: "אצלנו לא אוכלים את זה בפסח"
חג הפסח הוא "חג החרות".
חרות לומר: "אצלנו לא אוכלים את זה בפסח".
לא צריך למה.
מספיק: ככה.
לא אוכלים מלפפונים בפסח, כי בבית ההורים לא אכלו מלפפונים בפסח.
אף אם הם לא אכלו, כי לא היו מלפפונים בזמן הפסח.
אם הוא יאכל מלפפונים בפסח, תהיה זה תחילת ה"נפילה".
הוא יודע למה הוריו לא אכלו מלפפונים בפסח, אך הוא גם יודע איך היצה"ר "עובד".
היום אומר לו כך, ומחר אומר לו כך.
הוא חושש: שהיום אומר לו היצה"ר: "אכול מלפפונים", ומחר יאמר לו: אכול השגחת "הרב לנדא", ולבסוף גם יאמר לו: "אכול חמץ".
והוא יאכל.
בדוק ומנוסה.
הוא מכיר אנשים שהתחילו באכילת מלפפונים בפסח, וסיימו באכילת חמץ.
*******
איך התחיל "הידור" ה"לא אוכלים"?
ייתכן שהוא התחיל כאשר הפסיקו לאכול "קטניות".
הראשון שסיפר על אי אכילת הקטניות בפסח, היה הר"י מקורביל, (מבעלי התוספות בצרפת).
מעיקר ההלכה, הקטניות אינו מחמיצות, וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכה א):
"אין אסור משום חמץ בפסח אלא חמשת מיני דגן בלבד, והם שני מיני חטים שהן החטה והכוסמת, ושלשת מיני השעורים שהן השעורה ושבולת שועל והשיפון, אבל הקטניות כגון אורז ודוחן ופולים ועדשים וכיוצא בהן אין בהן משום חמץ אלא אפילו לש קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חמוץ אלא סרחון".
ההיתר מובא גם בסידור רש"י, סימן שצז:
"לא ליחלוט אינשי תרתי חיטי בהדי הדדי דילמא אזלא חדא ויתבא בצדיא דחבירתה, הילכך ליכא למעבד תבשיל של חיטין בימי פסח אפילו ברותחין, אבל כל מיני קטניות מותר לבשל, דלא אשכחן דמחמיצין אלא חיטה ושעורה".
הר"י מקורביל מספר בספרו "ספר מצוות קטן", (סמ"ק), סימן רכ"ג בד"ה ועל הקטניות, שבין חכמי צרפת, היו שלא אכלו קטניות מבושלות בפסח, והיו שכן אכלו:
"ועל הקטניות כגון פוייש ופולי וריש ועדשים וכיוצא בהם, רבותינו נוהגים בהם איסור, שלא לאכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומה ששמעתי על הפולים שלא לבשלם בפסח, כי אם במים רותחין מתחילת נתינתן בקדרה, וגדולים נוהגין בהם היתר.
ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויש וגם היה אומר כן בשם גדולים ...",
והוא מסיים:
"מיהו קשה הדבר מאוד, להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור, מימי חכמים הקדמונים".
והוא מסביר את סיבותיהם, של אלה שלא אכלו:
"מטעם מעשה גזרה הוא דכוון דקטנית מעשה קדירה הוא , ודגן מעשה קדרה הוא, כדייסא, אי הוי שרינן קטניות, אולי אתי לאחלופי ולהתיר דייסא, כיוון דאידי ואידי מעשה קדרה היא...
טעם נוסף:
וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהן פת, כמו מחמשת המינים, ולכך אתי לאחלופי לאותן שאינם בני תורה...".
שתי סיבותיו לאיסור, אינן קשורות ישירות בקטניות, אלא בתוצאות העלולות להגרם מאכילתן.
דברי הר"י מקורביל הובאו אצל גיסו, המרדכי, (פסחים פרק ב סימן תקפח), המסיים:
"ורבנו ברוך ורבנו שמשון מאווירא לא היו אוכלין מיני קטניות בפסח, אבל הר' יחיאל מפריז, היה רגיל לאכול פול הלבן".
