תפקיד גדולי ההלכה בדורנו - ה"מיימוניזם"

מיימוני

אנחנו עדיין ממתינים לתגובתך!



:-)

היות שגם אני וגם מיימוני אמרנו שנכתוב עוד אז הנה אני שב לעניין הזה.

כפי שכבר אמרתי בעיני הפטרון למצב הנוכחי הוא הרחבה של מעגל הפסיקה כלומר לא כל פוסק הוא עבור אנ"ש שלו אלא להכיר שיש ציבורים שונים בעם ישראל מנהגים שונים ויש מקום להתחשב במידרג של רמות קיום המצוות.

הפוסקים האשכנזים בדור האחרון מסרבים בתוקף להכיר בזה. אין הכרה במצב של מנהגים שונים של הספרדים אין הכרה בציבור התימני .

ומה שיותר חמור הוא כאילו איש לא סיפר להם לעולם שרוב עם ישראל איננו נמנה בין לומדי ישיבת פונוביז' ואפילו לא בין לומדי דף היומי.

הבעיה שמיימוני הזכיר בדבר תפיסת קו קיצוני בפסיקה עם כל החומרות שהוזכרו אפילו על ידי אחד הראשונים או אחד האחרונים היה נמנע אילו הייתה התחשבות בכל לרוב הציבור אננו נמנה בתופסי ספסלי הישיבות.

אין ספק שגישה זאת היא בעייתית בראשונה עבור תלמידי חכמים עצמם שלא רואים את עצמם אחראים שמתרחש במצב הרוחני של עם ישראל. שלא תופסים אחריות להשפיע ולו במעט בכיוון הזה.
כמובן שהעם יוצא נפסד ביותר מגישה מעוותת זאת.

אני רוצה להרחיק לכת ולומר שגם התליך הכואב שמתרחש היום בציבור החרדי עם מספר גדול של נושרים מציבור זה הוא תוצאה ישירה של קו קיצוני זה.
מסופר בשם האר"י ז"ל ציבור ראשי תיבות צדיקים בינוניים ורשעים.
אם ציבור החרדי היה מעורב בכל המתרחש במדינה ולוקח אחריות ונושא בעול עם כל העם אזי היו זוכים להיות כל הציבור צדיקים אבל היות והם מתבדלים בתוך העם ומנסים להיות ציבור בפני עצמם אזי מוכרח הוא שיהיה בהם גם בינוניים וגם רשעים.
אי אפשר לשום ציבור שיהיו רק צדיקים ובטח לא כשהם מסתגרים ואינם רואים עצמם חלק אינטגרלי מהרשעים שבעם ישראל.

גדולתו של רב עובדיה ושיטתו הייתה בהכרה מעמיקה של רוח הדור והכוח דהיתרא שלו הוא שהביאה להפצתו ולהערכתו בקרב אותם השכבות הרדודות בעם אליהם הוא פנה.

לו יהי שעוד תלמידי חכמים ילכו בדרך זאת של לקיחת אחריות ויצליחו בדרכם להפצת התורה ולהעדרתו.


:-)

מיימוני היקר


סקירה יפה ומעניינת של האני מאמין שלך.
ברצוני לציין ברשית דברי כי, אני משתתף בצערך על תחושת החוסר עונים בכל הקשור להביא לשינוי כפי שאתה מתכוון בעולם ההלכה.

אני בהחלט מסכים איתך בעיינן הצורך בבדיקה מחודשת של הרבה הלכות (כפי שהזכרת מקצת הדברים) ולהביא לשיפור המצב ולשינוי מותאם יותר למציאות – כמובן הכל במסגרת ההלכה.

אני גם מסכים איתך שלאור ההקצנה ורדיפת החומרות הנוכחי, אין כל כך סיכוי להביא לשום שינוי בטח לא למהפכה שאתה היית רוצה.


אולם יש לא מעט דברים שאיני מסכים איתך.
ראשית כל אני רוצה למחות על הגישה השלילית שאתה מפגין בתורת הקבלה- אולי פעם תספר לי מה יש לך נגד העניין אבל בטח לא באשכול הזה.

