מהי שאלה?

האם כל משפט המתחיל ב"למה" מהווה שאלה?

דומה כי כולם יכימו כי לא כן האמת.

שאלה חייבת להכיל הנחות. כלומר, אם אדם שואל למה פלוני מרביץ לפלוני, ההנחה היא שהטבעי והראשוני שלא ירביץ, ומכאן שעלינו לחפש איך זה יכול להיות שהוא מרביץ, אז אנו מניחים שישנו גורם, ואנו שואלים "מהו?"

זהו הלמה.

נמצא כי אין שאלה ללא הנחת סתירה לכאורה. כלומר, אילו טבע האדם מטבעו היה להכות, השאלה הייתה נהפכת ל"למה אינו מרביץ כעת" וכן ע"ז הדרך.

ונראה כי הרבה מאד שאלות יוסרו כאשר נעיין בזה.

וצ"ב

ספרן היקר

ודאי אמת, והנידון אם זה שייך גם בדברי ר"מ עצמו [ראה 2 ו4].

יהוסף,

השאלות הללו,תלויות בשאלה בסיסית יותר:

האם אנו מוגבלים למה שהתרחש במוחו של האיש ר"מ,

או שהוא מהווה רק צינור להמשך התגלות התורה האינסופית.

ואז הבאים אחריו,אינם מוגבלים לדעתו האישית.

[מוקדש למסתברא]

ודוגמא מענייני האשכולות הסמוכים, שם נידון אם ר"מ היה מודע לדברי ר' חיים:

מההנחות שיש לבדוק קודם לכן:

1. האם ר' חיים זה עניין של תוכן או סגנון
2. האם תנא חייב לדעת כל מה שדיברו אחריו
3. אם ר' מאיר לא ידע לומר זאת בצורה שר' חיים אומר, זה אומר שר' חיים לא יכול לפרש כך את עומק תחושותיו של ר' מאיר
4. האם ר' חיים אינו יכול לומר את דברו בדברי ר' מאיר כתפיסה על פי עולמו גם אם ר"מ לא התכוון לכך
5. האם יש מקום להניח שר' חיים היה אומר דבריו גם אם היה משוכנע שר"מ לא התכוון לכך מעולם, או כאשר מסופק היה

למשל ישנה שאלה ידועה:

למה הקב"ה ברא את האדם.

שאלה כזו חייבת הנחה של סתירה בין ידיעה שהקב"ה עושה דברים עם סיבות, ואז הקושיה היא שאיננו רואים הסיבה. ההנחה עצמה מוזרה, אך נשים לב שחלק מהסתירה כוללת תמיד את ההנחה שזו סיבתיות האמורה להיתפס על ידנו, מה שלא תמיד מתאים לתפיסת האמונה.

כוונתי, שזו לכא' מסקנה הכרחית.


והנה כמה דוגמאות:

למשל כדי לשאול, "איך זה שאלוקים עשה שואה"
עלינו להניח ולהוכיח שלא מתאים להנחותינו שאלוקים יעשה שואה.
למשל שנהרגו צדיקים, וגם על זה עלינו לבדוק אם אין כלל שהצדיק נענש משום הרשע כמו שאמרו בסוף החובל, והיינו שיש הנהגה כללית לפעמים, שהיא יחס אל הכלל.

עלינו אולי להניח שעם ישראל לא היה ראוי לפעולה כזו.

עלינו להניח שהשואה אינה חלק מדרכי הטבע שעליהם לא נשאל, כמו איל זה שפלוני זרק קליפת הפרי והאחר החליק, או שגם שם נשאל.

דוגמא נוספת:
כשאנו שואלים איך זה שאמר חכם דבר מוזר, עלינו א' להניח כי לא יתכן וחכם יאמר כך, ב' שאכן החכמה הייתה ברמה כזו שמהווה סתירה לאמירה כזו.

למשל אם חכם עתיק טען שהעולם רבוע, עלינו למצוא את ההנחות שמביאות אותנו להניח שזו סתירה שיאמר דבר שהיום ידוע כאינו נכון.

ויתירה מזו, כאשר אנו מוצאים טעות לוגית בדברי אחד החכמים, לעולם אין זו קושיה ללא ההנחה שחכם כזה לא יכול אף במקראה לטעות בכה"ג.

וכן ע"ז הדרך טובא.

ועתה דוגמא מהחיים:
אנו כועסים על פלוני "איך עשה לי דבר כזה?"
גם כאן, ללא הנחת הסתירה אין כל בסיס מוצק לכעס וכן כל כיו"ב.

כמדומני שזו טענתו של ויטגנשטיין [ב"על הודאות"] כנגד

הספקנות המוחלטת.

ובכך פתרת את שאלת "למה אתה מאמין?"

הדבר מזכיר לי את מה ששמעתי פעם מיהודי חכם, שסיפר על יהודי פקח שהיו נוכח כאשר בישרו בתדהמה על פלוני שנפטר צעיר, וכולם דיברו על ההפתעה והפליאה, נענה אותו יהודי, איני מבין מהי הפליאה, הלא הפלא הוא שאדם חי, שהלא החיים הם נגד המצב ה"טבעי", שכן הוא משהו מסובך וקשה שכל הזמן יש להפעילו, ואילו המוות הוא מצב פשוט וממילא מתקבל על הדעת יותר.