הטור (או"ח סימן תנ"ג), הוסיף טעם נוסף לטעמי האיסור של הר"י מקורביל, ולדבריו, טעמם של הנמנעים מאכילת קטניות, הוא מהחשש שמא נתערבו חיטים בקטניות:
"יש אוסרים לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל, לפי שמיני חיטין מתערבין בהן''..
והוא מסיים:
"וחומרא יתירה היא זו ולא נהגו כן".
ואף היו חכמים צרפתיים, שזלזלו באוסרים.
רבנו ירוחם בר משולם, (פרובנס, צרפת, סוף המאה ה-14), כותב בספרו "רבינו ירוחם", (נר ה' ח"ג):
"אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח, מנהג שטות הוא, זולת אם הם עושים להחמיר על עצמם, ולא ידעתי למה".
הוא זלזל באומרים: "אנחנו לא אוכלים", אלא א"כ הם עושים זאת בגלל חומרא שהיא, שהוא אינו יודע מהי.
משם התפשט המנהג לאשכנז.
במנהגי המהרי"ל, (הלכות מאכלות אסורות בפסח ד"ה [טז]), אנו מוצאים את הדברים הבאים, בשם רבו:
"קטנית כל מיניהן. אמר מהר"ש (הרב שלום מנוישטט, אוסטריה, המאה ה-14), דגזרינן שלא לבשלן בפסח אע"פ שלא מחמיצין כי אם חמשת המינין, חטין, ושעורה, כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון, מכל מקום גזרו כל מיני קטנית אטו המה. ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך. וגם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא, דדוקא על דבר היתר גמור, ויש מקומות שנוהגין בו איסור על זה יכול לומר בכאן מנהג היתר הוא. וגם זאת דוקא ע"י חכם הגון ותיק וחסיד שיוכל לידע תוכן הענין. אבל דבר שפשוט איסורו ובא להתירו מכח מנהג שם, יסכר פי דוברי שקר. וגם אם תולה בחכם, שוא ושקר דבר הנביא ההוא, ואילו היה החכם שם, היה משיב הבדאות והשוא ומדוח על פניו".
מדבריו ניתן להבין, שאי האכילה לא היה רק ממנהג חומרת יחידים, אלא שהיה מגזרה, לכאורה, דבריו סותרים לדברי ראשוני צרפת, שסיפרו על חכמים שאכלו, או אף טענו שהוא חומרא יתירה.
כנראה, שהמהר"ץ חיות, (1866-1856, זאלקווא, פולין), מתייחס לשאלה זו בסוף חיבורו "מנחת קנאות", )שנכתב נגד הריפורמים), כשהוא כותב:
"אבל עתה בזמן הזה, אשר הודע לנו מהסמ"ג ומהרי"ל, שנתאספו רבני אשכנז בזמן קודם ואסרו הקטניות, ונתפשטה הגזירה בכל ישראל בני אשכנז...".
מדבריו ניתן להבין, שלדעתו, ) מבלי להביא מקור לדבריו על ה''אסיפה אף שבתחילה היה המנהג שלא לאוכלם מנהג יחידים בצרפת, אך לאחר מכן גזרו על אכילתם באשכנז.
אולם היו שהבינו שמעולם לא היתה גזרה, ואף רצו לבטל את המנהג.
הרב יעקב עמדין, (מור וקציעה סימן תנג), כותב, ש"בשעת הדחק ודאי יש להתיר את כל אלו הקטניות באכילה, שאפילו רבינו בעל הטור שהיה אשכנזי, ובימיו כבר התחיל מנהג חומרא זו, לא השגיח בה, מכלל שלא קבלוה אבותינו האשכנזים ז"ל בימיו, ולא נתפשטה ביניהם, וכמה פוסקים חושבים אותה לשטות ומנהג טעות...".
והוא מעיד, שאביו ה"חכם צבי", היה מצטער על מנהג זה, ואם היה יכול היה מבטלו.
כך הוא כתב גם בשו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן קמז:
"האריך אדמ"ו הה"ג נר"ו ע"ד מיני קטניות לבטל המנהג. ותמיהני על כל גאוני הדור אשר היו לפנינו שלא שמו אל לבם לדבר הזה לבטל מנהג ממש שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו".