שנית בסקירה הרחבה שהבאת שמת את הפסיקה הליטאית כשיטת העידן החדש מבלי לשים לב שישנם עוד זרמים ושיטות לפסיקה.
כגון שיטת הרב עובדיה- שהיא יחודית בדור אבל יש לה הרבה חסידים. אני קורא לזה בכונה שיטת הרב עובדיה ולא שיטה ספרדית ואין כאן המקום להרחיב.
שיטת התימנים הרמב"מיסטים.
הפסיקה של חצרות חסידיים שיותר מחויבים לאדמורם לדורותם.
ולדעתי ישנו גם שיטת פסיקה חו"לית שהיא יחודית לחוץ לארץ ושונה מהפסיקה הישראלית.
כמובן בין כל הנ"ל הרב עובדיה וסיעתו לוקח בגדול ולדעתי גובר בהרבה גם על הפוסקים האחרים כולם יחד בעיקר במספר הנשמעים לפסיקה זאת.

אי לכך לדעתי אחד הדרכים הזמינות להביא לשינוי ולהבנה כי לאו דוקא השיטה המחמירה היא הנכונה, יש להביא לקרוב הדעת בין שיטה הליטאית לבין זה של רב עובדיה, יש להכיר בלגיטימיותו ולדרוש בשלומו של השיטה הזאת. אם כי אין בשיטה כדי לגרום לשוני גדול אבל בכל זאת יש בו מפלט לשכל הישר בפני מירוץ מטורף אחרי חומרות חסרות תכלית.


כעת לשאלה העיקרית בעיני,,

עד כמה רצון השם הוא להדבק במקור ועד כמה להדבק בפסיקה הנהוגה בימיך.

הרי גם התנאים עמדו במצב שבו ההלכה הנהוגה בימיהם בהרבה דברים היה שונה שזה של הנביאים. והתנאים שאמרו "אין לך שופט אלא בימיך". מה שבא לומר כי ההלכה הוא משתנה ויש לקבל את השוני המוכרע בידי החכם שבימיך. אנו רחוקים היום ממצב שבו עם ישראל יתקבץ תחת הנהגה משותפת, אבל אין לי ספק שהישועה תימצא דוקא בחתירה להגדיל את המשותף. דוקא תוך כדי שאיפה להקמת פסיקה משותפת לכל הזרמים.
הצעתך בדבר שכל אחד יפסוק לעצמו, היא פועלת בכיוון ההפוך – כלומר כל אחד יעשה שבת לעצמו.

כתבתי בקיצור ובעזרת השם עוד ארחיב בהמשך.







הטקסט שלך כאן

:-)

שאלת המחוייבות להתפתחות ההלכה מדורי דורות עד היום בנויה על חלוקה על בסיס היסטורי שהופכים למחייבים את העולם היהודי כולו. החל במשנה ובתלמוד הבבלי דרך ספרות הראשונים עד השולחן ערוך וכלה בנושאי כליו [המשנה ברורה].
שאלת היחס לפסיקת הלכה כיום צריכה להתחלק לכמה פנים:
א. שאלות הלכתיות שנידונו בעבר אך דעתי האישית נוטה לדעה מסויימת בגמרא או בראשונים בניגוד לפסיקה המקובלת.
ב. שאלות שתלויות בשינוי המציאות דבר שמשפיע על ההלכה וכיצד ומהיכן מוציאים את העקורונות שעל בסיסם נכריע את היחס למציאות החדשה.
ג. תפיסות עולם שעומדות בבסיס קביעת ההלכה שמקשות על מי שלא מקבל אותם להכריע כמו הפסק המקובל [במילים אחרות בעיקר חדירת פסיקה קבלית לתוך עולם ההלכה.
בבחינת כל הגורמים יש גם את הצורך להכריע בשאלת היחס בין האדם הפרטי כפוסק לעצמו לבין מחוייבות לפסיקה רווחת ולמנהג הציבור במקרים אלו.
א.תפיסת עולמי היא שאדם שלמד סוגיא הלכתית מהמשנה וספרות חז"ל דרך הראשונים וכלה בסופקי ההלכה בשולחן ערוך ובנושאי כליו והשתכנע שבמשא ומתן ההלכתי בהבנת הסוגיות! ובניתוח המקורות הצדק עם דעה מבויימת בראשונים עליו לפסוק לעצמו! כדעה שמקובלת עליו ולא כפסק ההלכה המקובל. בסוגיות שלא למד האדם את שלל המקורות נשאר עליו החיוב לנהוג על פי הפסיקה המקובלת בספרי ההלכה, בשו"ע ובנושאי כליו.
ב. לגבי היחס למציאות משתנה בעולם שמקרינה על עולם ההלכה מחדש. יש לדעתי צורך לנסות להוציא את העקרונות ההלכתיים מספרות חז"ל משנה ותלמודים. ןלאור זאת לבחון את השתנות ההלכה בקרב פסיקת ההלכה אצל הראשונים ואצל אחרונים.
ג. לגבי היחס בין עולם ההלכה לקבלה והשפעותיה על עולם ההלכה נראה לי שגם כאן בסוגיות שבהם אדם בחן את מקורותיהן וגילה את השתנות הפסק כתוצאה של חדירת הקבלה לספרות ההלכה יכול אדם, שלא משתית את תפיסת עולמו על הקבלה או שלא מעוניין ברמה הכרתית דתית לערב בין קבלה להלכה, לפסוק כפי שמשתמע מפסקי ההלכה בניגוד להשפעת הקבלה על הפסק. [אזהרה אחת: כפי שטענתי באשכול על תפילין הרבה פעמים בבסיס מחלוקת ידועה בין קבלה להלכה עומדת הרבה פעמים מחלוקת פנים הלכתית מבוסססת מקורות שהקבלה רק חידדה דיעה אחת המחלוקת פסקה לפיה וחזקה את הפסק במניעים קבליים אם המודע ואם לאו. ולכן אדם שרוצה לפסוק נגד פבק הקבלה יעיין הייטב האם הדיעה ההלכתית נגד פסק הקבלה אכן מקובלת על חכמי ההלכה או שיש כאן מחלוקת פנים הלכתית שיש להכריע בה על פי שיקולים הכרעה שכתבתי לעייל ביחס לסעיף א.

