"ועשית ככל אשר יורוך..."

הדיון שהעלה "חד וחלק" אודות "מהי דרך הלימוד האמיתית" העלה בי את המחשבה הזו, שאותה רציתי לחלוק עמכם.

בשבת האחרונה, החל לספר לי אבי על ויכוח שהתנהל בין ציבור המתפללים בבית-הכנסת כיצד צריך לנהוג בשבת הקרובה בכל הקשור לחמץ.
מצד אחד - ביום שישי ובשבת בבוקר עוד ניתן לאכול חמץ, מצד שני - איזה סוג של חמץ עדיף לאכילה?

עלו קולות לא מעטים, חלקם טענו כי עדיך לאכול פיתות עד לשעה 9:45, לעטוף בשקית ולזרוק מעבר לגדר... החלק השני טען שכדאי לאכול מצה שמורה שהוטבלה במרק...
לדעה הראשונה יש חיזוקים מהרב מרדכי אליהו, לדעה השניה -חיזוקים של הרב עובדיה יוסף שהתיר לעשות כן.

מתוך כל המלל הזה, התחלתי לחשוב האם כשאלוהים ציווה: "ועשית ככל אשר יורוך..." ו- אם יאמרו לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל... - האם כך חשב שיהיו פני הדברים???
כל-כך הרבה פרשנויות שונות, שלעיתים נדמה לי שלאדם הדתי הפשוט, יש כל-כך הרבה מבחר שלפעמים מאד פשוט ללכת שם לאיבוד.
איך רב X יכול להתיר משהו - שרב אחר יכול לטעון את ההפך הגמור?
ואל תטענו בפניי שזה נובע מעניין של מנהג - ובסופו של דבר הכל הלכה למשה מסיני... כי אם אני מסתכלת היום על התורה - ומאידך על מה שהרבנים הפכו אותה - אני רואה המון תורות.

דיבשה

החבוי

במקום לספר לנו על המטען הרוחני של אלפי שנה, אולי תסביר לנו מה אתוס\מיתוס\ערך\וכו, יש בהמנעות אכילה של שקדי מרק שעבר עליהם הפסח ,ואינם מתנור ראשון, ויש בהם חשש חדש.

ואולי אז נדע על מה יצא קצפך?

לא התכוונתי לעצבן או להכעיס, מצטערת שזה יצא כך; אם כי התגובה שקיבלתי גובלת ממש בהלבנת פנים ותקיפה אישית. ממקורותינו ידוע על רב גדול שנחבא בתנור בוער על מנת לא להלבין פנים, אך כיום "חבויים" על מנת דווקא לעשות כן...
לגופו של עניין - אני מנסה לחשוב כיצד התנהלו חיים יהודיים פרה-גלותיים. האם היה עיסוק כה נרחב בנושאים קטנים בהלכה? נראה לי שלא. שום דבר לא בא בחינם - אם נלך לשיעור הדן ביחסי כוחות בין פיתה למצה עשירה שרויה במרק, נפסיד שיעור אחר. זה חוקו של עולם, כל אחד בוחר משהו על חשבון משהו אחר. אם רב מחליט לכתוב ספר על נושא איקס, הוא לא יכתוב על נושא וואי.
אני מצרה על כך שרוב הציבור הדתי היום (על רבניו ועל העמך) בוחר לעסוק בשאלות הקלות/הפשוטות/הלא עקרוניות, ובכך מזניח את השאלות החשובות. למשל, אני רואה שבחברה דתית תחום הכשרות הרבה יותר מודגש מאשר תחום בין אדם לחברו.
זה לא צודק ולא טוב. גם ההידור בכשרות לא יועיל אם הוא בא במנותק מהתקדמות רוחנית כללית (למשל, אמונית וחברתית).
אני מאד אוהבת את העובדה שיהדות היא בלתי אפשרית ללא הלכה, אבל יש הרבה הלכות. יש הלכות בסיסיות, ויש חומרות; יש הלכות מעניינות ויש כאלה שלא; יש הלכות שתורמות בעליל למצבנו הרוחני והמוסרי (למשל, יחס לזר) ויש כאלה שעל מנת להסביר תרומה זאת, חייבים להיכנס למיסטיקה...
עצוב לי שנהיינו דת קטנונית, במקום לשמור על המעוף המקורי. אני מאד מזדהה עם ניסיונות להחזיר את המעוף הזה.