המהר"ץ חיות, בסוף חיבורו "מנחת קנאות", (כל כתבי עמוד תתרכז טור ב), מספר, שהרב אלעזר פלעקלעש, (ראה בספרו "תשובה מאהבה" סימן רנט), שמילא את מקומו של הנודע ביהודה ברבנות העיר פראג, התנגד לביטול גזרת ה"קטניות" ע"י רבה של קאססל ושאר רבני אשכנז, בשנת רעב שהיתה במדינת וועסטפאלען.
החתם סופר (חלק א (או"ח) סימן קכב) כותב:
"אודות קונססטאריע דמדינה וועסטפאלין אשר בקשו נפשם לעקור הלכות קבועות (שנו) [ששנו] אבותינו ורבותינו לנהוג איסור במיני קטניות ביו"ט של פסח, והם עמדו על נפשם להתיר לעצמם. והנה הם התירו אולי ידעו מאיזה טעם התירו, וצריכים אנחנו ללמוד זכות כי פן ואולי עיניהם ראו בארצותם הרבה מכשולים ע"י אפיית פת עבה ופת מרובה וא"א לצאת ידי חובת שימור כראוי כל כך, על כן בחרו הרע במיעוטו להתיר לעניי ישראל מינים הללו כדי שימעטו באפיית מצות ויהיו משומרים מכל חמוץ, ונוכל לומר אדעתא דהכי לא החמירו הגאונים הראשונים".
אלא שבהמשך דבריו הוא כותב:
''אדרבא עלינו להוסיף גדרים וסייגים, ולא אכשר דרא, כי בעו"ה הדור פרוץ במלואו, ויש להוסיף אומץ להחמיר ולא להקל, וכיון שהציבור יכולים לעמוד, ועמדנו בה כמה מאות שנים, מהיכי תיתי להתיר אפילו לא נתפשטה".
בעת כהונתו של הרב קוק כרבה של יפו, הגיע עולה חדש מאירופה ועמו מכונה ליצירת שמן שומשמין. כמובן שהתעוררה שאלת שמן הקטניות, בקונטרס שלו לבד"ץ הירושלמי, מבקר הרב קוק (אורח משפט, סימן קיב), את שיקוליו של החתם סופר:
"ראוי לי לבאר לפני כבוד תורתם את אשר קצרתי במכתבי הקודם. כי באמת לא עלתה על דעתי שיסתפק אדם בדבר, שמנהג איסור זה של קטניות, אם יש לנו בו איזה פרטים של ספק שנהי' נוטים בו להקל ולא להחמיר ... ובאמת אגיד לכת"ר שמה שהחמיר בעניינים אלה הגאון חתם סופר ז"ל... היה לפי זמנו צורך שעה מפני התפרצות הריפורם, שהיו חפצים תמיד לעשות תיקונים בדת חס ושלום, וכל הוראה שהייתה יוצאת נגד המנהג המפורסם הייתה נותנת יד לפושעים. על כן לא רצה לשנות את המנהג... אבל בימינו אין זאת הפרצה מסוכנת כלל, כי בעוה"ר עכשיו הרוצה לפרוץ גדר אינו מבקש לו שום היתר מרבנים, ועושה כל מה שלבו חפץ בלא שום תיקון בדת... על כן אין שום חשש להתיר מה שהוא מותר על פי דין תורה, אף על פי שלא היה מקודם מנהג על זה להתיר. וכבר כתבתי למעלת כבוד תורתם שאני יודע ברור תכונת בני דורנו, שדווקא על ידי מה שיראו שכל מה שיש להתיר על פי עומק הדין מתירין אנחנו, ישכילו לדעת שמה שאין אנו מתירין הוא מפני אמיתת דין תורה, וימצאו רבים הדבקים בתורה שישמעו לקול מורים בעזרת ה'. מה שאין כן כשיתגלה הדבר שישנם דברים כאלה, שמצד שורת ההלכה ראויים הם להיתר, ורבנים לא חשו על טרחתם וצערם של ישראל, והניחו את הדברים באיסורם, יוצא מזה חס ושלום חילול השם גדול מאד, עד שמתרבים המתפרצים לומר על כמה גופי תורה שאם הרבנים רוצים היו יכולים להתיר, ועל ידי זה יוצא משפט מעוקל".