רבותי,
אנא עיינו באשכול הסמוך של נישטאיך, יש לו קשר הדוק למה שאתם כותבים:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1332750

תוקן על ידי - אריק123 - 11/04/2005 14:49:15

אריק,

1. אלמלא אני מת והוא חי - יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי - היאך יכול החי להכחיש את החי?

(ברכות כ"ז: בשינויים המתחייבים)

2. כבר ראיתי בכמה וכמה ספרים שמכחישים את עצם קיומם של מנהגים הנהוגים במשפחתנו לפחות מאז ימי וולוזין. אז מה?

3. כבר שנה רבי בשני מקומות במשנתו, שלא ראינו - אינה ראיה.




ר"מ.


נ.ב. במשפחתו של ר' חיים כנראה שלא הית מסורת כזו ... והדברים הרי ידועים.




תוקן על ידי - רמ_במזל - 11/04/2005 13:36:01

רמ_במזל
והטיעון המרכזי של חיים סולובייצ'יק הוא שמעולם לא היתה מסורת כזו.

אריק,

מודע ומודע.

אך זו המסורת הישירה והמחייבת שבידי. ודי לי בכך.


ר"מ

רמ_במזל
כתבת:
< מי שהגיע להוראה חייב להורות מתוך התלמודים והראשונים. וספרי המאספים מהוים כלי עזר בלבד.

מי שלא הגיע להוראה שלא יורה. >

אתה בוודאי מודע שהנחה זו היתה שנויה במחלוקת כבר בימי הראשונים.
יתירה מזו, האם כל חניכי אסכולת וולוז'ין נהגו כך? עיין במאמר שצינתי לעיל מה שכתב על ערוך השולחן.


תוקן על ידי - אריק123 - 11/04/2005 12:39:18

הרב מימוני,


1. מחאה! כתבת על הגר"א – בגלל אמונתו בקבלה, שהיוותה למעשה את התשתית לכל הנהגותיו ושאיפותיו.

כמי שגדל על אסכולת וולוזין וינק את עקרונותיה יחד עם חלב אמו, מקובלני ההיפך: התשתית ההלכתית העיקרית לכל הנהגותיו ושאיפותיו של הגר"א היתה ונשארה ההלכה.
נקודה.