תוקן על ידי - divsha - 20/04/2005 22:39:18

חבוי,

אני מסכימה מאוד לדעתך בעניין "א-להי הפרטים הקטנים", וכמובן לדברים שאמרת בנוגע לאמיתות הפילוסופיות והעקרוניות הנמצאות בתוך ההלכות היומיומיות ופרטיהן (לעתים גלויות הן, ולעתים חבויות יותר).
עם זאת, נדמה לי שאין צורך בהתקפה אגרסיבית כ"כ על דיבשה. ייתכן ובדבריה רמוזים היו דברי שיטנה ולגלוג (אני מודה, כי לא הרגשתי בהם, אבל מכבדת את פגיעותך ומבקשת להתחשב בה), אבל האם באמת יש צורך בכמעט אלימות מילולית כדי להבהיר מסרים?! אני מקוה שלא.



מואדיב,

כפי שאמרתי בתגובתי לחבוי, אני מסכימה גם לדבריך, אם כי כדאי לדעתי, לשים לב להקשר של האמירה התלמודית [ברכות ח' ע"א]: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", ששייכת יותר (להבנתי) לאשכולות כדוגמת "השלמה להגדה לתושבי א"י" [יום יבוא ואולי אפתח אשכול בנושא זה, הקרוב ללבי מאוד].




תוקן על ידי - אמשלום - 20/04/2005 11:37:18

.


divsha:

היהדות היא דת הלכה, ולית לך אתר פנוי מינה. כפי שכבר אמרה המשנה במסכת אבות:

איולי היקרה.

ריבוי הדיעות משקף עירנות עמוקה לבחינה תמידית ורצופה של רצון האל, במידה והיינו מקבלים את נוסחת הצדוקים הרי שיהדות לא הייתה רק דלה וחיוורת ובעיקר קפואה, אלא היינו מאבדים בראש ובראשונה את אלמנט העירנות, להיות קשובים באופן בלתי פוסק לאותם צווים אלוהיים ראשוניים, ולעמתם ולאמתם מול אמיתות מוסריות ערכיות אחרות, וכמובן מול נתונים חברתיים/סביבתיים עדכניים. הדת היהודית חיה ונושמת בעיקר בשל העובדה שמעולם היא לא איבדה את ה'קשב' העמוק שלו היא הייתה מחויבת, 'קשב' שהפרה וטיפח את הקאנון הדתי באופן מופלא ביותר !!
הפריחה הגדולה והדרמטית של היהדות לא הייתה בימי שפוט השופטים או מלוך המלכים או אפילו בימי הנביאים, אלא בימים שלאחר החורבן בתקופת המשנה ובעיקר התלמוד.

סיכומו של דבר: ריבוי דיעות = עירנות = פריון וצמיחה.
הגמוניה של דעה יחידנית = ניוון, דלות וכו'.

divsha.