מאז הלכו החומרות והחמירו, ואף היו שאסרו קטניות לגמרי, אף במקום שחטים מותרים, למשל תוך י"ח דקות, (ראו "סדור פסח כהלכתו", עמוד קפו הערה 29).
על שאלת "הקטניות בפסח", ראו את מאמריהם של הרש"י זוין, "המועדים בהלכה" עמ' 255-- 262, הרב יהודה פריס תחומין יג, עמודים 163-180, ד' שפרבר, "מנהגי ישראל", ב , עמ' 99-100; 147-149.
___________
חומרה ידועה, אם כי "מקובלת" בצורה הרבה יותר מוגבלת, היא חומרת ה"שרויה", האוסרת הכנסת מצה אפויה לתוך נוזלים.
חומרה זו אינה בשו"ע, ואיש אינו טוען שהיא מגזירה, והיא חומרה ממקור חסידי, אף כי מצאנו שגם בימי הראשונים היו כאלה שאסרו על על עצמם אכילת מצה שרויה.
רבנו אליעזר ב"ר נתן, (מגנצא, המאה ה-11), הראב"ן, (לפסחים דף לט ע"א), כותב:
"ומצה אפויה שבישלה... אינו בא לידי חימוץ ושרי, ויש אין רוצים להשרות המצה בלילה הראשון במרק, כי ראו אבותיהן שכן עשו, וסבורין משום שלא תחמיץ עושין. ולא היא, לא הנהיגו כן אלא משום שיהיה טעם מצה בפיהם כל הלילה הראשון".
מדבריו ניתן להבין, שבזמנו היו שנהגו שלא לאכול מצה שרויה, והם חשבו שהוא מטעם "חמץ", אך הוא טוען שהסיבה ה"אמיתית", אינה חימוץ, אלא מסיבה השייכת רק ללילה הראשון.
המנהג שלא לאכול מצה שרויה, מופיע גם כ"מנהג מתחסדים" בשו"ת שאילת יעבץ (חלק ב סימן סה), וכי החכם צבי סתר את כל דבריהם:
"והביא ראיה מדברי אביו הגאון זצ"ל ע"ד מצה שרויה שהמתחסדים פורשים מהם, והוא ז"ל סתר כל דברי המחמירין".
ואכן, היתר מצה שרויה הוא בהלכה מפורשת בשולחן ערוך אורח חיים סימן תסא סעיף ד:
"יוצא אדם במצה שרויה והוא שלא נימוחה; אבל אם בשלה, אינו יוצא בה".
לא רק שמצה שרויה מותרת באכילה, אלא אף יוצאים בה חובת מצוות אכילת מצה.
אך בעל התניא כותב באחת מתשובותיו, (שו"ת סימן ו):
"ובאתי עם הספר אודות איסור בישול מצה שנתפררה, באמת שגם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה, ואינו מן המתמיהין, לאמר שהיא חומרא בלי טעם, אלא טעמא רבא איכא במילתא..."
מדבריו:
"עיננו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט, נראה לעיין אחר האפיה, א"א להכחיש החוש... עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר שנתפשטה זהירות זו בישראל קדושים, למהר מאד מאד בלישה , ואין לשין יפה יפה, ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים באמת.
... ומ"מ אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו, אבל לפי מה שכתב האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר, ... ומ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד...".
סיכום מדבריו:
א. אף שאינו איסור גמור וברור, מ"מ המחמיר תבא עליו ברכה.
ב. מי שמחמיר אינו מן המתמיהין, מאחר ואינה חומרא בלי טעם.
ג. ניתן לראות במצות מעט קמח מעט אחר האפיה, מאחר שהחלו למהר מאד מאד בלישה , ואין לשין יפה יפה.
ד. אין למחות בהמון עם המקילים, כיון שיש להם על מה שיסמוכו.
ה. לפי מה שכתב האריז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר.
ו. ואף שהחומרא היא בגלל חשש חמץ, מ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד...".