2. על היחס לקבלה כפי שהורונו בוולוזין, העיקרון הוא פשוט. הקבלה היא חלק מן התורה, אלא שיש קושי לא מבוטל להבינו לאשורו. לכן, מי שהגיע לדרגת ההבנה של הקבלה, הוא ורק הוא, מחוייב לנהוג על פיה. מי שטרם הגיע, אינו מחוייב, וספק אם הותר לו.

3. מי שהגיע להוראה חייב להורות מתוך התלמודים והראשונים. וספרי המאספים מהוים כלי עזר בלבד.

מי שלא הגיע להוראה שלא יורה.

4. כשם שאסור להתיר את האסור, כך אסור לאסור את המותר.
חריג לכלל זה הם חלק מחומרות הפסח ,כמו ניעור הספרים, עקב החומרה המיוחדת של בל יראה האמור בתורה ושל איסור משהו מד"ס.

5. מסקנה: עקרונותיך נכונים ויש להם סיכוי בתנאי שלא תערב עמהם מלחמות צדדיות, כגון המלחמה בקבלה או המלחמה במנהגי חומרות של פסח.


ר"מ

אנסה להציג גישה נגדית בבסיסה לגישה העומדת בבסיס הצעתו של מיימוני. אקדים ואומר שגם אני לא שלם עם כל תוספות המנהגים והחומרות ויש דברים שבדורות האחרונים כמעט נעלמו (מי צם בה"ב?)

כבר יותר מפעם הבעתי את דעתי שהגישה של חזרה למקורות הטהורים כביכול של ההלכה היא בעיני תמוהה ובעצם היא מעין קראות להבדיל. אין לנו תורה אחרת חוץ מזו שעברה במסורת וזו החשיבה האשכנזית הקלאסית במיטבה ועיין לדוגמא בספריו של תאשמע על מנהג אשכנז הקדמון. החזון איש והגר"א הם כמובן יוצאים מהכלל שאלמלא קונוטציות היסטוריות מסוימות לא היו מתקבלים בכלל ישראל כפוסקים המוחלטים ואיני מדבר כלל על למדנותם ושיעור קומתם האישי (ועיין מאמרו הקלאסי של חיים סולובייצ'יק שהוזכר כאן יותר מפעם RUPTURE AND RECONSTRUCTION:
http://www.opensourcejudaism.com/transformationoforthodoxy.htm
).

הרמב"ם לא התקבל כפוסק בצורה שהוא רצה ובוויכוח הגדול בינו לבין הראב"ד, הראב"ד בהשגותיו הפך את הרמב"ם מספר פסק לספר למדנות, למגינת לבם של למדנים כמו לייבוביץ' ותלמידיו, וכך הוא נשאר עד ימינו.

עם ישראל ידע להמציא לא רק חומרות אלא גם קולות ובזה הצטיינו, בניגוד לחשיבה המקובלת, דווקא האשכנזים. אם נתבונן בקולות האשכנזיות הרי הם קולות שנוצרו כאשר פקע טעמא דקרא (כגון פרוזבול), לדוגמא, כל זמן שהחמץ היה לשימוש ביתי בלבד היה אפשר לבערו כפשוטו משא"כ כשעוברים לייצור יי"ש וזו הסבה למכירת חמץ המוכרת לנו, וישנן דוגמאות נוספות, שהגר"א כידוע התנגד לכולם (וגם התנגד לבטל הטעם בטלה הגזרה, מה שרבותינו האשכנזים שהתנגדו לקודיפיקציה סברו שבטל הטעם בטלה הגזרה). כיום ה'נובו דתיים' מנסים כביכול להחזיר עטרה ליושנה. על כל חומרא שמיימוני ינסה להוריד, נקבל חומרות אחרות בכפל כפלים, ותוקפם יהיה לא רק המנהג אלא עיקר הדין !!

בניגוד לדברים שנשמעים בפרום על מוסריות התורה (וכבר צינתי שהמלאכותיות בטיעונים האלו גובלת בגיחוך - אין מלה אחרת !!), הרי בגישה ההלכתית המוצעת אתם עושים בדיוק את היפך, מכירת חמץ היא דוגמא להליכה ברוח התורה ולא ההחמרה לא לקנות מחנווני שמכר את חמצו כדת וכדין.