יש משו בוטה ואפילו גס בהודעתך ותסלח/י שאני אומר לך זאת באופן כה ישיר וגלוי, מעבר לרדידות הבלתי נסבלת שעולה מדבריך, בשעה שאת/ה מיחס/ת את המניעים היותר צרים ומגושמים לאותם בעלי דיעות הלכתיות כאלו ואחרים, דבר שיש בו הן מן החוצפה והן מן רפיסות הדעת, גם לא ברור לי כל צרכו מה גרם לך להחפז כל כך במסקנות כל כך נחרצות, האם את/ה יכול/ה לבוא ולהצהיר כי למדת שנית וקרית בעיון כל צרכו את כל אותו מארג דיעות אדיר ועצום שאוצרת בחובה הקאנון המכונה 'תושבע"פ' והגעת למסקנה כי כל אותו קורפוס עצום אינו אלא בבואה דלה של מאוויהם הסובייקטיבים של אותם ה'חכמים' ('בעינהם' כמובן לפי ראייתך..), וכל אשר סר לאותו הוראה או פסיקה תהיה אשר תהיה אינו אלא אידיוט ורפוס בינה שנע אחרי קבוצה אלוגרכית של שרלטנים???

גם אם למשל בעיניך אכילת חמץ בפסח הנה כאכילת חמץ בטו' בשבט שחל בבין המצרים, דומני שעדיין מותר היה לך לתת ולו גרם אחד של כבוד לאותם האנשים השואפים להטמיע דוקא באורח החיים היותר ארצי אמיתות/אתוסים/מיתוסים (מחק/י את המיותר) שהנם חלק מן המטען הרוחני/ערכי/תרבותי אותו הם נושאים כבר אלפי שנים.


ולא !!! אני אפילו לא מוצא לנכון להתחיל להעיר את מחשבתך הצרה באפשרות שמא/אולי/אפשר ויש בכל זאת איזשהו טעם תיאולוגי הולם באיסור אכילת חמץ, לדוגמא !!
אני מבטיחך נאמנה כי הכבוד המינמאלי שתתן/ני לאותם 'ההולכים בחשיכת המסורת' לא תגרע כי מפיך לערוב את את הפיתה (או הקרקרים במרק..) באשר את בכל עת.

חג שמייח לך.

מה שמפריע לי - זה לא ריבוי הדעות (ההלכות) שזהו נראה לי הדבר הטבעי ביותר (בסופו של דבר - מישהו אוהב פיתות ומישהו קרקרים במרק), אלא ההתעסקות האינסופית הזאת ב"שטויות" כאלה כאילו הן בעלות משמעות רוחנית עמוקה. אפשר לתת המלצות - על פיתה, על סנדוויץ'...,- אבל למה להפוך אותן לדבר עקרוני ומהותי. למה לא להרבות בעיון ודיון בשאלות פילוסופיות מהותיות של היהדות? למה יש צורך להסביר דברים פשוטים כמו "חמץ", למשל? (ובעקבות זאת להגיע לחומרות לא הגיוניות?)
פתרון? - אולי להעביר את כובד הדיון ההלכתי לשאלות אמוניות וחברתיות ברובד הרחב שלהן...

איולי

ההבדל בין גבולות האורתודוקסיה לגבולות הרפורמה, הם הגבולות של המסורת, לבין הגבולות של הפרשנות האישית - רפורמה.

כל מה שרב אורתודוקסי פוסק כלול ע"פ רוב דרוב בגבולות המסורת [אם כי יש לא מעט מקרים של שינוי מהגבול, אך נעשה בדרך לא מוצהרת ובדרך איטית ובאסמכתאות שונות על המסורת].

יהוסף,

אם כן איפה נחתך הגבול שבין חופש ההחלטה של יישום הדת לבין רפורמיות?
אם ישנה נטיה לתת יד כה חופשית לפירוש,
למה יש עליהום על ארגונים כדוגמת: "קולך", או על רבנים כמו "הרב ריסקין"?

איולי

זה בדיוק העניין. רוב המחלוקות אינו אם זה מותר לגמרי או חמץ גמור, אלא על הגבולות, ובתוך הגבול יש הרבה אופציות.

ואליבא דאמת, גם כשיש מחלוקת אם דבר נחשב חמץ גמור או מותר בהחלט [שכנ"ל מצוי פחות] מדובר ג"כ על דבר כללי שהשאלה איך הדין נחתך בו.