מבלי להתייחס לעצם החומרא, הרי מסיום דבריו: "ומ"מ ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יו"ט לא הפסיד...", ניתן להבין, שאכילת השרויה ביום האחרון דשל פסח, אינה אלא קולא, ואעפ"כ מצאנו שדוקא בחב"ד נהגו ל"הדר" ולאכול שרויה, שהוא לכאורה הידור תמוה.
מחבר ספר "אוצר מנהגי חב"ד", מתייחס לבעיה זו בספרו (חלק ניסן, אייר, סיוון, בעמוד רכג הערה 1), ואינו מוצא לכך כל היתר "הלכתי", מלבד טעמים "קבליים".
ואין אלא לומר: אם קבלה היא נקבלה, ואכן, הוא מביא שם מנהגי אדמו"רים אחרים שגם באחש"פ, לא אכלו מצה שרויה.
אם ניתן "להבין" את חומרות הקטניות והשרויה, קשה יותר להבין את המחמירים שלא לאכול דגים בפסח, שגם הוא נגד גמרא מפורשת:
"הביאו לפניו מטבל בחזרת עד שמגיע לפרפרת הפת. הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, ...מאי שני תבשילין? ... חזקיה אמר: אפילו דג וביצה שעליו". (פסחים דף קיד עמוד ב).
למה לא אוכלים דגים?
פשוט מאוד.
כי הפמ"ג (אשל אברהם סוף סימן תמ"ז) כותב:
"דגים חיים שקורין קארפי"ן שולחים מעיר לעיר, וכדי שישארו חיים מניחים פרוסת חמץ עם יי"ש לפיו, אף שמת ונשאר בפיו יש לצדד להיתר לצורך שמחת יום טוב...".
לכן הרבה הקפידו שלא לאכול דגים כלל. (נטעי גבריאל, פסח חלק ב, (אדר תשס"ב עמוד רי"ג).
יש שנהגו שלא לאכול שום.
הפמ"ג (אשל אברהםבסוף סימן תסד) כותב, ש"יש נוהגין שלא לאכול שום בפסח ואיני יודע למה, מ"מ עתה אין להקל בפני עם הארץ, ובצנעא לת"ח אין להחמיר".
החיי אדם (כלל קכ"ז סעיף ז) כותב:
"נ"ל פשוט דמה שיש נוהגין שלא לאכול צנון ושומים שאין לזה שום טעם וריח ומותר להחמיר להם בפשיטות".
יש שנוהגים שלא לאכול שום, ויש נוהגים שאינם אוכלים מלפפונים.
מפני שהגרעינים שבתוכם נראים כקטניות. (נטעי גבריאל שם).
ויש שלא נהגו לאכול גזר, כי גזר באידיש הוא "מערין", ומערין באידיש פירושו "להרבות", וחמץ מרבה ותופח.
איכם מאמינים?
כך הוא מנהגם של חסידי בעלז, סקווירא ושעדליץ, מסיבה זו. (נטע גבריאל שם עמוד רי"א הערה יד).
ואולי לא אוכלים גזר, לזכר פרעה שלא גזר על הנקבות. מקור: הגדה של פסח.
וסיפור לקינוח:
לפני מספר שנים, גילה רב ''נותן הכשרים'', שכאשר בודקים נייר בטיפת Iodine, וצבע הנוזל משתנה, הוא הוכחה כימית, שיש בנייר עמילנים, ולכן הוא פסק שיש לקנות רק מוצרי נייר עם הכשר לפסח,
שאלו את הרב:
והרי הבדיקה אינה בודקת חמץ, אלא תגובות כימיות לעמילנים, שנתבטלו לפני הפסח, בחלקים של אחד לעשרות אלפים, ואולי מאות אלפים?
אך מהיותו רב חסיד, הוא השיב:
האריז"ל כתב שיש להחמיר בפסח בכל החומרות, ולכן, אם משתמשים בפסח בנייר ללא הכשרים, יש לצפות את הנייר ב"נייר אלומיניום", שיש עליו הכשר לפסח.
והיה מי ששאל את הרב בתמימות: האם הלכה זו מתייחסת גם לנייר טואלט.
מנהג אַבויתַינִי ביודַינִי.
תוקן על ידי - נישטאיך - 15/04/2005 4:54:33
 |
|
|
עולם הפוך אני רואה
