית עמוקה, שנאמרת מעמדה קיומית רחבת היקף. הרב קוק הושפע מאד מהקבלה, אבל גם מהרמב"ם למשל. ואדרבה, חלק משמעותי מהגותו של הרב קוק הוא ראיית הרמב"ם והקבלה והמוסר וכו' וכו' כחלק מריקמה אורגנית של התהוות והתגלות האמת האלוהית הכוללת.
וממילא אני חושב שבאמת יש מקום לעיון בדברי הרב קוק גם למי שלא מקבל את הקבלה בלי להיכנס לדיון אם בצדק הוא לא מקבל...

ובמיוחד לגבי הפיסקה הנ"ל - אני חושב שזו דוגמה לפיסקה שמציעה כיוון מחשבתי שאינוקשור בהכרח לקבלה. אפשר לתומכו מן התלמוד, ואפשר להגיע אליו מתוך ההגיון הישר האנושי בלי קשר לשום מקור. ואגב יש המבקרים את הרב קוק בדיוק על זה - שחלק מדבריו הם מחשבות ללא מקורות. ואני כאמור רואה בזה היום (בניגוד לאיך שראיתי זאת בעבר) כמעליותא. שיש לו הגות מקורית שנובעת מזרימה טבעית וחופשית של אמת פנימית (שזוקקה והתפתחה מהרבה מי-תורה ותפילה ותקון מדות).

<אם כן, לשם מה להמתין להמשך הדיון. > לא הבנתי...

מה יש לך לומר לעצם העניין? דהיינו על צורת השיח שאני מציע לעומת צורת השיח הקיימת? אגב אני חושב שזה מאד קרוב לעניין מקל חובלים ומקל נועם. מאז עמדתי על דעת הרב קוק בשנים האחרונות, מפריעה לי צורת הלימוד של הגמרא המקובלת. איני אומר שאני שולל אותה ח"ו אבל יש בזה שזו הצורה הכמעט בלעדית משהו צורם מבחינתי. - כוונתי לצורת הויכוח הנצחנית עם הצעקות, שנדמה לי שהיא פאר גישת לימוד העיון הישיבתי החרדי. אש של תורה. וכו. ואני לא רואה כ"כ את האפשרות לעצור בדיון כזה ולומר "וואלה, באמת נמר - תן לי כמה ימים לעכל את זה. בא נשים את זה בצד ונמשיך הלאה ונחזור לזה עוד שבוע".
מקל חובלים - שמחבלים זה לזה בהלכה, מקל נועם - שמנעימים זה לזה בהלכה. שלא לדבר על לימוד אגדה אבל זה מצריך אשכול לעצמו...

עיקרו של דבר - מה שאני רוצה להציע זו הנחת יסוד לדיון ושיח תורני, שלדעתי תהפוך את הדיון ליותר איכותי, ותאפשר לאנשים המשתתפים להגיע לאמת באיכות הרבה יותר גבוהה וכללית.
ואגב, יצא לי לתת שם לאשכול (קצת בעיה, בין שם ענייני לנסיון לתפוס תשומי... לא יודע אם יצא שם מוצלח. מילא), שקשור למטרה יותר רחבה שלי.

אני חושב שצורת השיח הזאת היא תנאי להיוצרותו של הסנהדרין כמקום אמיתי שממנו תצא אמת כללית לעם ישראל וכל העולם.
ואני חושב שצורת השיח הזאת היא האפשרות הכמעט יחידה ליצור דיאלוג אמיתי בין דתיים לחילונים ובין יהודים לגויים. דיאלוג שיהיה מכבד מצד אחד, לא מעמדה מתנשאת דוחה, ומצד שני לא מעמדה מתבטלת פשרנית ומרוחה.

העם ההולכים בחושך ראו אור גדול!