כבר אמר החכם, בין חכמים לא תיתכן מחלוקת קיצונית.

הקב"ה כתב בתורתו עקרונות עם דוגמאת יישום, הדרך ליישם בפרטנות פתוחה להרבה מאד אופציות וכולן בכלל דבר אלוקים. אם חז"ל היו מכריעים שתפילין עגולות כשרות, או שבבשר בחלב נכלל רק גדי או גם עוף, היה זה חלק מכוונת המשורר, היות וכוונתו כללית. ומשל לאדם האומר לילד אל תתחצף, שכל מיני חוצפה ומחלוקות מהי חוצפה נכללים ברמה כל שהיא בעיקרון הכללי.

איולי24,

עד שאת שואלת אם אלוהים כיוון לריבוי דעות ,שאלי אם כיון לדעה יחידה.


(תרתי משמע)

יהוסף,

אני קוראת את מילותיך ומנסה להבין אם יסכימו איתך עליהם גדולי הרבנים... אתה באמת מאמין שריבוי דעות של רבנים, ומתוך כך ריבוי פסיקות - זו מציאות שאליה כיוון אלוקים?
קשה לי להאמין. אני מצטערת.
אדם הדיוט, שרוצה לקיים מצווה פשוטה כמו פסח - ולא לעבור חלילה על איסור מהתורה - ע"פ רב אחד יכול לאכול X שבעיני רב אחר יחשב כחמץ גמור. אם כן - מה עליו לעשות? התורה אחת היא, ואני מניחה שכוונת האל אחת גם כן - לא עשרות כוונות שכל אחד יכול לבחור כראות עיניו, לפי החשק של הרב שגר באזורו. יש בכך משהו פגום - הלא כן?

אמשלום,
קודם כל תודה רבה על המקור שצירפת לתגובתך, ועל ההסבר המעניין שנתת כמענה לשאלותיי...
ביחס לדבריך רציתי לומר שאין ספק שתפקידו של הרב לא מתבטא בחשיבה במקומו של האדם, אלא בעיקר בפסיקות הלכתיות אך לצערי הרב, ניתן היום למצוא אנשים שגם את מוחם הפקידו לחלוטין בידי הרבנים עד כדי ביטול חשיבתם העצמית.

kisarita,
כפי שכבר ציינתי לעיל, אינני מחפשת לי "רב" כרגע, רחשי ליבי ניסו להביא לדיון אודות הפרשנויות הרבות הקיימות שם בחוץ, אם אין בכך סיבה ראשונית לתהיה אודות הסמכות שקיימת היום לאדם דתי.

קעלעמר,
הדברים שכתבת הם בדיוק הבעיה.
אם כל אחד שיקבל הסמכה לרבנות יבוא ויפסוק הלכות כראות עיניו ותחושותיו - והם יהיו שונות מאלו של שכנו/חברו/מורו וכיוצ"ב, האם ניתן לומר בוודאות ששורה על אנשים כאלו רוח ה'? האם הם אלו שאני צריכה לתת אמונתי בם או שמא עם כל-כך הרבה פירושים שונים ופסקי הלכה מנוגדים ניתן לתהות על קנקנה של האורתודוכסיה והסמכות הרבנית המצויה כיום?!

לכל מי שקרא, הגיב- הודעת הבהרה - למען הסר ספק:

האשכול נפתח שלא ע"מ שאבין פרקטית כיצד מוצאים רב מתאים - אמנם גדלתי בבית דתי-לאומי, ואני עדיין גרה בו -אך בשלב זה של חיי אינני שומרת מצוות ולפיכך אינני מעוניינת ב- "עשה לך רב".
השאלה נפתחה מתוך התחבטות פילוסופית שעולה בי כל פעם שהנושא מדובר, והפעם חשבתי לשאול אנשים שמבינים בכך טיפה יותר ממני.

תודה רבה על הנכונות ועל קבלת הפנים... כבר מתחילה להגיב לכם