בנושא הספציפי של תענית בכורות, הצהרתי שגם אם לא הייתי עושה סיום לא הייתי מתענה בערב פסח, כי אני יודע איך היה נראה הסדר שלי אחר כך, אבל טוב שיש תענית ויש היתר (שבוודאי הגר"א לא סמך עליו, ויהודי כמו הרב קוק שראה את עצמו מבית מדרשו העדיף שיצומו, וכך נהג בנו הרב צבי יהודה). לעשות סיום שצריך לסיים לפחות מסכת בשנה.

כבר כתבתי יותר מפעם שדווקא ההיסטוריה הוכיחה שגישתו הבסיסית של הרמב"ם לא עמדה במבחן הזמן והנסיון של רג"נ להחליף את ארבעת הפרקים הראשונים במשנה תורה במבוא לאבולוציה אינו מוצלח יותר. לא יתכן שדבר קטן יהיה קבוע ונצחי ודבר גדול יהיה ארעי וחולף.


תוקן על ידי - אריק123 - 11/04/2005 12:40:37

תוקן על ידי - אריק123 - 11/04/2005 12:43:14

מיימוני, שאלה:

"בגלל דבקותו במסורת האשכנזית, שאותה הגדיר כסנהדרין המחייבת את דורנו".
הדברים מכוונים גם לספרדים ?!

מימוני,

א-איני יודע מה הועלת בהערתך,יצאתי וראיתי מה פעל הרמב"ם,ויצאתי וראיתי מה קורה היום בשטח.ההפך הגמור,ואילו היה זה אחד מהראשונים החרשתי,אלא שמדוב על גדול שבישראל,ולא זו אף זו,אלא שרוב רובו של השלחן ערוך בנוי ומיוסד על פיו(ראה בשו"ת השדי חמד).ובכל זאת צא נא בפסח הקרוב וראה עד היכן הגיע השבוש והחומרות שלא שערום אבותינו.אם כן נפיק נא מכאן לקח,שאין היחיד יכול לעשות מאומה,גם אם כגובה ארזים גובהו,על אחת כמה וכמה בדורינו.(וכבר עמד על כך פרופ' ש. אורבך בספרו)

ב-אין ספק שרק החכמים המוכרים בעיני רבנן ותלמידהון הם הראוים להצטרף.זו האמת.אלא שהצורך המעשי מחייבנו לתת ביטוי לכל חכם מחזיק קהל ומורה דרך.והצד הראשוטן מחייבנו לתת מקום לכל חכם שלא עמדו לו מרפקיו דים,כדי להגיע לכותל המזרח,ונשאר עם גמרתו בכותל המערבי,ושכינה במערב.

ג-את הרבנים לא נצליח לשכנע,מטעמים הכמוסים אצלי ואצלך.ואצל כל מי שמכיר מצב דורינו.לא תהיה הפעולה אלא לדורות הבאים.כשייראו למשל שפסקנו שאיסור חשמל בשבת הוי דאורייתא (ויל"ע טובא בזה) ע"י 40 אלף מורי הוראה בדור,היש למישהו ספק שלא תהיה לזה השלכה מעשית לדורות הבאים בהם יגבר הבלבול.והרי זו הצלה פורתא בכל סוגיא כעין זו.(כעי"ז ניתן לראות את תוקפם של הוראות חכמי ירושלים בשו"ת חן וחסד והסכמותיהם.כמה נפיש חילייהו להישען עליהם)

ד-אדרבה,יהי רצון שיעקרו כל ההלכות שאינן מעיקר הדין,ויונחו במקומם הראוי להם בספר "המנהגות" ולא בחוקים.תהא זו תענית בכורות או תגלחת בעומר.

ברור לשנינו שהאינטרנט אינו במה לעניין זה.לכל היותר ישמש כמזכירות ועריכה.(גם להיות רבנן סבוראי זה משהו)

בן איש אחד

א. יש מרחק בין הקביעה המתודולוגית כיצד ראוי לפסוק לבין התקווה שאדם מסוגל לעשות זאת.

ב. אם אתה מתעניין, שיטתי בפסק היא לפי מה שזכיתי לקבל ממו"ר מובהק זצ"ל, אף על פי שאיני ראוי להימנות בין תלמידיו.

אם אתה רוצה דוגמאות, צא ועיין במה שכתבתי, אם כי זה מעט מהרבה. (חפש בפורום המפתחות ותמצא).

ג. הפניה שלי נועדה לגדולי ההלכה, ולא אלי אישית.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו